מאגר סיפורי מורשת

יעקב קוריס ז"ל 11/11/1920–12/2/1997 

יעקב נולד בעיירה אוליקה בחבל ווהלין בפולין (כיום באוקראינה) למרדכי ובלה (לבית פיק) קוריס. הוא היה האמצעי בין שלושה אחים (נספח – תמונה מס' 1).

האב מרדכי נולד בשנת 1891, הוא היה מסגר ונפח במקצועו ועסק בהכנת פרסות לסוסים, גדרות, שערים, סורגים, ידיות וכד'.  מרדכי גויס לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. האם בלה, נולדה בשנת 1893, הייתה תופרת עילית של משפחת הנסיכים רדזיויל, למשפחה זו שהיו ארמונות ואחוזות פאר בכל רחבי פולין ומזרח אירופה.

המשפחה של יעקב הייתה ציונית ומתוך כך בתאריך 8 באוגוסט 1925 עלו לארץ בעלייה הרביעית*. הם הגיעו באונייה "סיני" לחופי חיפה, העיר בה החליטו להשתקע. הם נלקחו בסירות לחוף והושמו בהסגר, שם קיבלו חיסון נגד אבעבועות שחורות. לאחר מכן שוכנו במחסן פחמים, ובשנת 1926 עברו להתגורר בצריף ברחוב נצרת, מול תחנת הרכבת המזרחית. מרדכי החל לעבוד כמתקן קטרים ברכבת. הם החליפו עוד כמה מקומות מגורים, ביניהם בשכונת "חליסה", עד שהגיעו למקום מגורים קבוע בשכונת "תל עמל".

יעקב החל את לימודיו בביה"ס עממי א', שהצטיין בחדשנות פדגוגית.

בשנת 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט – שורה של מעשי אלימות וטרור מצד הערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. המשפחה גרה באותה עת בצריף בלב שכונה ערבית. אז התוודע יעקב לראשונה לאנשי "ההגנה", שבאו לעזרת התושבים כדי להגן עליהם מפני הפורעים.

בשנים 1934–1938 למד יעקב בביה"ס התיכון המקצועי שליד הטכניון (לימים בסמ"ת), שהיה ידוע ברמת הלימודים הגבוהה בו, וכלל לימודים טכניים בצד הלימודים העיוניים לבגרות. התלמידים עסקו גם בספורט, בטיולים ובפעילויות חברתיות, וברוח התקופה עברו גם אימונים בנשק ובסדנאות אף הכינו תחמושת, בליווי אנשי "ההגנה" (נספח – תמונות מס' 2 ו-3). לפנינו תמונות מימי הנעורים:

1936 – יעקב אוחז בנשק

 1934 – יעקב חורש בשדה בקיבוץ נען

התנגדות היישוב היהודי לשלטון הבריטי הלכה והתעצמה, במיוחד עם פרסום "הספר הלבן" במאי 1939 (מסמך שהגביל באופן חמור את עליית היהודים לארץ ישראל והגביל משמעותית רכישת קרקעות בבעלות ערבית). אולם, בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, והחלו הרדיפות והרצח של יהודי אירופה, שהובילו בהמשך לשואה. הנהגת היישוב הייתה בדילמה: מצד אחד המאבק נגד הבריטים, ומצד שני עזרה לבריטים במלחמה נגד הצורר הנאצי. לאחר התלבטויות ודיונים, דוד בן גוריון, שהיה יו"ר הסוכנות ולימים ראש ממשלת ישראל הראשון, ניסח בצורה הקולעת ביותר את המדיניות הרצויה: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה הספר הלבן, ועלינו לעמוד מול הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". מדיניות זו הוכיחה את עצמה כנכונה, כפי שיתברר בהמשך.

הנהגת היישוב עודדה את הקמתן של יחידות עבריות מא"י שישתלבו בצבא הבריטי. היישוב היהודי מנה כחצי מיליון נפש, ומתוכם התגייסו כ-38 אלף גברים ונשים. הבריטים היו מעוניינים בבעלי מקצוע, וכך גויסו רבים ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה, לחיל החפרים, לתותחנים,  לחיל הים, לחיל האוויר, ועוד. הנשים שירתו כנהגות, אחיות, פקידות, אלחוטניות, ועוד. המתנדבים שירתו והשתתפו במבצעים – הן בהגנה על ארץ ישראל, הן במצרים ובלוב, והן במערב אירופה. לשירות בצבא הבריטי תרומה חשובה מאוד במאבק להקמת מדינת ישראל וליצירת תשתית לצבא ההגנה לישראל.

