מאגר סיפורי מורשת

הקדמה: שמי צפרירה ואני סבתא של אלי, שהיא תלמידת כיתה ה' בבית הספר "השיטה" ברחובות. יחד עמנו יושבת מול המחשב חברת כיתתה של אלי, זוהר. כולנו שותפות בפרוייקט הרב דורי, שנבחר לעסוק בו עתה יחד עם עוד סבים וסבתות של בני הכיתה.

הייתי ילדה בת שש והתכוננתי להיכנס לכיתה א' בבית הספר העממי שבשכונת ברוכוב. העניין הראשון שחלמתי עליו כל הקיץ היה הילקוט הראשון שלי. והנה התברר לי, כי אין ביכולתם של הורי לקנותו. לאבי עלה הרעיון ליצור במו ידיו ילקוט מעץ. אותן שנים הוא פתח נגריה והיה ביכולתו לנסר, להדביק ולשייף בקלות רבה בשימוש במכשירים שבנגריה שלו את הילקוט שכה חיכיתי לו. הוא היה מאוד מאושר שיכול היה לספק את רצוני. אולם הוא לא ידע עד כמה דבר זה יגרום לי בושה. שכן כל חברי מכיתה א' באו מצוידים בילקוטי עור חדשים ובהם תאים ורוכסנים ולי רק ילקוט עץ בעל חלל אחד, הנסגר במכסה דומה למכסה קלמר ובכתפיות העשויות מחגורות עור.

קבלת הפנים שזכיתי לה הייתה צחוק, לעג  תוך ריקוד סביבי וסביב הילקוט. עד היום לא שכחתי חוויה זו. שנים רבות רבות חלפו. כל אחד מחברי לכיתה פנה לדרכו. כל אחד בחר לאיזה כיוון יפנה. היו כאלה שבחרו ללמוד מקצוע מסוים, היו כאלה שפנו לאומנות, היו כאלה שפנו למחקר במדעי הרוח או במדעי הטבע, היו כאלה שפנו לחקלאות וכן הלאה, וכן הלאה. לא פעם פגשתי חברים מכיתתי הראשונה (כיתה א') וגילינו יחד דרך הסיפורים שסיפרנו על עצמנו את חשיבותה של היצירתיות של כל אחד ואחד מאתנו בתחומו.

הזוית האישית

רציתי לספר לבנות אחד מסיפורי הילדות הרבים שלי.