מאגר סיפורי מורשת

"אני חושב שהילדות שלי היא החלק החשוב ביותר בחיי.."

כך אמר לי סבי, בזמן שסיפר לי על ילדותו:

"במהלך הילדות קרו חלק מהדברים החשובים בחיי. כשהייתי קטן אני והחברים שלי נהגנו מדי יום ללכת ל"מקום" שלנו, זה היה מין סוכה שכזו, אבל היא היתה טבעית היא היתה ממש מאחורי הנחל ליד הבית שלנו, נהגנו ללכת לשם בשעות הבוקר. כשההורים לא שמו לב עלינו, רצנו כמה מטרים מאחורי הנחל, שם זה היה. היו שם ספסלים וספות ישנות שהבאנו לשם.

אחרי כמה שנים בהיותי בן 13 אבי נפטר בגיל צעיר יחסית, הוא היה בן 53. הוא היה אדם מאוד יקר לי, כל הזמן הוא היה שם לצידי. בכל מקרה, אנשים באים ואנשים הולכים."

כשסבי דיבר על מותו של אביו, באותו הרגע הבעת פניו של סבי ותנועותיו השתנו, היה ממש אפשר לראות את הכאב שהוא מרגיש.

סבא המשיך לספר:

"….כמעט שכחתי, בארץ הרי באותה התקופה לא היו כל כך הרבה כלי רכב, היו אולי משאיות ישנות וכמה מכוניות של חברות, אבל בכל אופן בשכונה שבה בה גרתי, היה שכן איני זוכר את שמו, אבל אני זוכר שהיתה לו משאית, אומנם ישנה, אבל גדולה בשביל אותה תקופה היא היתה חדשה.

כל סוף שבוע, השכן הזה עם המשאית היה "מעמיס" את כל השכונה, והינו נוסעים לחוף הים. הוא היה שוקע בחול עם המשאית בכוונה, והמטרה שלו היתה להוציא אותה מהחול. הוצאת המשאית מהחול נמשכה בערך עד אחר הצהריים. כשהוא היה מסיים הינו חוזרים למשאית וחוזרים הביתה. לאחר החוויה המהנה והמיוחדת הזו הינו מתקלחים, מרוצים ועייפים."

התבוננתי בסבא בזמן שסיפר את סיפור החוויה בחוף הים, באותו הרגע הזה יכולתי ממש לראות אותו חוזר אחורה, אפשר היה ממש לראות איך הכל חוזר אליו, איך הוא משחק בחול ממש נהנה, הזיכרון הזה העלה על פניו חיוך רחב.

סבי סיפר לי גם על חברו הטוב ביותר, ברוך שמו.

"אך ברוך ברוך … איזה חבר הוא היה, היתה פעם אחת בקולנוע כשהיינו יותר גדולים, הלכנו לקולנוע הכרטיסן אמר: "מי שלא עומד בתור!! לא נכנס" עמדנו בתור אני חושב שאנחנו הינו האחרונים. ברוך היה בריון שכזה, הוא דחף את כולם ממש כמו "דומינו" התור התפרק, ואנחנו הינו היחידים שעמדנו בתור. הכרטיסן נתן לנו ראשונים להיכנס. והיתה את הפעם עם האבטיחים, את השכונה שמולנו לא כל כך אהבנו, אני וחברי, פעם אחת התחלנו קרב אבטיחים ביננו לבין ילדי השכונה שממול, וברוך זרק אבטיח, ובטעות זה פגע באנטנה של אחד הרכבים שעבר במקום, האיש יצא מרכבו ופשוט התחיל לרדוף אחרינו, כולנו ברחנו משם..

זה היה כל כך מצחיק. ההההה… אלה היו ימים כאלה טובים…"

גם באותו רגע הזה יכולתי לראות איך שהוא נזכר בימים הם באותו הזמן הזה, החיוך שלו עדיין חרוט לי בזיכרון.

אני חושבת שזה מה שנתן לו את הכוח, אחרי פטירתו של אביו סבי סיפר לי, שהיה לו מאוד קשה להתרומם אחרי דבר כזה כואב. סבי לא סיפר לי איך הדבר הנורא קרה, אני חושבת שהיה לו קשה לספר לי איך אביו נפטר בגיל כה צעיר? או שפשוט אינו יודע.

לפני כמה שבועות לסבי היתה חגיגת יום הולדת. חלק מנאומו היה ואני מצטטת:

"אני לא מאמין שיש לי נכדות בגיל שבו אני הייתי כשאבי נפטר…"

הזוית האישית

מאיה: לי היה ממש כיף ביליתי זמן רב עם סבי יותר מאשר בדרך כלל. מאחלת לו בריאות ונחת עד מאה ועשרים.

דויד תדהר: לי הייתה חוויה מרגשת שמחה וכפית בילית יותר זמן ודיברתי על דברים שלא שומעים ממני בדרך כלל. מאחל לנכדתי היקרה אושר בחיים והצלחה. .