מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1940 בתל אביב כאשר הבריטים שלטו אז בארץ ישראל. בתחילת מלחמת העולם השנייה. כבר בגיל ארבע העולם התחיל "להרגיל" אותנו ל"בומים" של הפצצות כאשר האיטלקים שהיו שותפים לגרמנים במלחמת העולם השניה הפציצו בארץ ישראל בסביבת ביתנו בתל אביב . בהמשך כילדים חיינו בתקופת שלטון המנדט הבריטי. זכורני שהחיילים הבריטים "הכלניות" עם המכנסיים הקצרים והגרביים עד הברכיים היו מכריזים על עוצר ונכנסים לביתנו מפעם לפעם בחיפושים אחרי נשק .

בתקופת מלחמת העצמאות למדתי בבית ספר יסודי "נס ציונה" ברחוב גרץ בתל אביב לא רחוק מביתו של בן גוריון. כילדים היינו עוברים בדרכנו לים ליד ביתו של בן גוריון בשדרות קק"ל (שנקראות היום שדרות בן גוריון) ופולה אשתו של בן גוריון הייתה יוצאת וצועקת עלינו שלא נרעיש כי בן גוריון ישן.

במלחמת העצמאות לא היו ממ"דים להסתתר בהם מפני ההפצצות ובעת אזעקה הינו יורדים לחדר המדרגות, שקראו לו "מקלט" ויושבים באפלה מוחלטת. זכורני שלשכן  אחד שישב היה שעון "פלא" שמחוגיו היו מאירים בחושך. לילד אחר שישב איתנו במקלט, ששמו מייק סטולוביצקי, היה סיפור מעניין: הוא הגיע לארץ ישראל באונייה אקסודוס עם האומנת הנוצרייה שלו, גרטרוד, שהוכרה כחסידת אומות העולם.

כשגדלנו והתבגרנו הספקנו לעבור מספר מלחמות ישראל.

בכיתה ה' עברתי לביה"ס שנפתח קרוב לביתנו, "הקליר", ולמדתי בו עד סיום כתה ח'.

היו לי שתי "אהבות": ספורט ויצירה טכנית בעבודת ידיים. הייתי אצן טוב בריצות קצרות וקפיצה לרוחק. בשעות אחר הלימודים היינו קוראים אחד לשני בשריקה כמו המנגינה של "רבותי ההיסטוריה חוזרת" ויורדים לרחוב (שהיה ריק ממכוניות כי לאף אחד לא הייתה מכונית). בכביש הריק ערכנו תחרויות ריצה ל- 60 ו – 100 מטר ומשחקים "סטנגה" שזה כדורגל עם כדור טניס כשהשערים ליד אבן השפה של המדרכה. כמובן שהייתה גם תקופת הסקטים שהיינו משתוללים איתם בירידות הרחוב.

היום כשאני חושב על התקופה הזו והתקשורת עם ההורים אני מתפלא כל פעם מחדש על חוסר התקשורת בנושא אסון השואה עם הורינו. הורי לא דברו איתנו על השואה ולא הרגשנו שום דבר מהאסונות שנפלו על משפחותיהם בשואה. עד לשואה הייתה להורי חליפת מכתבים ותמונות עם משפחותיהם בגולה ולמרות שצורר היהודים היטלר כבר התחיל בכיבושיו עוד היו המשפחות בגולה כותבות "ויר זיינט עלעה גזונט" שזה ביידיש "אנחנו כולנו בריאים" משפחת אמי – שמרקוביץ, גרה בקובנה ליטא הורים וחמישה ילדים. כולם היו חדורי ציונות ושאיפה עמוקה לעלות לארץ ישראל. אמי, פנינה ואח נוסף משה, עלו לארץ ב- 1934/5 ונסיונותיהם לעלות את שאר המשפחה נגדעו.

המכתבים ממשפחת אבי בריגה לטביה נפסקו בסוף 1941 והמכתבים ממשפחת אמי בקובנה ליטא נפסקו בשנת 1942. לשתיקת הורי אין לי הסבר אלא שאולי לא רצו שאנחנו, כילדים, נרגיש את צערם וגם אולי היו עסוקים מאוד במלחמת הקיום היום יומית בארץ ישראל. גורם נוסף היה שאנו הילדים לא שאלנו שאלות כי היינו עסוקים בעינייני הילדות.

זו הייתה גם תקופה של "צנע". מצרכי האוכל היו בקיצוב וקנייתם הייתה תמורת פנקסי תלושים שחילקה הממשלה. אני גרתי ליד גן החיות הגדול והיחידי בקצה המזרחי של שדרות בן גוריון (אז הם נקראו שד' קרן קיימת) ואם היה נשאר לחם יבש בבית הרי אסור היה חס וחלילה לזרוק אלא אמא הייתה שולחת אותי להביא את הלחם היבש לגן החיות.

אופניים קיבלתי רק בגיל 16,אופניים משומשים, ובגיל 17 החלטתי יחד עם חבר לרכב עליהם מתל אביב לחיפה. הורי וביחוד אימי לא היו מרוצים מהרעיון, יום אחד יצאתי בארבע לפנות בוקר עם חברי לרכיבה. השנה הייתה 1957 והכביש לחיפה היה צר בעל מסלול אחד ללא הפרדה לכל כיוון, אולם תנועת המכוניות בכביש הייתה אז דלילה. לאחר 6 שעות של רכיבה על האופניים הגענו לחיפה ומשם חזרנו ברכבת.

הכישרונות הטכניים שלי הובילו אותי בצבא לשרת ביחידות מכ"ם (מגלה כיוון מרחק) השומרות על שמי המדינה ולאחר הצבא לטכניון ללמוד הנדסת חשמל. בסיום הלימודים החזרתי חוב של חצי שנה לצבא תוך שרות במשרד הבטחון. זה היה ב – 1967 בה פרצה מלחמת ששת הימים. בארץ היה חשש שאויבינו הערבים יפעילו נגדנו נשק כימי. מסכות נגד גזים לא היו אז ואנחנו הכנו ערכות פרימיטיביות נגד גזים שכללו שקית ניילון עם סמרטוט לח וסודה לשתיה ואטב לסתימת האף….

הנדסה כמו מתמטיקה היא "שפה" בין לאומית שמשתמשים בה בכל מקום בעולם והיא הביאה אותי לעבוד בהרבה מקומות בעולם כמו באיראן, בדרום אפריקה, באמריקה ואפילו בזנזיבר.

את שושנה אשתי, סבתא של יהונתן, הכרתי בשנת 1966 ולמרות שגרנו בילדותנו בתל אביב הקטנה של אז לא רחוק אחד מהשני נפגשנו רק בבגרותנו. בשנת 1968נולדה לנו אורנית ולאחר מכן בשהייתנו בדרום אפריקה נולדו קרן וצביקי. לאורנית נולדו נכדינו נועם ועמית ולקרן נולדו נכדינו דניאל, שירה ויהונתן שאיתו אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

סבתא שוש (שושנה) בצבא בשנת 1960

קרן, אמא של יהונתן בת שלוש, בדרום אפריקה 1975

ציור (מגן דוד) ששלח צבי שמרקוביץ' מגולת ליטא בשנת 1935 לאמא שלי, שהיא סבתא רבתא של יהונתן, שהייתה כבר בארץ ישראל.

הזוית האישית

המצגת של סבא שלמה לוין ונכדו יהונתן