מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במצרים לאבא יוסף ז"ל ולאמא רנה ז"ל. אבא שלי נולד בתורכיה ואמא נולדה במצרים. עוד מגיל צעיר הייתי ציוני והושרש בי אהבת ארץ-ישראל.

למדתי בבית ספר נוצרי בשם ecole des freres. יחד עם זאת, למדתי בערב בישיבת "אהבה ואחווה". גמרתי בגרות במצרים במגמת ערבית ואנגלית. עם סיום בית הספר העדפתי לעלות ארצה במקום המשך לימודים באוניברסיטת קהיר.

עוד בזמן לימודי הצטרפתי, כמובן בחשאי ובאופן סודי, לתנועת "השומר הצעיר". מדוע באופן סודי? כי כל תנועה יהודית הייתה אסורה בפעילות במצרים. 

עליתי ארצה בגפי (בלי ההורים) ביום 14.07.1955 דרך תנועת הנוער. עם עלייתי ארצה התגוררתי אצל הדוד שלי (אח של אמא) שהיה כבר בארץ עוד משנת 1948 יחד עם שני אחיו (דודים שלי), שהם חילקו ביניהם את מגורי והטיפול בי. דוד אחד גר ביהוד, השני גר בבית-דגון והשלישי גר בחיפה.

 

עם ביקורי אצל הדוד החיפאי התאהבתי בעיר חיפה והחלטתי לקבוע את מגורי בעיר הזאת עם הדוד שהוא הכי צעיר מבין כל הדודים ושמו שלמה ז"ל. למרות שבעלייתי ארצה ידעתי לדבר עברית מתוך מה שלמדתי בישיבה, אך שאפתי לשפר את ידיעותי ונרשמתי לאולפן לעברית בקיבוץ "ברור-חיל". שהיתי שם כחצי שנה בעבודה בקיבוץ ובלימוד עברית.

מאוד רציתי להתגייס לצה"ל ואכן הלכתי למבדקים ויצאתי כשיר, מה שקרוי בצבא "פרופיל 97". על-כן גייסו אותי לחיל שריון והפתי לאחר תקופת טירונות והכשרה ל "תותחן טנק".

איך עליתי ארצה?

ממצרים לא הייתה אפשרות לעלות לארץ ישראל ישירות כי בין מצרים לארץ ישראל היה מצב לחימה למרות שהייתה הפסקת אש והיה צורך להערים על שלטונות מצרים ולהודיע להם כי אנו נוסעים לצרפת. זה היה סוג של שקר מוסכם.  שלטונות מצרים לא הסכימו לתת לעוזבי הארץ דרכון מצרי אבל כן הסכימו לתת להם תעודת מעבר  (LAISSER – PASSER), ללא אפשרות לחזור למצרים חזרה.

הגיע היום המיוחל ועליתי על אונייה בנמל אלכסנדרייה אשר אמורה להפליג  לנמל מרסיי אשר בצרפת.

כעבור 5 ימי הפלגה הגעתי לנמל היעד, קבלו את פני אנשי הסוכנות היהודית והעבירו אותי למחנה הנקרא ארנס (CAMP ARENAS), שמה התרכזו כל היהודים אשר באו מארצות ערב – מרוקו,  מצרים, טוניס ועוד מצפון אפריקה. כל אלה יהודים שהביעו את רצונם לעלות לישראל.

 

במחנה זה סיפקו לנו את כל צרכינו מבחינת אוכל, לינה, עד שמגיעה אוניה עליה במטרה להגיע לארץ ישראל.

במחנה זה שהיתי כ- 10 ימים או אז הגיע תורי לעלות לאוניה אשר תוביל אותי לארץ ישראל. לאחר מספר ימי הפלגה הגעתי לארץ המובטחת. כאמור, ביום 14.07.1955, יום היסטורי בתאריך העם הצרפתי. זהו יום כיבוש הבסטיליה, יום העצמאות של צרפת.

 

עם הגעתי הדבר הראשון שעשיתי הוא לנשק את אדמת ארץ ישראל. כאן חיכו לי 2 דודים (אחים של אימא) שהיו בארץ עוד משנת 1948. נסעתי עם אחד הדודים לעיירה (עיר בשם "יהודייה", כיום זה "יהוד"). לאחר כמה ימים, למרות שידעתי לדבר קצת עברית ממה שלמדתי במצרים כשלמדתי דברי תורה ותפילה, היה לי רצון עז ללמוד עברית על בורייה. על-כן, שוב באדיבות הסוכנות היהודית, נשלחתי לקיבוץ "ברור-חיל" ללמוד עברית יחד עם עבודה בקיבוץ – חצי יום עבודה וחצי יום לימודים – כל זה בתקופה של חצי שנה. 

מתוך מוטיבציה לשרת את המדינה הלכתי באופן פרטי ללשכת הגיוס ונרשמתי והבעתי את רצוני להתגייס והחלתי לעבור את המיונים הנדרשים על-ידי צה"ל. לאחר כל הבדיקות קבעו שהפרופיל שלי 97. לכן נחשבתי לחיל שיכול להתגייס לחיל קרבי ואכן גייסו אותי לשריון.