בארץ ישראל בתאריך 4.6.1942. מדינת ישראל עדיין לא הייתה קיימת ותעודת הלידה שלי רשומה כתושבת פלשתינה. (תחת
שלטון המנדט הבריטי).
בכ"ט בנובמבר
1947 יום הכרזת המדינה, הייתי בת 5. אבי לקח אותי לראות את החגיגות והריקודים ברחבי
תל אביב. באותו זמן לא הבנתי את פשר השמחה. רק כשבגרתי הבנתי לאיזה אירוע היסטורי
חשוב אבי דאג לקחת אותי.
ביוני 1948, נלקחתי
ע"י אבי לחוף הים בתל אביב לצפות בטביעת אלטלנה, הספינה שנסעה נשק לצה"ל. בגלל ויכוח עם האצ"ל הוטבעה הספינה. הורי הגיעו לארץ
מפולין מתוך אמונה ציונית בה האמין אבי אליעזר (לסייה).
הוא הגיע לארץ בשנת 1938 באוניית מעפילים "אף על פי 2 " והתמקם בראש
פינה תחת שם בדוי (יוסף אהרונס). כעבור שנה הגיעה אמא שלי שמה לאה (לילה ), היא הספיקה לעזוב את פולין ביום שפרצה
המלחמה בתאריך 1.9.1939.
הוריי התחתנו בארץ ישראל והתגוררו בתל אביב. אני נולדתי כעבור 3 שנים ושמי "סימה" קרוי על שם סבי שמעון.
שמעון נספה בשואה ולהוריי היה חשוב להנציח את שמו.כשנולדתי הורי עברו לגור
בדירתו של המשורר אברהם ברוידס. הם שכרו ממנו שני חדרים וביתר החדרים גרה משפחת
ברוידס. בשני החדרים גרנו הורי ואני. הורי בחדר אחד שהיה גם חדר שינה וגם חדר
אורחים ואני בחדר השני שהיה גם פינת בישול וגם פינת אוכל. המיטה שלי הייתה מתקפלת
לתוך ספרייה כדי לחסוך מקום.
בפברואר
1950 בהיותי בת 8 ירד השלג המפורסם בתל אביב גם את זה דאג אבי להנציח, הוא העיר
אותי באמצע הלילה לראות שלג שהיה נדיר בתל אביב. למזלי השלג ירד גם למחרת והספקתי
לבנות איש שלג קטן. כעבור
יום כשלא מצאתי אותו הייתי בטוחה שגנבו אותו. לאחר הסבר נאלצתי להבין שהוא פשוט
נמס.
כשהייתי בת 10 הצטרפה
למשפחה אחותי הקטנה, שמה דבורה. דבורה קרויה על שמה של סבתי (שגם היא נספתה בשואה). אז עברנו לדירה גדולה יותר.
למדתי בתל אביב, בבית ספר בשם "הכרמל". באותן שנים הייתה
תקופת ה"צנע" בארץ. בגלל מצב כלכלי קשה במדינה הייתה חלוקה מוקצבת של
מזון, ביגוד והנעלה. כל תושב קיבל פנקס עם תלושים בעזרתם קנה את הדרוש. לילדים היה
פנקס המתאים לצרכיהם ולמבוגרים פנקס המתאים לצרכיהם. התלושים לילדים הכילו חמאה,
שוקולד ועוד ואילו למבוגרים היו מצרכים אחרים. במקרה שלי שלא אהבתי ממתקים ושוקולד
אמי היתה מחליפה עם השכנות את התלושים של השוקולד במצרכים אחרים. גם בבגדים והנעליים
היו מחליפים בתלושים, כל אחד לפי צרכיו באותו החודש.
בבית הספר התיכון, גימנסיה הרצליה, למדתי במגמה ספרותית. באותן שנים גימנסיה
הרצליה שכנה בבניין המקורי ברחוב הרצל בתל אביב. התגייסתי
לצבא, כפקידה ושרתתי בחיל השלישות. שם פגשתי חייל שכל הבנות אהבו. אני הצלחתי לכבוש את ליבו. הפכנו לחברים, ולבסוף גם התחתנו. לחייל המרשים קראו רמי, אהבנו אחד את השני מאד וחיינו ביחד מעל ל-50 שנה.
התחתנו בתאריך 22.12.1964 , באולם בבית הלן קלר. לחתונה הוזמנו 200 איש. האולם הזה זכור לי כזכרון ענוג, ובמשך השנים רציתי לשוב לראותו. כשחגגנו 50 שנות נישואין, הפתיעו אותנו ילדינו ונכדינו שחיכו לנו באולם והביאו אותנו
כ"חתן וכלה" לצעוד שוב בפתחו.
