מאגר סיפורי מורשת

שמי חווה בונה ואני סבתא של הודיה.

הולדתי וילדותי במצרים

נולדתי בט' כסלו תשי"ד (1954) להוריי, שלמה ורוז צבדי, בקהיר שבמצרים, ונקראתי אווה. אני החמישית במשפחה, מעליי יש שלוש בנות ובן: אליס, ג'ק, אסתר ודינה. כאשר הייתי בת שנתיים, אחותי סילביה נולדה. אבי שלמה היה רואה חשבון שכיר ואמי עקרת בית. עד גיל שלוש גדלתי במצרים, זיכרון אחד סיפרה לי אמי על ילדותי שם: בילדותי, לא הסכמתי לאכול בשעה שאמי הגישה את הארוחה לכל המשפחה. אימא הייתה לוקחת אותי פעמים רבות לנילוס, המוכר לנו מחומש שמות, ושם ליד היאור הוקסמתי ואכלתי בשמחה ובתאבון.

ה'בריחה' לצרפת

איני זוכרת כמעט דבר ממגוריי במצרים, ילדה קטנה הייתי. בהיותי בת שלוש שנים, לאחר "מבצע קדש", מבצע בו ישראל נטלה חלק נגד מצרים, החלו הערבים במצרים להתעלל ביהודים שגרו בארצם. הוריי הבינו שלא יוכלו להמשיך כך, ואבי הלך לבדוק מה קורה בארץ ישראל. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, והם העדיפו להגר לצרפת, עם כמה מקרובי המשפחה. ידענו את השפה הצרפתית, וכך היה לנו קל יותר להתאקלם בארץ החדשה. היגרנו  לצרפת, כתשע שנים גרנו בעיר בוביני, מקום לקליטת "פליטים" חדשים. גרנו בדירה מושכרת ופשוטה בבניין קומות.

לאחר מכן עברנו לעיר וילפרו, מקום כפרי, קרוב לעיר, בבית פרטי שהוריי רכשו, הייתה זאת דירת קוטג', בתוך שורה ארוכה של קוטג'ים. היה זה בית גדול, הכניסה הייתה בקומת קרקע, שם היה לובי, חניון לרכב, וחדר שינה אחד. בקומה הראשונה היה סלון גדול, שירותים, מטבח ופינת אוכל. הקומה השנייה הייתה קומת חדרי השינה והיה שם גם חדר רחצה. סביב הבית הייתה גינה מטופחת, אחורית וקדמית. מול ביתנו היה שדה תירס גדול ורחב ממדים. בצרפת נולדו שני אחיי הקטנים, הבת דניס ובן הזקונים ג'ילבר.

בית הספר

בבוביני בית הספר היה במרחק הליכה, ובעיר וילפרו, הייתי נוסעת ברכבת לתיכון שהיה בעיר ורסיי. למדתי בבית ספר לועזי החל מכיתה א'. עד ללימודים בבית הספר היינו נשארים בבתים, ורק בגיל 6 התחילו ללמוד בבתי הספר, ללא הכנה מוקדמת של גנים. הזיכרונות הטובים שיש לי מתקופת הלימודים בבית הספר הם שהייתה משמעת טובה, כל התלמידים הקשיבו בכיתה ולא הפריעו. התלמידים התייחסו ללימודים ברצינות וכולם כיבדו את המורים.

תחביבים ודברים מיוחדים

למשפחתי היה משחק מיוחד שהיה אהוב עלינו מאוד, משחק בדמינגטון עם כדור נוצה, אני זוכרת שהמשחק הזה גרם לי להנאה מרובה…. לאימא שלי היה כשרון נדיר בבישול. כל מה שבישלה היה אהוב על כולנו. לבבות ארטישוק ממולאים באורז ובשר טחון, עופות אפויים (בתנור גז, לא חשמלי) קישואים ממולאים….. בכל יום, אמי הייתה קמה בשעה 6 בבוקר ומתחילה במלאכת הבישול והאפייה.

בילדותי גם אהבתי לקרוא ולשחק בשחמט.

חינוך ערכי ומיוחד

אני זוכרת ערכים שהיו טבועים בחינוך של הוריי. הם דאגו שנזכור תמיד שאנו יהודים ושייכים לעם הנבחר. וזאת למרות שגדלנו כלא דתיים ולמדנו בבתי ספר לא יהודיים. ולכן, כשחזרנו מבית הספר, לא היינו הולכים לחברים ולא משתתפים במסיבות וטיולים. הוריי החדירו בנו שאנו מיוחדים, קדושים, ונבדלים.

ארץ הקודש ויהדות

את יום כיפור שמרנו, זה היה היסוד של היהדות עבור הוריי. בפסח אכלנו מצות מרובעות, ויותר מכך לא שמרנו על חיי תורה ומצוות.

כשהגעתי לגיל 16, בשנת תש"ל (1970), שלוש שנים לאחר "מלחמת ששת הימים", לאחר שהוריי ראו את הניסים הגדולים שקרו לעם שלנו במלחמה, נשמתם התעוררה. הם חשקו בכל לבם לעלות ארצה ולגור שם. בין היתר, הם לא רצו שאנו, ילדיהם, נתבולל בין הגויים בארץ זרה, מה שדחף אותם עוד יותר לעשות עלייה.

