מאגר סיפורי מורשת

שמי גאולה אלקובי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי נוגע לחוויה מכוננת מן היממה הראשונה שלי בארץ ישראל.

קול נביחות העיר אותי משנתי. רציתי להמשיך לישון, אך נזכרתי ביום האתמול, עת עגנה האנייה "ירושלים" בנמל חיפה בתאריך 15.01.1956. זכרתי את פרץ השמחה וההתרגשות שאחזו בנו ובשאר העולים. כיצד הרימני אבי בזרועותיו כדי שאוכל לראות את ארץ ישראל: "הנה חיפה, תראי כמה יפה היא, אנחנו נגור בקרית שמואל, קרוב מאוד לחיפה". בשעות הלילה הגענו למקום עם שם דומה: "קריית שמונה", לשם הובלנו במשאית עם עשרות עולים נוספים. באותה תקופה הייתה שם רק מעברה, כלומר, ישוב מעבר ארעי, שורות של צריפים.

בעיני הכול היה שונה, רחוק, קר ומיותם: הבית, השפה, המקום, החברים, המשפחה, שבחלקה הגדול נשארה מאחור. הייתי אז בת ארבע וחצי. נזכרתי במסע הארוך שמשפחתי עשתה ממרוקו עד ישראל, במחנות המעבר בקאזה בלנקה ובמרסיי, בטלטולי הדרך, בשייט שבו ראיתי רק מים ושמיים. רציתי לחוש שוב את מגע רגליי באדמה. איבדתי ממשקלי, בגלל מחלת הים וכמובן מפאת הגעגועים לבני המשפחה וחברים בגילי שנותרו שם. בעיר מקנס שכונתה בפי היהודים "ירושלים של מרוקו", בגלל ריבוי של בתי המדרש הארגון והסדר שהנהיגו חכמי העיר בקרב הקהילה. הם דאגו לכל יהודי נצרך ע"י מתן בסתר.

למרות שמיכת הצמר השחורה היה לי קר. ישנו על מיטות ברזל ועליהם מזרונים עם מילוי קשה ודוקרני. התבוננתי סביבי. לידי עמד שולחן קטן ושני כסאות, "היכן ישבו כולם?" הרהרתי. אחי הבכור שהיה בן 21 שנים, התגייס לצה"ל ועבר שירות צבאי מקוצר. לאחר מכן גר ועבד בקיבוץ מנרה כמסגר רתך. אחיותיי עלו ארצה במסגרת עליית הנוער ושולבו בקיבוצים שונים.

הוריי, אחי ואחיותיי(אני התינוקת) כשנתיים לפני העלייה לישראל. צולם בבית במרוקו

הנביחות עדיין נשמעו. האירועים שחולל המהפך בחיי המשיכו להתנגן במוחי כמו סרט דמיוני. "אני לא מאמינה שעזבתם את סבא וסבתא, את הדודים, למה? איפה כולם? עם מי אשחק כאן?!״ המשפטים הללו לא הניחו לי, הטחתי אותם בפני הורי שוב ושוב. הורי ניסו להסביר ובתגובה לדבריהם, געיתי בבכי קורע לב. החרמתי את הצרפתית שדוברה בבית ועברתי לעברית כאות מחאה. (צעד שסייע לי מאוד ברכישת השפה החדשה ובשכחת השפה הקודמת…). ימים רבים המשכתי לקרוא בשמותיהם של בני משפחתי וחברי שנותרו במרוקו.

הנביחות הפכו ליללות, לא יכולתי עוד להתעלם. עטפתי את עצמי בשמיכה , נעלי את מגפיי ויצאתי. הצריף שלנו היה אחרון, מאחוריו נפרש שדה בור ומעליו התנשא הר קרח. היללות הובילו אותי לצריפון קטן שבדיעבד הבנתי ששימש כשירותים ציבוריים עבור כל כמה משפחות.

הדפתי את הדלת. הזדעזעתי כשלעיני הופיע ראשו של כלבלב, מבצבץ מתוך בור הספיגה. הוא יבב וניסה בשארית כוחותיו לעלות מתוך הבור ללא הצלחה. נסתי משם בתחושת גועל מעורבת בזעזוע ובחרדה לגורלו של הכלב. בדרכי ראיתי עוד אנשים וילדים יוצאים מהצריפים בהבעת תמיהה על פניהם. בהגיעי לפתח הצריף שלנו גיליתי את אמי ז"ל, מוכנה ליציאה. סיפרתי לה בהתרגשות את שראו עיני. היא התירה מיד חבל מאחד הצרורות שהיו עדיין מפוזרים לאורך הקיר. מיהרנו יחד לכיוון בית השימוש. אמי נאלצה לפלס את דרכה בין כל האנשים שעמדו שם, בחוסר אונים. הם דיברו גם אליה, השמיעו הברות אזהרה בשפתם. אמי לא שעתה אליהם, מיד הכינה לולאה בחבל שבידה, שלשלה במיומנות את הלולאה ,עד שנכרכה סביב צוואר הכלב ומיד משכה אותו מעלה. כולם נרתעו לצדדים בתחושת הקלה מהולה בגועל. אמי פתחה מיד את הברז הקרוב ורחצה את הכלב שהיה מבועת ומאושר. התבוננתי בה, אהבתי אליה התעצמה. מאז ידעתי שבכל מצב אוכל לסמוך על שיקול דעתה, למרות שלא ידעה קרוא וכתוב. רק אחרי כמה שנים סייעתי לה ברכישת השפה. מישהו רץ והביא סבון, אמי המשיכה לקרצף אותו עד שגוון שערו הבהיר הבהיק בעין החמה. הנביחות נמשכו ללא הרף, אולם כעת הן נשמעו אחרות.

כולם מחאו כף, צחקו בקול וניסו ללטף בחמימות את הכלבלב. התבוננתי במחזה ללא מילים. מאותו היום ואילך ,אמי הפכה למרפאה של המעברה בקרית שמונה. בכל בעיה פנו אליה בכבוד: "גברת שמחה… " גם אני נהניתי ממעמד מיוחד בקרב ילדי השכנים, שהקל עלי מעט את משא הפרידה וההסתגלות למהפך בחיי. זו הייתה החוויה הראשונה והמכוננת שלי בארץ ישראל.

הזוית האישית

כנרת: אני רוצה לאחל לגאולה שתמיד תהיה שמחה ובריאה אני ממש נהניתי לשמוע את הסיפור שלה.

גאולה: אני מברכת את כנרת באושר, בריאות והצלחה בכל אשר תפנה. שמחתי להכירה, נהניתי לעבוד יחד איתה.