מאגר סיפורי מורשת

התלמידה רגינה פרונינה מתעדת:

"לא מזמן נכחתי בחנוכת לוח זיכרון על בית מספר 44 ברחוב קויבישב ,עליו כתוב באותיות מוזהבות: "בשנים 1921 עד 1970 בבית זה התגורר יפים ולדימירוביץ ליטבינובסקי, משתתף במאבק האנטי פשיסטי ובמרד במחנה המוות סוביבור.

בדברי הפתיחה, אלכסנדר חינשטיין, חבר מועצה מרכזית של חברה להיסטוריה צבאית, אמר: "אני שמח מאוד שעירנו זכתה בעוד לוח זיכרון, עדות נוספת לתושבי העיר ואורחיה לאנשים הנפלאים והגיבורים האמיתיים שחיו בסמרה שלנו. היום הם ממשיכים לחיות בליבנו. המרד במחנה סוביבור הוא לא רק דוגמא לאומץ לב וחובה צבאית, אלא גם הוכחה שאדם נשאר אדם אפילו בסיטואציה של מבוי סתום ומנסה לעשות גם את הבלתי אפשרי.

יפים ליטבינובסקי היה אדם מאוד צנוע, אפילו שכניו לא היו מודעים סיפור חייו הטרגי. רק היום, כאשר נושא שבויי המלחמה וההתקוממות האנטי פשיסטית הופך להיות משמעותי, אנחנו מבינים את חשיבות הדברים בחינוך הדורות הבאים. חנוכת לוח זיכרון זה משמעותו שסוף סוף המדינה שלנו מוכנה להכיר במעשי הגבורה של כל האסירים ולהוקיר תודה על פועלם במחנות הריכוז ומחנות המוות. כולם במעשיהם הגנו על מולדתנו."

לוח הזיכרון לזכר יפים ליטבינובסקי, הוצב בעיר סמרה בתאריך 25.5.2019 

סיפור של אדם זה סיקרן אותי. אני לומדת בבית ספר יהודי, כל שנה ב- 27 לינואר אנו מציינים את יום השואה הבינלאומי.

רגינה פרונינה המתעדת

הנושא של יום הזיכרון בשנת 2018 הוקדש לזכר 75 שנה  מאז המרד במחנה סוביבור. ראינו טריילר לסרט היוצא לאור בשם "סוביבור" של קונסטנטין חבנסקי, בו הופגן אומץ לב וגבורה של אנשים חסינים, אפילו בתנאים לא אנושיים. התרשמתי מאוד. כשהסרט יצא לאור רצתי לראות אותו. והנה באופן פתאומי אני רואה את השם הזה – "סוביבור "על לוח הזיכרון בעיר שלנו ברחוב קויבישב.

מיהו יפים ליטבינובסקי?

בתאריך 14 לאוקטובר, המורה שלי ניידה סופיה גריגורייבנה הופיעה בפתיחת התערוכה "חזרה של גיבור, סוביבור – סמרה" (במסגרת פרויקט "זיכרון היסטורי" בתיאום מרכז "הולוקוסט" (שואה) במוסקבה). היא דיברה על קשר בין העבר לעתיד במלחמה נגד טרור וגזענות. סגן ראש המועצה של סמרה, סרגיי ריאזנוב, ממארגני הפרויקט "זיכרון היסטורי", ציין שסוביבור היה המקום היחיד בהיסטוריה בו המרד במחנה המוות הצליח. בחנוכת לוח הזיכרון השתתפה גם בתו של ליטבינובסקי, איראידה יפימובנה. ביקרתי אצלה בבית. שאלתי אותה על אבא שלה ושמעתי סיפור מאוד מעניין.

כמו כן, ביקרתי גם בתערוכה וקיבלתי מידע על המרד ועל מנהיגו אלכסנדר פצ'רסקי ועל בן עירי יפים ליטבינובסקי. ראיתי התכתבויות שלהם בשנים אחרי המלחמה, כותונת שלבש פצ'רסקי בזמן המרד, וגזרי עיתונים ישנים שמספרים על מרד.

רקע היסטורי – מחנה "סוביבור"

מחנה "סוביבור" הוקם בדרום מזרח פולין ליד כפר סוביבור למטרה אחת: הרג המוני של יהודים. מפקד המחנה המחודש באפריל שנת 1942 היה האופטשטורמפירר אסאס פרנץ שטנגל. במפקדה שלו היו מעל 30 קצינים וכ 90-120 שומרים ,שרובם גוייסו כמשתפי פעולה מתוך השבויים של הצבא האדום. המחנה הוקם ליד התחנה האחרונה של פסי הרכבת, מיקום שסייע לשמירה על הסודיות. המחנה היה מוקף בארבע שורות של חוט תיל בגובה שלושה מטר. השטח בין שורה שלישית לרביעית היה ממוקש, ובין השורה השנייה והשלישית התקיימו פטרולים. את מגדל התצפית איישו השומרים יום וליל.

