מאגר סיפורי מורשת

שמי אפרים ברנס נולדתי במושב חצב בשנת 1953.

הקמתי את ביתי במושב חצב. יש לי ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

הורי עלו לארץ מלוב בשנת 1948. הורי עלו מצפון אפריקה, הם הגיעו לארץ באנייה. הם עזבו את כל העסקים שהיו להם בלוב, השאירו את כל הרכוש כי החלום שלהם היה לעלות לארץ ישראל, להקים מדינה חדשה.

הורי חלמו לגור בירושלים כי הם היו דתיים, אבל כשהגיעו לארץ, אחרי תקופה במעברה, הסיעו אותם לחצב. באותה תקופה היו במקום רק קוצים אבנים ופרחי חצבים. השנים הראשונות היו קשות מאוד, הם גרו באוהלים, היו הרבה מחלות והייתה מצוקה מבחינה כלכלית. לא הייתה עבודה, היו בעיות ביטחון, מזג האוויר היה קשה גם בקיץ וגם בחורף.

זו הייתה תקופת הצנע, הייתה הקצבה של אוכל וכל המאמצים הופנו לארגון אוכל למשפחה. את האוכל בישלו על פתיליות ועל גחלים. המקרר היה קופסה עם קרח. לא היו מזגנים או מאווררים, ואילו היום יש מכשור משוכלל להכנת האוכל, אין בעיות חשמל והכל מודרני.

האוכל היה בנוי מתבשילים שההורים נהגו להכין בחו"ל, בעיקר אוכל שמבוסס על בצקים.

אנחנו היינו משפחה גדולה. עשר נפשות, הבית שלנו היה תמיד מלא ומעניין. ישנו שני ילדים במיטה או על מזרון, ראש ורגליים בהצלבה וארבע מיטות בחדר אחד. היום לכל ילד יש חדר משלו. הבגדים וציוד הלימודים עברו מילד לילד מהגדול לקטן. הילדים הגדולים יותר טיפלו בילדים הקטנים.

הייתה רק מכולת אחת במושב. ההורים עבדו בחקלאות למרות שחקלאות לא היה המקצוע שלהם בחו"ל.

הרבה שנים הייתה להם בעייה של שפה. ההורים שלי דיברו ערבית ואני עניתי להם בעברית.

אני זוכר  שכילד צעיר עזרתי בעבודות המשק. האכלתי את הפרות והסוסים ועזרתי בגידול הירקות. בתקופת ילדותי לא היה טרקטור ולא היה ציוד השקיה. חרשנו עם סוסים והשקינו את הירקות בתעלות מים שחפרנו לבד.

בתקופת ילדותי לא היו מחשבים, לא טלוויזיות ולא טלפונים. בית הספר היה במושב, וכל הבילויים שלנו היו בחוץ, במשחקים עם החברים. המשחקים היו תופסת, קלאס, כדור רגל, גוגואים וגולות, מחבואים ורכיבה על אופניים.

החיים היו שקטים שלווים ופשוטים בגלל שלא היו מחשבים ומשחקים חכמים אך היו מפגשי חברה מעניינים וטובים. היום הילדות, המשחקים והחיים שונים לגמרי מהעבר וזה פער דורות. היום הצעירים משחקים כל היום משחקי מחשב בטלפון ומשחקים אלקטרונים במקום משחקים חברתים, נוסעים רק על טרקטורונים, קורקינטים חשמליים, אופנועים ואופניים חשמליים.

כשהתחילה המלחמה החודש, ב-7.10, כולם היו בטוחים שהדור הלוחם, הצעירים, יהיו חלשים ומפונקים, ללא יכולת הקרבה ואז הסתבר שהם מלאי שליחות, אמיצים, ומוכנים להקריב את חייהם למען המולדת. בהחלט הפתעה גדולה.

החיים היו פשוטים, האתגר היה לארגן אוכל ופינה לישון, לא היו חלומות של חוץ לארץ או צימרים או מלון. היום עם כל השפע, החיים הם מתוחים, יש תחרות וחוסר צניעות.

אז כשהיינו ילדים המוטיב המרכזי היה הישרדות, היה אפשר למות מרעב, ממפגעי מזג האויר, ממחלות וממלחמות וחלום של כל אחד היה קורת גג ומשכורת.

היום הכול שונה, אין חשש מרעב, ממחלות, או ממזג האויר ועל אף זאת פעם החיים היו קלים ופשוטים, ואילו היום הם הרבה יותר מסובכים.

אחד הנושאים שהשתנו זו התייחסות להצלחה. אז, המשמעות של ההצלחה היתה לקבל כלים לתעסוקה ולהגדיל את חשבון הבנק. ואילו היום הצלחה פחות ממוקדת בתעסוקה ובמצב כלכלי אלא במיקום החברתי, האני העצמי, הזוגיות ופער הדורות בולט במיוחד ויוצר בלבול רב ותסכול אצל הנוער היום.

הנוער היום מתנהג אחרת, הוא אומר אנחנו נגדל את הילדים אחרת ממה שגידלו אותנו וזה יוצר בעיות בסמכות ההורית. פעם הסמכות ההורית הייתה מוחלטת, ברורה ואפילו אלימה.

חשוב להשלים עם המצב שיש פער בין הדורות ויש פער באמונות ובתפיסות.

הזוית האישית

חן ושקד: לסבא היקר, תודה שהיית איתנו בתוכנית. היה כיף לשמוע את סיפור החיים שלך. אוהבים המון ומודים לך.