מאגר סיפורי מורשת

מנסה להעביר להם מעט מנוף ילדותי,

עולם שאינו מוכר להם, עולם תמים וראשוני.

ללא אפליקציות, ללא טלפון וללא טלוויזיה.

עולם בו למדנו להכיר, במבט, בשיח ובמגע.

 

נולדתי לפני שבעים שנים, בשם צבי, בבית חולים ״יוספטל״,

יש אומרים בבנימינה ויש אומרים בחדרה בכלל.

לאמי רחל שתחייה ושמעון אבי ז"ל, לבית רפפורט.

לימים חיים. לשם אין משמעות. בכיה לדורות.

 

אחי גדעון לו בת ושני בנים, ימשיכו ויישאו את השם חיים.

הבנים יעבירו לצאצאים, אולי יימצא הסבר בדורות הבאים.

תעלומה שאיני מצליח להבין ולפתור את פישרה.

הסיפור שסופר על ידי אבי, נשאר בגדר מעשיה.

 

היתה לי ילדות, מאוד מאושרת לטעמי.

אמנם ללא Smartphone ואפילו לא .Wifi

ילדות שהדורות הבאים אחרי אינם מכירים,

ילדות מלאת פעילות, עשירה בגילויים.

 

גדלתי בשכונות בהן מתגוררים אנשים פשוטים.

"עמך" בלשון העם, הסתפקו במועט ללא חלומות נשגבים.

שמות משפחה כמו נאג׳י, ליבוביץ', מחלוף ועמרני.

גרו בשכנות ובחיים משותפים, ללא הבדל מעמדי.

 

מקום מגוריי הראשון היה ברחובות, במרתפו של בית,

ברחוב ארלוזורוב בשעריים, שכונה תימנית ״אסלית״.

מקום המגורים הבא היה מבנה טורי. בשכונת נווה יהודה.

לכל משפחה היה חדר ומטבח מזערי וחצר בגודל של ערוגה.

 

את השירותים חלקנו עם המשפחה הצמודה,

את הריחות קיבלנו חינם, כחלק מהחבילה.

במקלחת לעיתים קרובות, לא היו מים חמים.

לא תמיד היה עץ להבעיר, נפט או גחלים.

 

מאוחר יותר עברנו לשכונת סלע ברחובות,

קיבוץ גלויות נפלא של עולים ממדינות שונות.

הבית היה ענק, שלושה חדרים, חצר בה עצי פרי ופרחים.

היינו תמימים, לא ידענו מה ילד יום ומה יהיה בימים הבאים.

 

הרכב היחיד שנסע ברחובות הבלתי סלולים,

היה אוטובוס ״שסון״ שעל סולמו האחורי היינו נתלים.

לימים, הרחובות נסללו על ידי סוסים רתומים,

לציוד סלילה די פרימיטיבי, הדורש עבודת כפיים.

 

הנעליים שימשו אותנו תקופה ארוכה,

כשהתארכה כף הרגל, הנעל בקצה קופדה.

האצבעות בצבצו, ותמיד היו מאווררות,

לא היו פטריות, מאידך, הן תמיד היו חבולות.

 

חלב, קרח, נפט לפתיליה (מכשיר בישול) ולתנורים,

הגיעו בעגלות רתומות לסוסים או חמורים.

החלב הורתח בכדי שיהיה מפוסטר (יעני ללא חיידקים).

גודל הקרח, רבע, שליש או בלוק שלם. הספיק לכשלושה ימים.

 

היתה צרכנייה, מכולת (מיני סופר) בלשוננו העכשווית.

בה המבחר היה דל, סוכר, מלח, שמן, לחם, קמח ושעועית.

לא היה סופר, עם מדפים עמוסים, בכל טוב הארץ וחו״ל,

כך שלרצון ולצרכים, או לבטן מקרקרת, לא היה שיקול.

 

היה לידנו עץ שקמים גדול ומרשים.

בצלו ובבסיס גזעו ביליתי שעות וימים.

בין ענפיו הסבוכים, טיפסתי עד כמעט לעננים.

כשהיה עלי לברוח מחמתם של הסבתא וההורים.

 

שיחקנו משחקי חברה, ברחובות או בחצרות הבתים.

״דודס״, HANDS UP, ״שוכבת״, ( לימים מחבואים).

היו עוד מיני משחקים שהומצאו במוחנו הסוער,

חלקם כשרים למחצה ולחלקם הענקנו תעודת הכשר.