המחנה היה מחולק לשלושה אגפים. הראשון היה מחנה עבודה (בתי מלאכה וצריפי מגורים). בשני הייתה מספרה ומחסנים בהם מיינו ואחסנו את רכוש הנרצחים. בשלישי היו תאי גזים. במבנה בצמוד לתאי הגזים הותקנו מנועי טנקים ישנים אשר בהפעלתם פלטו פחמן דו חמצני אשר היה מגיע בצינורות לתאי הגזים. רוב האסירים שהובאו למחנה נרצחו באותו היום, רק חלק קטן הושארו בחיים רק על מנת להיות מנוצלים לעבודות שונות במחנה. במהלך שנה וחצי של פעילות המחנה, מאפריל 1942 עד אוקטובר 1943, נרצחו 250,000 יהודים.

בחודשים יולי-אוגוסט 1943 הוקמה במחנה מחתרת בהנהגתו של ליאון פלדהנדלר, בן של רב פולני. התכנית של המחתרת היתה לארגן את הבריחה ההמונית מסוביבור. בסוף ספטמבר בשנת 1943 הגיעו למחנה שבויים חדשים  – חיילי הצבא האדום – יהודים ממינסק, ביניהם היה הקצין אלכסנדר פצ'רסקי. אלכסנדר מיד הצטרף למחתרת ואפילו הפך למנהיגה, לאון פלדהנדלר היה סגנו. ביום 14 באוקטובר 1943, בהנהגת פצ'רסקי ופלדהנדלר, האסירים הרימו מרד. לפי התוכנית של פצ'רסקי, האסירים היו אמורים לחסל אחד אחד את כל חיילי  ה-אס.אס., לפרוץ לנשקייה ועם הנשק לחסל שומרים.

התכנית הצליחה רק בחלקה – המורדים הצליחו להרוג 11-12 חיילי אס. אס. ומספר שומרים אוקראינים, אבל לא יכלו לפרוץ אל הנשקייה. השומרים פתחו באש והמורדים נמלטו מהמחנה דרך שדה מוקשים. חלקם הצליחו לברוח ליערות מסביב. מתוך 550 אסירים של מחנה העבודה, 130 איש לא השתתפו במרד (נשארו במחנה). כמעט 80 איש נהרגו תוך כדי בריחה. כל השאר הצליחו להימלט. כל אלה שנשארו במחנה נרצחו למחרת היום. במשך שבועיים לאחר המבצע עסקו הגרמנים במצוד אחר הנמלטים בו השתתפו גם המשטרה הצבאית הגרמנית וגם שומרי המחנה. תוך כדי המצוד הוחזרו ונרצחו 170 נמלטים. בתחילת נובמבר בשנת 1943 פסקו החיפושים. מנובמבר 1943 עד שחרור פולין, עוד 90 אסירים לשעבר (אלה שהגרמנים לא הצליחו לתפוס) הוסגרו על ידי תושבים מקומיים או נרצחו על ידי משתפי הפעולה. רק 53 מהמורדים נשארו בחיים עד סוף המלחמה.

המרד בסוביבור היה אחד מהמעטים שהצליחו בכל ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. מיד אחרי בריחת האסירים המחנה נסגר ונמחק מעל פני האדמה. במקום הזה גרמנים חרשו את האדמה ושתלו כרוב ותפוח אדמה. בשנת 1993 ממשלת פולין הקימה יד זיכרון במקום הזה, היום הוא נמצא בשיפוצים.

יפים ליטבינובסקי – שותף פעיל במרד סוביבור

תושבי סמרה זוכרים את יפים ליטבינובסקי כספר מיומן וכשרוני, אדם עם אופי סגור שאינו מרבה בשיחה. לא בכדי, היה לו מה להסתיר: בתקופה הזו עצם העובדה שאדם היה בשבי או במחנה ריכוז, נחשב לכתם שחור בקורות החיים של חייל הצבא האדום. אף אחד מהסובבים אותו לא ידע שהאדם הזה הוא גיבור גם של מרד מחנה המוות סוביבור, וגם בקבוצת הפרטיזנים.

בתו, איראידה יפימובנה לוינה, סיפרה לי: "כשהייתי בת 10, אבא סיפר לי פעם ראשונה על בריחתו מסוביבור. כשהייתי בת 16, ביקר אצלנו פצ'רסקי עם אשתו. הקשר שלו עם אבא נמשך שנים רבות. פצ'רסקי מעולם לא קיבל שום אותות שבח. לאבא היתה מדליית ניצחון על גרמניה, עיטור כבוד של מלחמה פטריוטית. אבא היה אדם מאוד כריזמטי, עד היום אני פוגשת אנשים שזוכרים אותו."