לרמי ולי נולדו במשך השנים 4 ילדים: בכורתינו מור נולדה בשנת 1966. בננו דדי נולד בשנת 1969. בתנו מירב נולדה בשנת 1975. בת הזקונים עדי נולדה בשנת 1980. גרנו ברמת גן, ושם
גידלנו את ילדינו.
בעלי רמי המשיך והתקדם בשירותו הצבאי והגיע עד לדרגת סגן אלוף. במהלך שירותו הצבאי
בילינו תקופה של מס' שנים בשארם א-שייך. שארם נמצאת היום תחת שלטון מצרי, אבל אחרי
מלחמת יום כיפור שארם הייתה בריבונות ישראלית. זוהי רצועת חוף הגובלת בים האדום.
מדינת ישראל הקימה בסיס צבאי באזור ומשפחות הקצינים הורשו לבקר ולשהות בבסיסים יחד
עם יקיריהם, בשבתות וחגים. לפעמים נסענו ברכב ולפעמים בטיסה.
חוף הים בשארם היה מלא בדגים, והילדים בחברת ילדי קצינים אחרים היו שטים בים
ב"חסקה", משתוללים וצוחקים.
היינו דגים דגים לארוחות צהריים, מגרדים את הקשקשים מנקים מכינים על האש ומאד נהנים מהתהליך. בכל פעם שהילדים היו צריכים
לשטוף ידיים היו מנצלים את ההזדמנות ומשתכשכים במים. הייתה אוירה של עשיה וכיף
בחוף הים.
בשארם "נולד" הבסיס לאהבה של משפחת רשתי לחוף הים באילת. סבא רמי גילה בעזרת
חברו האילתי, נדב, (אותו הכיר במשחק שח ברחוב באילת על חוף הים) שכיף לשהות על חוף
הים באילת באוהל לחיות חיים פשוטים ולהנות. במשך כמה שנים היה נוסע לאילת לחוף הים
מספר פעמים בשנה החל מפסח ועד סוכות. עם הזמן הדביק את כולם באהבתו. הילדים
והנכדים לסירוגין הצטרפו אליו לנסיעות וככה נדבקו כולם בחיידק הנפלא הזה. כך במשך
מספר שנים אנחנו יורדים כולנו לאילת לפחות פעמיים בשנה, ישנים באוהלים על חוף הים.
עם השנים שיפרנו את הציוד את האוהלים ואת הציליה והגענו לנוחות משופרת. רכשנו
לנכדים מצלמות מים לצילום והם צוללים ומצלמים דגים מכל הסוגים והצבעים. בסוף היום
כל אחד מראה את הצילומים שלו והחגיגה נמשכת עד הצילומים הבאים. גם את אהבתו למשחק
השח העביר לנכדים, לימד אותם את החוקים ושיחק איתם עד שהתמקצעו. כך בכל פעם באילת שיחקו כולם שח עם סבא לפי
התור במשך שעות. בכל פעם שצריך לחזור הביתה כולם מתרעמים "אי אפשר להישאר עוד
יום?" בדרך לאילת וממנה אנחנו
עוצרים במצפה רמון בתצפית על המכתש בשעות
הבוקר הצבעים בהירים ואחה"צ כהים יותר. היעלים רובצים על הסלעים בשמש או
מדלגים ביניהם.
בשנת 1998 הפכתי לסבתא לראשונה, נולדו לבתי הבכורה תאומים בנים עומר ועמית. והאושר היה גדול.
שם התחיל סיפור חדש, שלי ושל רמי כסבתא וסבא. במהלך השנים נוספו לנו נכדים מכל ילדינו:
אורי, נועם, אופק, אלון, שחר, אייל , יהל , רעות ורותם.
כסבתא אני אוהבת להקדיש להם זמן איכות,
להקריא סיפורים, לשחק, לעזור בשעורים אם צריך, לפנק ולשמוח איתם. בכל שנה אנחנו מתחפשים יחדיו בפורים, ממש כמו הילדים. לעתים אנחנו מצליחים להפתיע
אותם במקומות שהם לא מצפים לנו.
סבא רמי לימד את הנכדים משחקי ילדות אשר היו נהוגים בביתו.בחנוכה, משחקים את
משחק הסביבון.
ובפורים משחקים כולם את משחק הדוסה.(קלפים) כל הנכדים נהנים ונרגשים לקראת המשחקים והשמחה רבה.
עכשיו
שסבא רמי נפטר אנחנו ממשיכים את המסורת שהתווה לנו בארוחות שישי עם קידוש, מפגשים
משפחתיים בחגים, טיולים וכמובן נסיעות לאילת
עם הילדים והנכדים שלנו.
תשע"ו
מילון
התווה
נתן כיוון
ציטוטים
”החיים של פעם והיום“