יעקב התגייס לצבא הבריטי בשנת 1941, לחיל התובלה (R.A.S.C – Royal Army Service Corps), עבר אימונים בסרפנד (כיום צריפין) ובמקומות נוספים בארץ והגיע גם למצרים (נספח – תמונות מס' 4 ו-5). הוא שובץ בפלוגה 650, האחרונה מבין פלוגות התובלה העבריות, שהוקמה ב-1942. בספטמבר 1943 יצא יחד עם הפלוגה להשתתף בנחיתה של בעלות הברית בראש החוף בסלרנו, שהביאה לכיבוש דרום איטליה. לאחר מכן עסקה הפלוגה בהובלת תחמושת וציוד נוסף מחומרי הפריקה בסלרנו וכן בפינוי שגרתי של ציוד מרציפי הנמלים אל היחידות הלוחמות השונות, עד סיום המלחמה ואחריה. המשאיות של הפלוגה  מצוידות בסמל מגן דוד עליהן, פעלו בכל רחבי איטליה.

לפלוגות התובלה תרומה אדירה להצלת פליטי השואה ולהעלאתם לארץ ישראל. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד באיטליה, בשל מיקומה הגיאוגרפי בים התיכון, מצבה הפוליטי והכלכלי באותה תקופה, ואהדה לא מעטה של תושביה לפליטי השואה שהגיעו אליה. רבים מהפליטים הגיעו באמצעות תנועת "הבריחה", ואיטליה הפכה לתחנת מעבר מרכזית למפעל זה. עוד במהלך מלחמת העולם, וגם לאחריה, באו המתנדבים ראשית לעזרת יהודי איטליה, ולאחר מכן כשנפגשו עם "שארית הפלטה" ממדינות אחרות, עזרו להם ככל יכולתם בדרכים שונות: במערך של "חוות הכשרה" שנקראו אף הם "קיבוצים", ריכזו את הפליטים והפיחו בהם תקווה, דאגו לכל מחסורם, לימדו אותם עברית, לימודי ארץ ישראל, יסודות בחקלאות ואף אחיזה בנשק – הכל במחתרת, תוך התחמקות מתמדת מעיני הבריטים, שכמובן התנגדו לתהליך. הם השתמשו בציוד ובאספקה של הצבא הבריטי, הצטיידו במסמכים מזויפים, והובילו את הפליטים במשאיות מכוסות ברזנט אל הנמלים ולאניות המעפילים בדרך לארץ ישראל.

עדות אישית מרתקת על השתתפותו של יעקב בפעולות נועזות אלה מופיעה במכתב שכתב לשרה ב-23 באפריל 1946:

"מכאן אין מה לספר רק שקרה פה מקרה מאוד מעציב והרבה יהודים נתפסו ברגע שעמדו להפליג ארצה. פרטים איני יכול לכתוב היות ואיני יודע, אבל העיתונות כתבה על שלושה סמלים שיושבים במעצר ושניים מהם הם חברים שלי".

יעקב רומז במכתב לאחת הפרשיות המסעירות בתנועת הבריחה וההעפלה לארץ ישראל – פרשת "לה ספציה": שתי הספינות "דב הוז" ו"אליהו גולומב" עמדו להפליג לארץ ישראל מנמל לה ספציה שבצפון איטליה כשעל סיפונן 1,014 מעפילים, שהובלו בחשאי, באישון לילה ותוך סיכון רב, אל הנמל על ידי המשאיות מפלוגת תובלה 650 ופלוגות נוספות. הבריטים, שגילו את המעשה, חסמו את אפשרויות היציאה מהנמל, העלו כוח חמוש לספינות בחיפוש אחר מזון וציוד גנובים, ודרשו להוריד את המעפילים מהספינות. נעצרו שלושת הסמלים מובילי השיירות שלהבת פריאר, שלום זלינגר וישראל לברטובסקי, שכאמור יעקב ציין ששניים מהם היו חבריו.

המעפילים, בהנהגת המתנדבים מארץ ישראל וגופים אחרים שסייעו להם, ובהם תושבי העיר לה ספציה, ניהלו מאבק עיקש נגד הגזירה: הם סירבו לרדת מן האניות, איימו בהתאבדות ואף פתחו בשביתת רעב שנמשכה שלושה ימים. הפרשה כולה, שנמשכה יותר מחודש, עוררה הדים בכל העולם. התנהל מו"מ קשה בין בריטניה לבין כל הגורמים המעורבים – מקומיים, ארצישראליים ובינלאומיים. הופעל לחץ כבד על הבריטים, ובסופו של דבר הם נכנעו והסכימו לשחרר את הספינות לדרכן.