אבי נסע שוב לארץ. כעת הוא ראה שתושבי ישראל התחילו להשתקם, והארץ החלה להבנות אט אט. בשנת 1970 עלינו לארץ באונייה, אך לא כולנו, כיון שג'ק ואליס כבר היו בוגרים ואליס הייתה נשואה. כאשר הגענו לארץ, התגוררנו בדירה של אח של אמי לתקופת החופש הגדול. לאחר מכן הוריי ואחיי הקטנים הלכו לאולפן ואני ואחותי התחלנו ללמוד. התחלתי אז את לימודיי בכיתה י"א. בהשגחה פרטית מופלאה, נפתחה מסגרת מיוחדת לדוברי צרפתית עם בגרויות בשפה הצרפתית, וכך הייתה לי היכולת להיבחן ולהצליח! אחיי ואחיותיי היו צריכים ללמוד מהר את השפה בכדי להשתלב בכיתה ולכן היה להם קשה יותר. לאחר כמה שנים בארץ. שיניתי את שמי לשם ישראלי – חווה.

החתונה והחזרה בתשובה

הכרתי את בעלי באוניברסיטה העברית בירושלים כסטודנטית ללימודי מתמטיקה. ובעלי, יוסי, למד שם משפטים. עוד לפני החתונה התחלתי לעבוד בבנק לאומי והמשכתי גם לאחריה. התחתנו בכ"ח אדר תשל"ז באולם בתל אביב. אחרי החתונה גרנו בכפר סבא במשך שנה, בדירה מרוהטת ששכרנו. ולאחר מכן רכשנו דירה בנתניה, קטנה ולא יקרה.

נישואינו

שנינו היינו אז בתחילת הדרך לשמירת תורה ומצוות. והתחזקנו ביחד. פעם אחת, כשעדיין גרנו בכפר סבא, בעלי אמר לי בצחוק שיש לי חור בהשכלה, כי לא ידעתי מי אלו האבות והאמהות הצדיקות…. ממש כלום! כילדים לא לימדו אותנו תורה וסיפורי צדיקים, ובאמת היה לי חור בקטע הזה. מאז התחלנו ללמוד יחד. פשוט ישבנו וקראנו את התורה. פרשה אחר פרשה. חומש אחר חומש. פתאום ראיתי שכתוב בתורה שצריך לשמור שבת. אז שאלתי את בעלי, אז למה אנחנו לא עושים? והתחלנו לשמור שבת! וככה צעד אחר צעד התקדמנו עוד ועוד בשמירת חיי תורה ומצוות.

אז עברנו לנתניה, והתחברנו עם הרב רוזנברג, רב העיר. אני התחלתי ללכת לשיעורי יהדות ולאט לאט התחזקנו יותר ויותר. כשלמדנו על הכשרות, רצינו להגעיל את הכלים שלנו.אבל הרב אמר שהם לא מגעילים כלים, והוסיף ששליחי חב"ד עושים זאת. יצרנו קשר עם אחותו של בעלי שהייתה אז בהתקרבות לחסידות חב"ד, היא הפנתה אותנו לרב וולפא, שליח חב"ד בנתניה. ואכן, השליח הגיע להגעיל את הכלים שלנו ומאוד התרשמנו מהפעילות של חב"ד. וכך, כשאנו עוד מגששים בדרכינו לחיי תורה ומצוות, קיבלנו משני הרבנים, גם מרב העיר וגם משליח חב"ד. בעלי הוקסם מהקהילה של חב"ד בעיר. והתחלנו להתקרב יותר לחב"ד. התחלנו להשתתף בשיעורים של חב"ד על חיי משפחה יהודיים ועוד….

אני אוהבת את ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור – אני מרגישה ממש התעלות – התפילות המיוחדות והמרגשות, השירה… זה סוחף את הנשמה!

היינו נשואים כבר שלוש שנים ולא נולדו לנו ילדים. התייעצנו עם הרב וולפא והוא אמר לנו לכתוב לרבי מליובאוויטש. כתבנו, וקיבלנו את ברכתו בפועל. לאחר כשנה נולד לנו בנינו הבכור וקראנו את שמו בישראל – שלמה – בשם אבי. באותו זמן הפסקתי לעבוד, כי העבודה שלי דרשה הרבה כוחות וזמן, והייתי צריכה להקדיש את כל כולי לתינוק הקטן. כך אחד אחרי השני נולדו לנו עוד ילדים.

סבא יוסי אצל הרבי

חנה, שושנה ואברהם – כולם קרואים בשמם של הוריי והורי בעלי. כשבני הקטן – אבי – היה בן שלוש, התחלתי ללמוד הנהלת חשבונות. הבנים למדו מגיל הגן במוסדות חב"ד בעיר. בית הספר הכי טוב שהיה לבנות הוא בית יעקב, ורק בגיל מאוחר יותר הן למדו בחב"ד.

התאלמנתי לפני 11 וחצי שנים ויש לי נכדים שנושאים את שמו של בעלי. זהו סיפור חיי. ב"ה יש לי הרבה נכדים ונכדות מתוקים ואני רווה מהם הרבה נחת.

הנחת שלי

הזוית האישית

סבתא: אני מוקירה את הוריי על החלטתם לעלות לארץ ישראל – ארץ הקודש – לעזוב את מקור פרנסתם ואת הבית היפה, שרכשו במאמצים מרובים, על מנת למנוע התבוללות צאצאיהם בגויים. למעשה, מרגע בשורת העלייה לישראל, חשתי שמקומי בארץ ישראל… חשתי שאני חוזרת הביתה. ב"ה בזכות צעד אמיץ זה, זכיתי להתקרב לתורה ומצוות, לגדל משפחה במסגרת חרדית ולזכות לנכדים אשר מסבים לי הרבה נחת.

הודיה: נהניתי מאוד לדבר עם סבתא, לשאול ולקבל תשובות מפורטות, מעניינות ומסקרנות. רציתי לשמוע עוד ועוד סיפורים מבית סבתא ולגלות דברים מעניינים שלא ידעתי. כל תשובה גררה אחריה כמה וכמה שאלות חדשות.. היה לי כיף גדול לשמוע דברים, להכיר את המשפחה והשורשים שלי מקרוב.