מאגר סיפורי מורשת

אבי עם המלך מוחמד החמישי

בשנת 1955, בהיותי בת חמש, פרצו מהומות בעיר טזה. המלך מוחמד החמישי הוגלה, ומאז הערבים החלו להתנכל לחיי היהודים, היה חשש לחיינו. אני זוכרת שיום הערבים התפרעו בשכונה שבה גרנו, הם זרקו אבנים, שפכו נפט והבעירו את הרכב של אבי. מול ביתנו היה גר קולונל צרפתי (דרגה גבוהה בצבא), וגם לעבר ביתו ניסו הערבים לזרוק אבנים ולהתפרע באלימות, עד כדי חשש אמיתי לחייהם של משפחת הקולונל. הוא ירה לעברם והרג ערבי. פרצה מהומה ובתוך כל ההמולה הזו האשימו את אבי כאילו הוא הרג את הערבי. מיד כל הערבים פנו לעבר ביתנו. הם ניסו לפרוץ את הבית עם גרזנים בניסיון להרוג אותנו.

אנחנו הילדים הקטנים פחדנו מאוד ובכינו. פחדנו ממה שעלול לקרות. אבא פנה לאחיי הגדולים יותר וביקש מהם להתחיל להתפלל לקב"ה. חששנו מהרגע שבו יצליחו הערבים לפרוץ את הדלת הגדולה שלנו ולהכנס פנימה על מנת להרוג את כולנו. אני כילדה בת חמש חששתי ובכיתי. עלינו כולנו לעליית הגג הסתתרנו והתפללנו. הפחד היה גדול אך עם תקווה שהקב"ה יחלץ אותנו. והנה פתאום אחרי כמה דקות של חרדה ושל מהומות מבחוץ, השתרר שקט וכל הערבים המתפרעים הפסיקו לנסות פרוץ את הבית. לפתע שמענו ברמקול את קולו של נציג של השלטונות שמבקש לא לגעת בנו משום שאבא היה ידוע כאיש שמקורב מאוד למלך, ושאין ברשותו כל נשק.

בימים שלאחר המאורע, חששנו לצאת מהבית, אבי ואחי לא יצאו אפילו לבית הכנסת להתפלל, אבי גם לא יצא לעבודה ואנחנו לא הלכנו לבית הספר שהיה מרוחק מביתנו. רק המשרתת שלנו הייתה יוצאת לקנות לנו מצרכים שהיו חסרים לנו. באחד הימים הופיעו בביתנו שלושה אנשי חוק ובקשו מאבא לשלם לו דמי חסות כדי שיוכלו לשמור עליו ועל בני המשפחה. אבא כמובן הסכים מיד להצעה כדי לשמור עלינו. ומאז החיים השתנו אצלנו ואבא החל לחשוב לאן לעבור.

בתחילה אבי חשב לעלות לארץ ישראל, אך הוא החליט לעבור בינתיים למליליה שבספרד היו ובתפקידו כאיש הסוכנות היהודית, ידע עד כמה המצב הכלכלי קשה בארץ ישראל ולכן הוא דחה זמנית את הרעיון לעלות לארץ ישראל. אבי גם חשב שהוא יוכל לתרום יותר ליהודים כשהוא נמצא בחוץ לארץ. לדוגמא: אבי דאג להבריח את היהודים דרך ההרים באמצעות הערבים מבלי שיהיו ליהודים דרכונים. אבא שכר את הערבים על מנת להביא את היהודים שברחו אלינו הביתה בספרד ומשם דאג להעלותם לארץ ישראל.

היציאה ממרוקו נעשתה בזהירות מרובה מצד אבי. יום אחד אבי נסע למליליה שזו עיר בצפון מרוקו אך שייכת לספרד כדי לבדוק האם נוכל לעבור לשם וכמובן להתפרנס ולשמור על רמת החיים שהייתה לנו במרוקו. העיר קסמה לאבי והוא החל להתעניין על שכירות חנות ובית. אבי חשש מהמעבר ופחד לעורר את תשומת לבם של הערבים, ולכן עברנו למליליה בשלבים. קודם אבא ואחותי הגדולה עברו ובסוף כל שבוע הם היו באים לבקר אותנו, הנסיעה ארכה להם כארבע שעות. החנות במרוקו המשיכה להתנהל כרגיל בעזרת אחי הגדול וקרוב משפחה שניהלו אותה. עברו חודשים והעסק המשיך להתנהל כרגיל. בינתיים אבא שכר דירה גדולה וכל בני המשפחה עברו לאט לאט לגור במליליה שבספרד עד שכל המשפחה הגיעה למליליה.