ואכן, יעקב כותב לשרה במכתב מ-8 במאי 1946:

"ביחס למעפילים, נדמה לי ששלטונות איטליה כבר הרשו לספינות להפליג. עד כמה אמת שיש בדבר איני יודע, אבל זו שמועה, והלוואי ותהיה נכונה. בכל אופן כשאהיה בבית אוכל לספר לך משהו בנוגע לפליטים האלה".

זמן קצר לאחר מכן, ביוני אותה שנה, השתחרר יעקב מהצבא הבריטי וחזר לארץ ישראל. לפנינו תעודה שקיבל על פועלו:

עם קום המדינה והקמת צה"ל, בעיצומה של מלחמת העצמאות, התגייס יעקב לשירות סדיר בחטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה בצה"ל, בפיקודו של יצחק שדה, שנקרא "הזקן". יעקב היה אחראי על תובלה ומכונאות רכב. החטיבה השתתפה במבצע "דני" לכיבוש אזור לוד, כיום נתב"ג, וכן בקרבות בדרום לחיבור חלקים מהנגב, ביניהם אזור באר שבע וחבל לכיש (נספח – תמונות מספר 6-8).

יעקב השתחרר ב-1951, כשהיה כבר אב לשני ילדים.

בשנת 1952 החל יעקב לעבוד בחברת תה"ל – תכנון המים לישראל – שזה עתה נוסדה. תה"ל, שהייתה בשנותיה הראשונות חברה ממשלתית, הייתה החברה היחידה שעסקה בתכנון משק המים בישראל, נושא חשוב במיוחד במדינה שיש בה מחסור במים. אחד הפרויקטים החשובים ביותר של החברה היה תכנון מוביל המים הארצי. יעקב, שהיה טכנאי בכיר, נסע לעתים לימים ושבועות שלמים למקומות שונים בארץ, במיוחד לערבה, שם עסק בקידוחים ובדק את איכות המים (תמונות מס' 9-13).

יעקב עבד בתה"ל עד פרישתו לגמלאות בשנת 1987.

 קובץ נספח תמונות של יעקב קוריס

הזוית האישית

קישור לסיפורה של שרה קוריס:" החיים בתל אביב בצל המנדט הבריטי והמאבק לעצמאות"

רומי ברזילי: בחרתי לבצע את המחוייבות האישית שלי בתוכנית ״הקשר הרב-דורי״ מכמה סיבות: היה לי מאוד חשוב להנציח סיפורים, לספר ולשמר אותם, באופן כזה שיהיה משמעותי לאחרים. כשהייתי קטנה תמיד אהבתי לקרוא את הסיפורים בבית התפוצות. הייתי מגיעה לשם המון! לפחות פעם בשבועיים, תמיד אהבתי לקרוא את הסיפורים ולראות את התמונות.

התחברתי לרעיון של התוכנית – סיפורי חיים של אנשים, תמונות וחוויות ישנות, מכיוון שזה תמיד עניין אותי, לדמיין את החיים אז ואת איך שהם נראו, לדמיין את האופי והקול של האנשים, ובאופן כללי פשוט לשמוע סיפורים ולהתחבר אליהם ולראות את עצמי בהם. אני מאוד אוהבת להתחבר עם אנשים ואני ממליצה על התוכנית לכל מי שרוצה אינטראקציה אישית, קשר רציף, מעניין וכיפי.

נהנתי מאוד בתוכנית, התחברתי מאוד לציפי (המספרת, שעל הוריה סיפרנו וכתבנו את הסיפור), אני שמחה מאוד שפיתחנו קשר אישי ונפגשנו במהלך כל השנה, וכמובן שלא עסקנו רק בפרוייקט. היה לי מאוד מאוד כיף לשמוע את הסיפור, וגם את כל מה שהיה מעבר למעט שכתבנו – שהוא הדובדבן שבקצפת. אני אוהבת לשמוע את הספורים ולדמיין אותם, וכשזה נעשה אישי ומלא בפרטים – זה הכי מעניין!

זכיתי להכיר את ציפי באופן אישי, אישה מקסימה! אני מאוד שמחה שצוותו אותנו ביחד כי אנחנו מאוד מתאימות והתחברנו מאוד, ואני מקווה שבאמת נשמור על קשר מחוץ למסגרת התוכנית!

לסיכום אני שמחה מאוד שבחרתי לקחת חלק ב״קשר הרב-דורי״, ואני ממליצה מאוד למי שמתחבר לדברים שלי!!