מאגר סיפורי מורשת

הנכדה אוריה חן מספרת את סיפורה המרתק של סבתה נילי צעידי.

סבתא נילי נולדה בשנת 1951 בבית היולדות ברחובות, ברחוב יעקוב להוריה שושנה ושלום דמתי.

היה זה בתקופת הצנע במדינת ישראל. המצב הכלכלי בארץ היה אז קשה לכולם. אבל היא ואחיה היו תמיד מטופחים, נקיים ומסודרים. סבתא רבתא שושנה תפרה להם בגדים. היו בגדים לגן ובגדים לבית. השכונה הייתה עדיין ללא כבישים ורחוב דוד ישראל (בשכונת מרמורק ) שהיום הינו כביש סואן, היה אז מלכודת של בוץ וחול כל ימות השנה ולכן לא הורשו הילדים להתרוצץ ברחוב כמו שאר ילדי השכונה, אלא רק בחצר של הבית שהייתה עבורם כמו "ארץ פלאות".

בתקופה ההיא לא היו סופרמרקטים אלא חנויות מכולת, חנות ירקות, קצב שכונתי, חנות בגדים. לרוב נהגו לרשום בחנויות ולשלם בסוף החודש. רוב החנויות התרכזו ברחוב שנקרא על שם חייל שנפל בקרב. שמו היה משה ברזילאי ובעגת המקום הוא נקרא "רחוב החנויות". סבתא רבתא שושנה סיפרה שמיד לאחר נישואיה, בתקופת מלחמת השחרור, כשהייתה עם סבא רבא במחנה הצבאי בכפר אוריה, יצאה קבוצת חיילים לקרב ואותו חייל משה ברזילאי נופף לה לשלום יצא לקרב שממנו לא שב עוד.

כשהייתה סבתא נילי בת שלוש, עברה המשפחה לרחוב גדוד 52 שם נבנה עבורם בית. בית זה קיים עד היום, הוא עבר שינויים ותוספות עם השנים. הכבישים לא היו סלולים כלל רק עם מצע של כורכר. שבע שנים מאוחר יותר הגיעה משפחה לבנות את ביתה מול הבית של סבתא רבתא, ובן המשפחה בן ה- 14 עזר לאביו בבניה ובילה שם עד תום הבניה. לימים ה" ילד" גדעון שמו הפך לבעלה של סבתא נילי. סבתא רבתא שושנה אמרה שכבר אז ראו שהוא חרוץ וילד עם ערכים למשפחתו – כזה הוא סבא גיגי עד היום.

סבתא נילי הייתה תלמידה טובה, שקטה ומנומסת. היא למדה בבית ספר "בן צבי" ברחובות, שנקרא אז "בית חינוך". להוריה היה חשוב שהילדים ילמדו ויקבלו ערכים טובים. לימים חזרה סבתא לבית הספר כמורה ונשארה ללמד שם עד יציאתה לפנסיה. כל ילדיה כולל אבא שלי גל למדו שם. כאמור לא הייתה טלוויזיה וכלל לא היו שידורי טלוויזיה במדינה עד למלחמת ששת הימים. אז  שודר מצעד צה"ל כמובן בשחור לבן. סבתא אהבה מאוד לקרוא ספרים גם מהספרייה העירונית וגם כאלה שקנתה לה אימא שלה.

בתקופה ההיא היו יחסים מאוד פתוחים וחברתיים עם השכנים ועם חלק מהם יצאה משפחתה של סבתי לטיולים בכל רחבי הארץ. סבתא מספרת שבאותה תקופה לא היה כל כך מפחיד ללכת בערב לבד. טלפונים לא היו בכל בית ואם רצית בטלפון היית צריך לחכות שנים לכך, לכן אם היה למשהו טלפון היו השכנים נעזרים בו בשיחותיהם.

כשסבתא הייתה קטנה לא היה עדיין מקרר חשמלי אלא היה ארון קרח. מוכר הקרח היה מגיע עם עגלה וחמור , הוא היה מצלצל בפעמון וצועק "קרח", "קרח". סבתא נילי הייתה נשלחת מידי יום עם מגבת להביא שליש בלוק. לחימום ובישול השתמשו בנפט, כך הדליקו פרימוס ופתיליה ותנור נפט לחימום מים. את הנפט היו קונים ממוכר הנפט שהיה עובר ברחוב עם עגלתו וממלאים נפט בג'ריקנים (מכלים) מיוחדים. סבתא רבתא שושנה הייתה מדליקה פרימוס במקלחת עליו היא הניחה דוד ובתוכו מים וכך התרחצנו. אל הבית היה מגיע חלבן עם פחי החלב שהיו עשויים מברזל וממלא את פחי החלב של האנשים. האנשים היו ממלאים בקבוקי חלב שהיו עשויים מזכוכית כמו כל יתר האריזות של מוצרי החלב ובקבוקי השתייה.

סבתא נילי וסבתא שושנה

סבתא רבתא שושנה, מעולם לא עבדה ותמיד היה בבית סיר גדול של מרק מהביל. אוכל לא היה חסר. אך כמובן שלא היה את השפע שיש כיום. כאמור לא היו סופרמרקטים, את הבשר קנו מהקצב השכונתי או לחלופין סבא של אבא, מורי זכריה, היה שוחט את התרנגולות. סבתא נילי אהבה מאוד את המטבח ותמיד הסתובבה שם ליד אמה וסבתה. סבתא רבתא הייתה מחלקת את העוף למנות ואז היו מורטים את הנוצות בעזרת מים חמים ואם היו נשארות נוצות קטנות היו שורפים את הבשר על האש כדי לנקות אותם.