אני עליתי לכיתה אלף והלכתי לבית הספר הספרדי-נוצרי יחד עם אחיי הגדולים. אהבתי לשיר ולרקוד ריקודי פלמנקו. פעם אחת נבחרתי בתחרות הכישרונות הצעירים לשיר ברדיו, מטעם בית הספר הספרדי. היו לי חברות נוצריות מבית הספר וגם חברות יהודיות מהשכונה. אחרי הצהריים היינו הולכים לבית ספר "תלמוד תורה" ושם היינו לומדים עברית. אני זוכרת שביתנו היה תמיד מלא באורחים.

אחי הגדול המשיך עדיין לנהל את חנות הזהב, גם לאחר שעזבנו את העיר טזה. הוא התגורר בביתם של סבא יהודה וסבתא עישה. רק לאחר כמה שנים סגרנו את החנות לגמרי.

החיים במליליה היו טובים. היו משרתים שעזרו לאמי בבית ובכביסה, שכן אז לא הייתה מכונת כביסה. הכובסת הייתה מכבסת על לוח בתוך מתקן מיוחד, שעליו היו משפשפים את הבגד.

כך נמשכו חיינו בספרד במשך כשש שנים. יום אחד אחי הגדול אהרון החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער ולהתגייס לצה"ל. להוריי היה מאוד קשה להיפרד מאחי הגדול שהיה החלטי לעלות לארץ ישראל. ואז הוריי החליטו שכולנו נעלה לארץ. מכרנו את הדירה ואת התכולה. ארזנו הכל בארגזים, יחד עם זאת אבא רכש הרבה מוצרי חשמל, כדי שנוכל למכור בארץ ולהתפרנס מכך. בחנות זהב עשינו מכירת חיסול, ופיטרנו את כל העובדים.

יצאנו ממליליה לג'יברלטר במעבורת, ושהינו שם כשלושה עשר יום. לאחר מכן הפלגנו למרסי שבצרפת למחנה עולים ונשארנו שם כשבועיים. שם הכרנו הרבה עולים ממרוקו, מספרד ותוניס. הגענו לארץ בשנת 1961 במטוס "אל על". כשהגענו לארץ הציעו לאבי כעובד בסוכנות היהודית לבחור דירה בירושלים,  אך אבי העדיף לחיות ולגור עם העולים שעלו יחד אתו. קיבלנו דירה בקריית מלאכי ברחוב "קיבוץ גלויות", זה היה הרחוב של כל העולים. היה לנו נורא קשה בהתחלה כי היינו צריכים להתגורר בדירת שני חדרים תשעה אחים עם ההורים (אימי הייתה בהריון בחודש השמיני). היה לנו גם קשה מבחינת ההתאקלמות. כאן בארץ לא היה לנו משרתים שהתרגלנו אליהם, ולכן אני הייתי צריכה לעזור לטפל באחיי הקטנים. בתחילה חסרו לנו הרבה דברים בסיסיים בבית, מכיוון שכל התכולה שאבי קנה בחו"ל עדיין לא הגיעה לארץ.

מבחינה חברתית ברוך השם רכשתי חברות חדשות ושיחקנו יחד במשחקים שונים. אני למדתי בבית ספר "נצח ישראל" בקריית מלאכי עד כיתה ח', ומשם המשכתי ללמוד בבית ספר שפיר. בגיל שבע עשרה יצאתי לעבודה כמזכירה בבית ספר "נצח ישראל". בית הספר שבו למדתי בשנים קודמות יותר.

בשנת 1967 הכרתי את בעלי והתארסנו בביתנו. יום לאחר האירוסין חתני קיבל צו גיוס שמונה, אז פרצה מלחמת ששת הימים. בעלי גוייס לחיל השיריון. הוא לחם בטנק, הטנק שלו התפוצץ ורק הוא ניצל בנס. כעבור שישה חודשים, בדצמבר 1967 התחתנו ועברנו לגור בתל אביב.

בעלי התחיל לעבוד כטכנאי בזק, אני עבדתי במשרד החקלאות במשך שלוש שנים. לאחר שנולדה ביתנו הבכורה חזרנו לגור בקריית מלאכי ליד הוריי. התקבלתי לעבודה כפקידה בבנק לאומי משנת 1971, וממשיכה לעבוד עד היום.

במשך השנים נולדו לנו עוד שלושה ילדים שיחיו – הגדולה איריס, אחריה חניתה (אמא של פז מלכה), שלומי ויוסף חיים. יש לי ברוך השם שמונה נכדים מקסימים שאותם אני נורא אוהבת ועושה למענם כל שביכולתי.