מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי, או כפי שכל נכדיי קוראים לי "סבתא רותי". נולדתי בבואנוס איירס בארגנטינה, בשכונה שכל בתיה נמוכים וכל השכנים הכירו אחד את השני באופן אישי. רוב תושבי השכונה היו מהגרים מסוריה, בניהם היו מוסלמים, נוצרים וכמובן יהודים וכולם חיו בשכנות טובה מאוד.

בואנוס איירס הינה בירתה של ארגנטינה והיא מורכבת מהרבה מאוד שכונות שונות אחת מהשניה. המהגרים שהגיעו לארגנטינה העדיפו להתיישב בשכונות שבהם חיו אנשים עם אותם מנהגים ומסורת כמו שלהם. אני הייתי הקטנה מבין 4 אחים וכתוצאה מכך הכי מפונקת מכולם…בגלל שהייתי בת הזקונים אימי העדיפה להשאיר אותי בבית במקום לשלוח אותי לגן וכך לבלות איתי יותר זמן. אבל זה לא השפיע אלי לרעה מבחינה חברתית כי היו לי הרבה חברות בשכונה שהייתי מבלה איתם בשעות אחר הצהריים כשהן היו חוזרות הביתה מהגן או הבית ספר.

בעוד שבשעות הבוקר הייתי מבלה עם אמא שלי והייתי מעמידה פנים שאני העוזרת שלה במטבח. בנוסף הייתי נוהגת לבלות זמן בחברתם של זוג מבוגרים שהיגרו מספרד וגרו בשכנות אלינו. הבעל היה פסל בעץ והיה מלמד אותי את סודות המקצוע….למרות שלא הייתי בגן הורי שלחו אותי למורה פרטית שתכין אותי לכיתה א', ובעצם היא הכינה אותי כל כך טוב שהקפיצו אותי ישר לכיתה ב'… בתמונה אני נמצאת בשורה העליונה מצד ימין עם תלבושת/חלוק לבן של בתי הספר הממשלתיים.

עכשיו אני אספר לכם איך הסבים שלי הגיעו לארגנטינה…

סבא חוסה ( אבא של אמא שלי) כשמלאו לו 18 שנה הוריו שלחו אותו לאמריקה (בזמנו זו היתה היבשה היחידה ללא מלחמה) עם אחיו הקטן בן ה-13 שרק חגג בר מצווה. באירופה היתה היתה מלחמה, מלחמת העולם הראשונה וכל מי שהיה כשיר להילחם נלקח לחזית. באותה תקופה סוריה היתה תחת המשטר העותומני ולכן הרבה משפחות היו שולחות את ילדיהם לבד לאמריקה. סבי הגיע לארגנטינה וכבר היה בגיל של להקים משפחה אבל לא היו נשים יהודיות ולכן הוא חיכה יחד עם עוד גברים יהודים אחרים שיגיעו נשים יהודיות מסוריה כדי שיוכלו להתחתן. ברגע שהגיע אוניה, עם הבנות היו הגברים מחכים ברציף לנשותיהן לעתיד. וכך בעצם סבי הכיר את סבתי חסיבה והקימו משפחה עם 8 ילדים. סבי יעקוב (אבא של אבא) גם הגיע לבד לארגנטינה אבל הוא כבר היה נשוי לסבתי שרה שהגיעה לארגנטינה כמה חודשים אחריו עם ילד בן שנתיים ואבי בן השלושה חודשים בלבד.

באותם ימים המהגרים לא הגיעו במטוס אלא באוניה. שייט של חודשים בקור ועם מעט אוכל. בארגנטינה מצאו סביי את אותם חומרי גלם כמו שהיו בסוריה ולכן המשיכו, בהצלחה גדולה, לשמר את המאכלים המסורתיים ולנהל אורח חיים דומה, והמסורת הזו עברה בין הדורות וגם אני ממשיכה להכין את אותם המאכלים גם היום. (אנג'דרה, קוסה מחשי) גם היום שאנחנו פה ומתגעגעים לאוכל שלנו מארגנטינה אנחנו מכינים אותו פה כמעט על בסיס יומי, כגון פיצה, אסדו, אמפנדות ועוד.

בחזרה לתקופת הלימודים שלי…

יש הבדלים מאוד גדולים מאיך שאתם לומדים היום… התלבושת האחידה שלנו היתה אותו חלוק לבן שאיתו היינו לאורך כל 12 שנות הלימוד, בלי צבעים לבחירה וכדומה ועם תלבושת אחידה מאוד מתחת לחלוק. היה יותר דגש על ידע כללי והמשמעת היתה הרבה יותר קשוחה. אם היינו מחסירים יותר מהכמות המותרת היינו מסולקים מבית ספר עד סוף השנה ואם היינו רוצים לחזור ולעבור שנה היינו חייבים לעבור מבחני התאמה.אם היינו מתנהגים רע או מאחרים לשיעור או באים בלי תלבושת אחידה היינו מקבלים נקודות בגליון האישי ואם היינו עוברים את כמות הנקודות המותר היו מסלקים אותנו מבית הספר.אני הייתי תלמידה יחסית טובה אבל לא מעט פעמים הורי היו צריכים להגיע לבית הספר כדי להסביר את התנהגותי ולמנוע את הרישום השלילי בגיליון האישי….