מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים לאמא חרמונה ואבא מיכאל סימון ב-25 ליולי 1937. בבית דיברנו עברית. מקור שמי הוא יהודי ונקראתי על שמה של דודה של אבא ושמה מופיע בספרים החיצוניים,

התגוררתי בשכונה שנקראת "צפון תלפיות" שהייתה ממש על קו הגבול  אלנבי, בסיס הצבא הבריטי, סמוכה לאבו תור וסילואן. בכדי להגיע לבית הספר היינו צריכים לעבור דרך צריף של רועים ערבים שלעיתים התנכלו לנו, זרקו עלנו אבנים והרביצו במקלות.

ביום כ"ט בנובמבר, הייתי בת 10, הורי השכונה הבינו שמסוכן מדיי לשלוח אותנו לבית הספר ברגל. השכן היחיד שהיה לו רכב, התנדב להסיע את ילדי השכונה לבית הספר, בהתקרבו לצריף הרועים, לא היינו עצובים במיוחד על אובדן ימי לימודים. בשלב מסוים, הוצע למשפחות השכונה, לדאוג למציאת פתרון דיור בשכונות בטוחות יותר בירושלים. הורי, מצאו חדר מתאים בקומה השישית, ברחוב בן יהודה במרכז העיר. ביום 22.2.1948 בשעה 6.30 נשמע פיצוץ שהרעיד את כל העיר. שלושה בניינים נהרסו וזכוכיות נופצו בכל רחבי העיר. הפיגוע תוכנן ע"י עבד אל-קאדר אל- חוסייני וביצעו אותו חיילים שערקו מהצבא הבריטי. בפיגוע נרצחו 58 בני אדם. למזלנו לא הספקנו לעבור לגור שם.

המבוגרים שבשכונה נסעו לעבודה במשוריינים. ברבות הימים, רבו ההתקפות על השכונה מצד ערביי אבו טור וסילוואן (כפר השילוח), ולכן הוחלט לפנות את הילדים מהשכונה. נשלחתי לגור אצל קרובי משפחה בשכונת רחביה. הצטרפתי לתקופה קצרה ללימודים בבית הספר ברחביה, אבל לא לדאוג, גם זה לא היה לאורך זמן. אני זוכרת את התורים בהם עמדנו בכדי לקבל מוצרי מזון ומים. לא פעם, הייתה הפגזה ואז היו כולם עוזבים את הדליים ורצים לתפוס מחסה. ראוי להדגיש שלמרות המצב הקשה בעיר, לא התפתח שוק שחור. היה מעט ואנשים חלקו את המעט עם כולם.

בתור ילדה, אני זוכרת סולידאריות והדדיות גדולה ואנשים שעזרו מאוד אחד לשני. הייתה גם נחישות, ידענו שחייבים להסתדר עם האמצעים הקיימים. זכור לי שמזכירתו של אבי ילדה בן ובהמשך הזמינה אותנו לברית המילה שנערכה בביתה. אבי ואני, לבשנו את מיטב בגדינו וצעדנו לביתה שהיה בשכונה הסמוכה. הפגזים ליוו אותנו בלכתנו, ההפגזות הלכו וגברו. היה עלינו לתפוס מחסה כל כמה צעדים. בשלב מסוים, אבי הציע שנחזור, אבל אני הפצרתי בו שנמשיך, כי: "הרי זה לא יפה, לא לכבד". לא הספקנו להגיע לטקס הברית, אבל לעולם לא אשכח את דמעות ההתרגשות וההוקרה של המזכירה, כאשר היא ראתה אותנו בפתח ביתה. היא לא האמינה שנגיע. כל העת, שהתה אמי בביתנו, דואגת וחרדה, לנוכח ההפגזה הקשה.

כאמור, היה מחסור במזון. אחי הגדול היה מגויס והורי היו בעבודה. קציצות חובזה, היה המאכל הקבוע, את העלים הייתי מלקטת בעצמי. בשלב מסוים, אמי החליטה שאני חייבת לאכול אוכל מזין יותר. הייתה לה חברה שעבדה בבית החלוצות. היא ביקשה אותה לאפשר לי לאכול שם ארוחת צהריים. מיותר לציין שהדרך הייתה מסוכנת. זכורה לי הפעם האחרונה שהגעתי לשם. בדיוק נפל פגז שהחריב את חדר האוכל במבנה. אחת הנשים הסיטה את ראשי מיד. אז כעסתי עליה, היום אני יודעת שהיא חסכה ממני מראות קשים שבוודאי שאינם מתאימים לילדה בת 10. זכור לי במיוחד, ליל הסדר במצור שחגגנו עם קרובינו מרחביה. אני זוכרת את השמחה שהייתה בירושלים כאשר שיירת המשוריינים הצליחה להגיע לעיר ולהביא מזון ואפילו, כך נדמה לי, גם בשר לכבוד ליל הסדר. עד היום אני שומרת את ההגדה שאבי העניק לי באותו פסח וכתב לי: "לשנה הבאה בצפון תלפיות". לפני כמה שנים זכור לי שנסענו לראות את ביתה של סבתא בירושלים". " כיום השכונה השתנתה מאוד, יש עכשיו בתים מפוארים שלא היו אז, בתקופתי זו הייתה שכונה קטנה ונחמדה".

עד היום אני מתאבלת שלא חזרנו לשכונה, אך הסיבה לכך הייתה מפני שהשכונה הייתה בקרבת הכפר הערבי סילואן והמקום לא היה בטוח למגורים, בטח שלא לילדים.

כילדים נהגנו לשחק קלאס, הרבה משחקי מחבואים, תופסת וטיפוס על עצים שהיו לאורך כל הבתים.

בשנת 1948 עברנו לתל אביב מכיוון שכל משרדי הממשלה היו שם ואבי (מיכאל) מונה לראש טקס השר במשרד החוץ. ירושלים לא הייתה מוכרת כעיר בירה באותם שנים.

הייתי חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ומאוד אהבתי ללכת לפעולות ולהשתתף בפעילות הקן.

הזוית האישית

מספרת (סבתי):נהניתי לספר על עברי ולראות שמתעניינים בו. מתעדת(דנה):זו הייתה חוויה מדהימה לגלות איך סבתי חייה בגילי.