סבתא נילי למדה לפתוח את הקורקבנים של העוף ולנקות אותם. פעם קרה מקרה שסבתה האחים שלה נסעו להתארח אצל משפחה בצפון והגישו להם מרק עם קורקבנים וסבתא גילתה קורקבן סגור במרק ואז היא פרצה בבכי ולא רצתה לאכול וכבר למחרת עזבו כל הילדים את בית המארחים וחזרו הביתה.

סבתא נילי מאוד אוהבת לבשל ואומרת שעד היום היא לשה בצק בדיוק כפי שסבתא שלה לימדה אותה לעשות. הפיתות יוצאות ריחניות ומאוד טעימות.

בתקופה ההיא היו עורכים את טקס החתונה והאירועים השונים בחצרות הבתים. סבתא הייתה נלווית לסבתא שלה ועוזרת לה. סבתא מספרת שפעם נתנו לה קערה ענקית עם שיני שום, שהיא הייתה צריכה לקלף. סבתא אומרת שהיא עשתה את זה בשמחה רבה, בגלל שהיא אהבה לשמוע את הסיפורים של סבתה האהובה.

סבתא גדלה בבית עם הרבה מאוד ניתנה, הם היו מחלקים מנות של עוף למשפחות שלא היה להם, עזרו בכל מה שיכלו לשכנים. הנתינה האין סופית באה גם לידי ביטוי כאשר סבא רבא שלום הביא הביתה את האחיינית של סבתא רבתא שושנה והם גידלו אותה מגיל  13 ועד ליום חתונתה.

כאשר סבתא הייתה ילדה היה לכל אחד תפקיד בבית . סבתא שהייתה  "רגועה" או במילים אחרות  "ברידה" שזה קרירה, קבלה את משימת הכנת המיונז הביתי כל שבת. בסבלנות אין קץ סבתא טפטפה את טיפות השמן על חלמון הביצים, כמובן הכל בערבוב ידני. סבתא אומרת שכלל לא חשבה על המיונז אלא ריחפה על גבי דמיונה וחשבה על דברים רבים. עד היום הבישול הוא החלק מרגיע מאוד את סבתא גם אם היא מבשלת ארוחה למספר רב של אנשים .

לסבתא יש אח בכור ועוד שלוש אחיות צעירות יותר. סבתא שמרה עליהן והכינה להם אוכל. היא הייתה ה"מפקדת הצעירה" של הבית כל פעם שאימא שלה הייתה יוצאת לסיורים. גם כאשר סבתא שלה, שמעה, נפטרה היא לא יכלה ללכת וללוות אותה בדרכה האחרונה בגלל שהיא שמרה על הילדים הקטנים. סבתא הייתה מאוד עצובה מזה כי היא הייתה מאוד קשורה אליה.

סבתא סיפרה לי שהיא שמעה מסבתא שלה, שמעה, סיפורים מאוד יפים על ארץ רחוקה, תימן, סיפורים שהקסימו אותה. סבתא אומרת שסבתא שמעה סיפרה לה איך חיתנו אותה בגיל 7 עם אדם שהיה מבוגר ממנה, ובגלל שהיא לא רצתה להיות שם, היא קפצה מהחלון וברחה, היא רצה בדרך לא דרך עד שהגיעה לבית הוריה כשהיא פצועה ורעבה.

כעבור כמה שנים היא התחתנה עם מורי יעקוב כולני שהיה גבר נאה ומכובד.

סבתא גדולה שמעה ומורי יעקוב

הזוית האישית

לאוריה נכדתי האהובה!

שמחתי מאוד על ההזדמנות להעלות אתך זיכרונות מימים עברו. ילדותי הייתה שמחה ומאושרת למרות שלא היה את כל הטכנולוגיה של היום (כגון מחשב, פלאפונים, וכד'). דברים רבים שלמדתי מסבתי ומאמי העברתי לילדי בשפה המלווה בביטויים ופתגמים, בנימוסים, בערכים, בהתנהגות בבית ובחברה. בטוחני שגם אביך גל בני הבכור מעביר אלייך הכול, גם אם הזמנים השתנו.

אוריה, רציתי שתדעי שאת באה ממשפחה שבה ביטויים כמו: "כבד את אביך ואת אמך" אינם רק ציווי מעשרת הדברות אלה קוימו הלכה ומעשה בחיי היום יום. שהביטוי "אל תשליכני לעת זקנה" אותו חוותי כשראיתי את אבי שלום סבא רבה שלך מטפל באמו בעת זקנתה. וכמובן אני סבתך טיפלתי בו כאשר כלו כוחותיו ודאגתי לכל מחסורו עד שאושפז בימיו האחרונים ללא הכרה בבית רפואה, אך גם אז הוא לא היה לבד אני ביתו הייתי אתו וגם אביך גל שזכה להניח לו תפילין ולהתפלל עבורו וכך בחר סבא לעזוב את העולם, עטוף במשפחתו, נכדו הבכור ובתו, בטוחני שידע היטב שהגחלת המשפחתית תמשיך לבעור והמסורת המשפחתית תמשיך להתקיים גם אחרי לכתו.

אוריה, בטוחני שתדעי למצוא את הטוב בכל מעשייך ותמצי את כל יכולותייך. באהבה רבה סבתא נילי