 

היתה הביצה של ״מושלין״, הקאנטרי השכונתי באותם ימים.

בה היינו שוחים וב״פיילה״ (אגן רחצה מפח מגולוון) משייטים.

העשב שימש לנו כמדשאה מוריקה, עליו היינו משתרעים.

עצי הפרדס שליד, היו לנו מחסה מקרני השמש היוקדים.

 

הביצה (קנטרי) היתה בשולי שכונת נווה יהודה,

ליד הרפת של מושלין, ומסילת הרכבת מצפונה.

מסביבתה עלו קרקורי צפרדעים, ציוץ ציפורים.

בלילה נשמעו יללות תנים, בשפתנו אז "שקלים".

 

בסביבת "הימה" צמחו נרקיסים, סביונים,

כלניות ופרגים בשלל מרהיב של צבעים.

הפרדסים השתרעו מעבר ליכולת הראיה,

עמוסים פירות הדר עסיסיים, מלאי תנובה.

 

זאת הודות לגשם שידע מה חלקו,

תמיד ללא דיחוי הקפיד להגיע בעתו.

אולי מכיוון שהקרקע הייתה בטולה וחשופה,

ללא מבנים, כבישים, תעשייה וזוהמה.

 

היו גם ״טרזינות״ בתוך הפרדסים,

מין קרונית קטנה שנעה על פסים.

בתוכה הובילו את הפרי מהעץ לבית האריזה.

דחיפה קלה ו״אופס״ לתחתית הגבעה.

 

לנו הילדים ה״טרזינה״ הייתה תגלית.

רכבת בזעיר אנפין, שעשוע ממש להיט.

היינו דוחפים את הקרונית לראש הגבעה

וגולשים במהירות, כשאנחנו ישובים בתוכה.

 

לעיתים קרובות, המעצורים היו מקולקלים,

כשנבלמה, במקרה הטוב היינו מעט נחבטים.

במקרה גרוע יותר, עפים מתוכה הישר לגזעי העצים,

אבנים, או שנחתנו נחיתה רכה בשלולית מי גשמים.

 

בקולנוע היו מקרינים סרטים אילמים.

מוסיקת הרקע נוגנה בפסנתר, מאחורי הקלעים.

היו אלה ימי צ׳רלי צ׳פלין שכיכב בפסגה.

התרגום בכתב יד, רץ כנספח לצד התמונה.

 

הרדיו היה תיבת עץ, שני כפתורים וחזית בד.

ניגן לאחר כמה חבטות, לפעמים זה עבד.

ברדיו של אז התנגנו שירים בעברית,

מידי פעם האזנו גם לסיפור או תסכית.

 

חוסיליטו ילד הפלא, היה כוכב בין לאומי.

ג׳ו עמר, שר את ״ברצלונה״ ו״שלום לבן דודי״.

״היי סימונה מדימונה״ היה להיט ענק,

״מי מכיר את האיש שבקיר״ להתנגן לא פסק.

 

היו אלה ימים של ראשית המדינה, ימי הצנע, תרתי משמע,

ימים של הרבה עשייה, קליטת עולים, פיתוח ובנייה.

קיבוץ גלויות של בני אדם, שראו פה את עתידם,

לאחר שעברו תלאות רבות וכאן מצאו את מבטחם.

 

בימי נערותי, חווינו יותר התפתחות ויותר קידמה.

את כל שרותי הצבאי, עשיתי בתעלה במלחמת ההתשה.

לאחר השרות זכיתי להינשא לליאורה ז"ל, אישה ואדם נפלא.

אם לשתי בנותינו הילה ואדווה, להן חמש נסיכות, גאווה צרופה.

 

שמחתי שניתנה הזדמנות לכתוב, ולו מעט על ימי ילדותי.

במסגרת המיזם המבורך, "הקשר הרב דורי".

צבי חיים

 

 

הזוית האישית

צביקה: תהליך הקשר הבלתי אמצעי, עם נכדתי ליה במסגרת "הקשר הרב דורי" יצר בי רצון להעביר להם את ימי קום המדינה, דרך ימי ילדותי עם קום המדינה. בכדי שהקריאה תהיה קצת שונה, סיפורי נעשה בדרך חריזה.

ליה: נהניתי מלבלות זמו איכות מפתיעה עם סיפורים מדהימים של סבי צביקה, ואני שמחה שהיתה לי הזדמנות לעשות זאת במיוחד ואני מודה על כך.