מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל בחודש יוני בשנת 1948, חודש לאחר שהוכרזה הקמת המדינה.

הוריי, ילידי גרמניה וצ'כיה, שעלו לארץ לבדם וללא משפחתם, שנותרה בארצות המוצא, בשנים 1933 ו- 1935.

הסבים והסבתות שלי, משני הצדדים, נספו במלחמת העולם השנייה, אך בנותיהם ובניהם שרדו את המלחמה.

עיקר ילדותי עברה עליי במשחקי רחוב עם ילדי השכונה ורכיבה על אופניים.

באותה תקופה התאפיינה השכונה שלי בעיקר בשטחים לא בנוים, שהיוו את מגרשי המשחקים העיקריים של ילדי השכונה.

שירתתי בצבא בתקופת מלחמת ששת הימים, שזכורה לי כתקופה רגשית קשה. במסגרת תפקידי הגיעו אליי שמות כל הנופלים במלחמה.

באוניברסיטה למדתי מנהל עסקים והשתלבתי בעבודה במסגרת בנק לאומי, שם עבדתי כ- 45 שנים, עד יציאתי לפנסיה בגיל 67. היציאה לפנסיה, לאחר 67 שנות חיים, לא היתה פשוטה. הצורך למלא זמן פנוי, לאחר שכל חיי התנהלו במסגרות מסודרות (גן, לימודים,עבודה) היה אתגר מעט טראומטי.

ברור היה לי שארצה לתרום בעבודה כלשהי עם ילדים. ואמנם, לאחר תקופת התלבטות השתלבתי במסגרת עמותת אלו"ט ומזה 3 שנים, אני מתנדבת בגן של ילדים אוטיסטים בגילאי שנתיים ושלוש. הפעילות הזו גורמת לי סיפוק עצום אם כי גם למעורבות רגשית, שלפעמים מאד מתסכלת. בגלל הטווח הרחב של יכולת התפקוד וההתפתחות של ילדים אלה, חלקם על הרצף הגבוה וחלקם הנמוך, ניתן בשלב די מוקדם לחזות לאן הם יגיעו, אם כי יש גם הפתעות לטובה.

הקושי הנוסף הוא התמודדות המשפחות, שעושות כל שביכולתן להקנות לילדם בסיס תפקודי רחב.

הזוית האישית

סבתא דליה: הרעיון של השתתפות עם נכדי בכל מסגרת שהיא מאוד קסם לי. אהבתי את הדיאלוג בינינו והעבודה המשותפת, כולל הוויכוחים ואי ההסכמות הרבות. הנכד שלי למד את חשיבותה של ההתנדבות וקבלת האחר.