מאגר סיפורי מורשת

יעל חדד מספרת:

שמי יעל חדד לבית גבסה, נולדתי בתוניס, בשנת 1947. גרנו בגבסה שבתוניס. אבא היה מסגר ואימא שלי הייתה עקרת בית. היינו עשירים. אבא היה איש מוכר מאוד בעיר. היה לו קשר קרוב למלך תוניס, וכשבעיר חלו התבוללויות רבות וכשמישהו היה רואה גבר ערבי מוסלמי ש"מתחיל" עם בחורה יהודייה, הוא היה מספר לאבא ואבא היה פונה למלך.

סבתא שלי רצתה לעלות לישראל, אך סבא לא רצה. הוא היה עשיר ולא חסר לו דבר בתוניס. סבתא לא הסתפקה בזה ורצתה לעלות לישראל. היא אמרה לסבא שאם לא יעלו לישראל, אף אחד לא יוכל לעלות לישראל. בסופו של דבר סבא שלי השתכנע.

לאחר שסבתא שכנעה את סבי היה עליה לשכנע גם את אבי. לאחר שכנועים רבים, ארזנו את כל מה שהיה לנו ושלחנו את כל הדברים שלנו באונייה לישראל. בפעם הראשונה ששלחנו את הדברים, באונייה הייתה תקלה והורידו ממנה את כל החפצים.

בפעם השנייה ששלחנו את הדברים באונייה, היה על האונייה סיפור שעשה מהומה בין אישה יהודייה לבין גבר ערבי. אבא שלי, שהיה מטפל בנושאים כאלו, הבין שהנהג לא מסכים להעלות את שניהם לאונייה, כי הרי אסור להתבולל, ואמר לאישה היהודייה שאם הגבר הערבי לקח אותה בכוח, הוא (אבא) יוציא אותו ממנה. האישה סירבה כי התאהבה בערבי, ואבא שלי שהכיר את שניהם אמר לנהג לעלות אותם, כי הכל בסדר. הנהג שמע לאבא כי היה מוכר וידוע וגם הקשר שלו עם המלך היה ידוע.

כמה ימים לפני שהיו אמורים לעלות לישראל, הלכתי למלא מים מהברזייה. ב"גבסה" לא היו מים ולא היה איך לבשל. הייתי בת תשע והלכתי לאיבוד. זה קרה בתשע בבוקר ורק בחמש מצאו אותי. כשכבר התחיל להחשיך, בכיתי כי רציתי ללכת הביתה ולעלות ארצה עם המשפחה שלי. לאחר כמה זמן, ראיתי יהודייה עם סלים בידיים. הכרתי אותה. היא הייתה שכנה שלי. סיפרתי לה שכל הדברים שלנו באונייה ושביום חמישי אנחנו צריכים לעלות לישראל. היא לקחה אותי בחזרה הביתה. כשהגעתי הביתה ראיתי את אימא שלי בוכה ולחוצה, אבל כשראתה אותי בריאה ושלמה, נרגעה.

בשנת 1955 עלינו מתוניס לישראל.

כל הדברים שלנו נשרפו ולא היה לנו כלום. אבא כעס על אימא ושאל: "מה היה חסר לנו שם, בתוניס, שהבאת אותנו לכאן לבית קטן שכזה?".

כשסבא שלי בא לבקר אותנו, סיפר שהוא גר בוילה בבאר שבע. אבא התעצבן ואיים: "או שנותנים לנו בית פרטי או שאני מרביץ לכולם". בסופו של דבר נתנו גם לנו בית בבאר שבע – דירה עם שלושה חדרים וכך עברנו מדירה קטנה לדירה גדולה יותר.

הכרתי את בעלי בבאר שבע הוא עבד שם. בהמשך התחתנו ועברנו לגור בפתח תקווה. ילדנו שבע בנות: אורלי, כרמית, חגית, טליה, שירלי, מורן ולירז.

הזוית האישית

התלמידה טליה: היה לי כיף נורא לדבר עם יעל ולשמוע את הסיפור שלה. היא הייתה מאוד חמודה והייתי רוצה לאחל לה שתמשיך להיות בריאה ומאושרת כל החיים.

יעל, אזרחית ותיקה: היה לי נחמד מאוד להכיר אותך, אני מאחלת לך שתהיי בריאה ומאושרת.