יפים ובתו, איראידה יפימובנה לוינה

ליטבינובסקי נולד ביום 25 למאי 1921 באוקראינה בעיר סמלה, מחוז צ'רקסי. הוא היה בן 3 כשמשפחתו ברחה לסמרה בגלל פוגרומים כנגד יהודיים. מאז הוא גר ברח קויבישב 44. חייו היו מאוד קשים, רצופי רעב ומחלות. אבא שלו נפטר בגיל 37, אמו נפטרה בגיל 39. יפים היה רק בן 14 כאשר הוא נשאר לבד, הוא צריך היה לדאוג גם לעצמו וגם לאחותו אסיה, שהייתה אז רק בת 7.

כדי לפרנס את עצמו ואחותו הלך ללמוד ספרות. כעבור זמן מה הגיע דודתו מטשקנט ולקחה איתה את אחותו. הוא נשאר בודד בעיר הגדולה, אבל לא התייאש והתחלק בחדר היחיד שלו עם דיירים מוזיקאים. הם עזרו לו וסיפקו לו אוכל. הוא מאוד אהב מוזיקה וחלם להיות זמר אופרה.

פגישה של אסירים לשעבר ממחנה סוביבור

בתמונה מופיעים: יפים ליטבינובסקי (Yefim Litvinovski) – ראשון משמאל לימין; ארקדי וייספאפיר (Arkady Vaispapir) – שני משמאל לימין; אלכסנדר פצ'רסקי (Aleksandr Pechersky) – שלישי משמאל לימין; אלכסיי וייצן (Aleksei Wycen) – רביעי משמאל לימין; נאום פלוטניצקי (Naum Plotnitzki) – שני מימין לשמאל; סמיון רוזנפלד (Semyon Rozenfeld) – ראשון מימין לשמאל. צולם ב – 14/10/1968. מקור המידע על התמונה: ארכיון לוחמי הגטאות

עוד לפני המלחמה הוא הכיר את מילה, אחותו של חבר, והתאהב בה. היא חיכתה לו במשך כל שנות המלחמה, טיפלה בו בזמן שהוא היה מאושפז בבית חולים צבאי. הם התחתנו בשנת 1944.

בשנת 1939, כשמלאו לו 18 שנה, הוא גוייס לצבא ונשלח למזרח הרחוק של רוסיה. השירות היה קשה: תנאי כפור אימים וגם העובדה שילד עירוני גוייס לחיל פרשים הייתה לא קלה. אבל הוא התאקלם לאיטו ולמד לרכב על סוסים.

בשנת 1941 התחילה המלחמה והוא נשלח לחזית. במשך פעולות איבה, פלוגה שלו נפלה למארב. כך יפים וחברו נפלו בשבי. יפים ליטבינובסקי היה במחנה סוביבור רק 28 יום ומיד הצטרף לפעילי המרד. על הקשר והחברות עם מנהיג ההתקוממות, אלכסנדר פצ'רסקי, הוא שמר למשך כל החיים.

המשימה שעומדת כעת לפנינו – איתור מסמכים המתעדים את החיים של ליטבינובסקי בארכיונים רוסיים וגרמנים, כדי ללמוד יותר עליו ולשפוך אור על מה שאירע במחנה סוביבור.

העלנו תמונה של ליטבינובסקי באתר "זיכרון העם" והוספנו את סיפור החיים שלו. לצערנו, באתר לא היה שום עדות עלו, כנראה זה קשור לשהייתו בשבי (אשר נתפסה כשלילית באותן שנים). אחד מהרחובות במוסקבה נושאאת שמו של אלכסנדר פצ'רסקי, גם ברוסטוב-דון, המקום בו הוא נולד וגר. אני מקווה שגם בסמרה ינציחו את שם הגיבור של עירנו. המלצתי להקים בבית ספרנו מוזיאון המוקדש לזכרו של ליטבינובסקי, ושבית הספר ישא את שמו. הזמנו את בתו של ליטבינובסקי לטקס העתידי של יום השואה, שיוקדש לאביה."

אזכור של יפים ליטבינובסקי בארכיון לוחמי הגטאות 

אזכור של יפים ליטבינובסקי בארגון הפרטיזנים – לוחמי המחתרות והגטאות

לסיפור בשפה הרוסית:

הזוית האישית

התיעוד נוצר בבית הספר אורט גשר 42, סמרה, רוסיה. הסיפור הובא לפרסום על ידי הגב' רימה אוסמנוב, מנהלת הדסק הרוסי במוזיאון אנו – מוזיאון העם היהודי, במסגרת התכנית "אוצרים קהילות", בשיתוף פעולה עם צוות מאגר המורשת של תכנית הקשר הרב דורי.