מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים שחק. נולדתי בשדה אליהו בשנת 1943, להורי אהרון ושולמית נחלון. למדתי מכיתה א' עד כיתה ד' בעין הנצי"ב, (יחד עם ילדי הקיבוץ ורק בכיתה ה', עברתי ללמוד בבית הספר המשותף, בשדה אליהו (שנפתח בשנת תשי"ד 1953).

בכיתה ו', כשחגגתי בת מצווה, אבא שלי אמר לי לא לאכול בוטנים שמא אהיה צרודה, אך לא שמעתי בקולו ואכלתי בוטנים ואכן נהייתי צרודה ואת הדרשה היה קשה  לי להגיד.

בקיבוץ לא היו לילדים אופניים פרטיות, אז קנו זוג אופניים אחד לבית-הילדים. בבית-הילדים היו עשרים ילדים וכל ילד קיבל את האופניים לשבוע. דוד של סבתא בא לקיבוץ כאורח וצילם את התמונה ליד ביתה של סבתא, עם האופניים.

התמונה צולמה בשנת 1954 ביום שישי, סבתא בת 11 עם שמלת שבת.(התמונה מעברה של המספרת).

מסביב לקיבוץ היו  הרבה מאוד מעיינות ומים זרמו בתעלות פתוחות. (היום המעיינות האלה "לכודים" בצינורות שמובילים מים).  בכל יום היינו יוצאים כמה חברים לטייל בתעלות ובמעיין ששמו היה "מעין השיבר" ו"  אום חשק", דגים דגים וצולים אותם בתנורים פתוחים בשטח. היינו מכינים בעצמינו תנורים וצולים עליהם דברים כגון-תירס, לחם דגים וכו'… וכשחזרתי הביתה אמא שלי אמרה שאני "מסריחה מעשן".

הלכנו המון לטייל בשדות לבד ללא כל  ליווי או התנגדות מצד המבוגרים. פעם אחת, הגענו עד הגבול הירדני ולמחרת הלגיונרים  ירו על פועל שעבד בחממות.  כל יום שישי סבתא היית הולכת לטיול עם בית הספר. פעם אחת  מצאתי כד שלם מתקופת יהושע-בן-נון!!! ובפעם אחרת כשהלכתי לטיול עם כמה מהחברים קרוב לגבול, ראינו לגיונרים ירדנים וברחנו.

בתיכון, בית הספר הגיש רק לשלוש בחינות בגרות שהוא החליט: גמרא, ספרות ותנ"ך. כשהתגייסתי לנח"ל הגעתי לנבחרת הצועדות והייתי במחלקת השוקולד בה עשו רק דברים מיוחדים. בזמנו התקיימה תחרות צבאית בין הצבאות בהולנד. כל צבא שלח מחלקה  שצעדה בהולנד. על הצעדה נתנו ניקוד. כבר כשהגעתי לטירונות החליטו שאני אהיה במחלקה הזאת, שייצגה את ישראל, גם בארץ, נבחרתי לצעוד ביום העצמאות ולהיות שייכת למחלקת ריקוד ברמת גן.  התאמנו על תפקידי ייצוג ולכן לא עשינו את האימונים הרגילים  במשך ארבעה חודשים .אחרי הטירונות נבחרתי לצאת לקורס מ"כיות. מכל יחידה בחרו את החיילים הטובים ביותר בשנת 1960.

את אהרל'ה (אהרון שחק) בעלי, הכרתי  כשהיה קומונר בתנועת "בני עקיבא" ויצא איתנו לטיול באילת. היינו כשנה וחצי חברים

ובגיל 18 וחצי  התחתנו, בגיל 19 וחצי ילדי את בתה הבכורה –  דודתי  רונית.

הזוית האישית

רפאל: זה מאוד יפה מה שעושים, וזו זכות ללמוד ככה את הסיפור של סבתא.

מרים: מאוד נהניתי לספר לנכד שלי על ילדותי בשדה אליהו, שאמנם הוא מקום ילדותו אך בכל זאת שונה מאוד (בהפרש של כ-70 שנה)