מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה ישראל, נולדתי בעפולה. גרנו בבית שאן, עזבנו את בית שאן כשהייתי בת 12, עברנו לתל אביב. זכורים לי משחקי ילדות לטובה: בזמנו לא היו מחשבים, טלפונים וטלוויזיות, היה רק רדיו לשמוע שירים או חדשות. שיחקתי עם חברים משחקי חברה למיניהם כגון: תופסת, מחבואים, קפיצה בחבל, חמש אבנים וגם שיחקנו בגומי, למשחק הגומי היו צריכים להשתתף שלושה ילדים לפחות: שניים מותחים את הגומי בשני הצדדים והילד השלישי קופץ מצד לצד. אחיי ואני שיחקנו עם ילדי השכונה אחרי שעות הלימודים, הרבה היינו בחוץ.

בילדותי גרתי בדירת שלושה חדרים, אני ועוד חמישה אחים עם אימא ואבא. היה צפוף אבל הסתדרנו. לא התלוננו, הסתפקנו במה שיש והיינו מאושרים. היינו משפחה מסורתית: אבי היה הולך בסופי שבוע לבית הכנסת והוא החדיר בנו את המסורת ואת ההלכות לדת ואת אהבה לזולת. עברתי כארבע או חמש מלחמות. במלחמת ששת הימים הייתי בת 20.

בבית הספר המורים אהבו אותי, היו לי הרבה חברים. בזמני התמונות היו בשחור לבן, לכן תמונתי כאן מן העבר אינה בצבע. מצאתי תמונה בבית שלי לפני 60 שנה שבה אני מופיעה בתמונה כשהייתי בת שלוש. התמונה צולמה בצבע שחור לבן וקצת צבעוני, היא צולמה בשנת 1953. התמונה הייתה תלויה על הקיר המון המון שנים.

התחתנתי בגיל 25 עם חיים ישראל. נולדו לנו ארבעה ילדים, אני סבתא ל-11 נכדים מקסימים בגילאים שונים. אני סבתא גאה בנכדים ובנכדות, יש לי משפחה נפלאה אני מאמינה שהם יגיעו רחוק. מודה אני לה' שבירך אותי במשפחה לתפארת. שלא החסיר ממני כלום.

הזוית האישית

אופל: התהליך היה לי חוויה גדולה. לעשות עבודה משותפת עם סבתא שלי ולשמוע את סיפור חייה, להכיר כיצד ואיפה גדלה, לשמוע על הילדות שלה, מה היה בתקופתה ולעשות השוואות לעומת החיים שלנו עכשיו. אני חושבת שזה גרם לי להבין שאפשר להינות ולהיות מאושרים גם בלי טכנולוגיה מתקדמת, ואפשר להעביר את הזמן גם בלי טלפונים ומחשבים ופשוט לשחק את המשחקים של פעם.

סבתא יפה: הייתה לי חוויה מיוחדת במינה להכיר מקרוב את הנכדה המקסימה שלי, אופל היא ילדה מיוחדת שרצתה לשמוע עוד ועוד בכל הקשור לעבר שלי. שמחתי לראות את בית הספר שבו היא לומדת והתרשמתי לטובה מצוות בית הספר, חבל שהקורונה שיבשה את מהלך המפגשים ולא סימנו את התכנית עד הסוף.