מאגר סיפורי מורשת

לפני הכל

פעם היו פה רק דרכי עפר מעלות אבק, את מושבי גוש תל מונד הקיפו פרדסים, וניחוח פריחת ההדרים נישא באוויר. בפרדסים ובשדות עבדו פועלים עבריים. פעם נשמע עם שחר קול טרטור מנוע טרקטור, קרקור התרנגולות, וגעיית פרות, ובלילות עלתה יללת התנים.

היום מוקף המושב בחממות, עובדים זרים יוצאים לעבודה, וטרטור מנועים של "ריינג'רים", וטרקטורונים נשמע עם שחר. קרקור התרנגולות, געיית הפרות, ויללת התנים בלילות הפכו לזיכרון רחוק. אין, אפילו לא רמז, לעולם שפגשתי בהיותי בן שלוש, לפני כשמונים ושבע שנה, כאשר הגעתי עם משפחתי לפאתי מחנה תל מונד, אי שם באמצע השממה בין כפר סבא לחדרה.

השנים הראשונות בכפר

נולדתי בחיפה בשנת 1929 ליוכבד וחיים טטיבסקי אח ליצחק {טיטי} שהיה אז בן 5.

בגיל 2 (1931) באתי עם משפחתי לתל מונד, כאשר אנחנו נוסעים ברכבת מחיפה לקלקיליה ומשם בעגלה רתומה לסוסים דרך כפר טירה לתל מונד. גרנו בצריף שאבי הקים מחוץ לפרדסי תל מונד בשטח שהיה מיועד להתיישבות "ארגון יזרעאל". בצריף היה חלל גדול שבו היו פינת בישול ואוכל ומיטות לשינה. השירותים היו בחוץ במרחק מהצריף, מבנה קטן ובתוכו בור עמוק. בשכנות נבנו עוד 8 צריפים דומים וזה היה הרחוב הראשון של כפר הס, באותו רחוב אני ומשפחתי גרים עד היום. התנאים היו קשים, ללא חשמל, ללא מים. מים קיבלנו כל הרחוב מברז אחד שהיה בקצה הרחוב והמים ניתנו במשורה. המים התחילו לזרום בתחילת העבודה בפרדסים, בשמונה בבוקר ונפסקו בארבע אחר הצהריים עם סיום העבודה בפרדסים. האנשים מלאו דלים עם מים, ששרתו אותם עד היום למחרת. התאורה הייתה של מנורות נפט שעליהם היה אהיל מזכוכית.

אמא שלי בישלה על פתיליות נפט. מצרכי יסוד: קמח, סוכר, לחם, שמן, תבלינים ונפט שהיה חשוב מאוד, נקנו במחנה תל מונד בחנות קטנה שקיבלה אספקה מתל אביב פעם בשלושה או ארבעה ימים. ירקות טריים גידלו ליד הצריפים. כביסה עשו בחוץ ועבדו על קרש כביסה בתוך אמבטיה של פח.

בשנת 33 נבנה הבית הראשון ובו היו שני חדרי שינה מטבח שירותים ומרפסת. לאחר שהסתיימה בניית הבית אבא שלי לא מצא עבודה מתאימה בכפר הס ולכן חזר עם העגלה והסוסים לחיפה עבד למחייתנו והרוויח כסף. מדי יום שישי חזר אבא ברכבת לתחנת קלקיליה שם חיכה לו ערבי עם חמור שהביא אותו ברכיבה עד כפר הס. יצחק ואני חיכינו לו בקוצר רוח כדי לרכב על החמור.

אחרי שנה אבא קיבל לשמחתו עבודה כמחלק לחם בגוש תל מונד. הייתה לו עגלת לחם, העבודה הייתה קשה ונמשך שעות רבות אנחנו הילדים עזרנו לאבא בערב לספור את המטבעות שקיבל מקונה הלחם. אמא פעלה במלוא כוחה והייתה מהראשונים בגוש שהקימה לולים. בתוך אחד מחדרי הבית הקימה אמא שלי יוכבד, מדגרה ראשונה ויחידה בגוש לצרכים אישיים ולמחירה לחקלאי גוש תל מונד.

בסביבות אחת כשהסתיימו הלימודים, הילדים חזרו הביתה ועזרו בעבודת המשק, בלול, ברפת , בפרדס ובגינת הירקות המשפחתית. העבודה במשק הייתה לפי העונות החקלאיות. בקיץ- ירקות ובחורף – הדרים. הכיתות הגבוהות היו מקבלים חופש בשביל לעזור במשק בשיא העונה. אני עבדתי בלול כי הייתי קטן ואחי עזר ברפת בקיץ עזרנו בפרדס ובערב אם עשינו, עשינו שיעורים.

מהגן לבית הספר

אני הלכתי לגן הילדים במחנה תל-מונד. מבנה הגן היה צריף ששימש את 15 ילדי הגוש (עין ורד, חרות, כפר הס ותל -מונד), הילדים הגיעו לגן ברגל. אחי יצחק שהיה תלמיד ביה"ס למד בקרון, ששימש בעבר כבית מלאכה, אחי היה במחזור הראשון של בית הספר והיו בו 8 ילדים מכל הגוש. בשנת 1936, שהייתי בן 6, נבנה בתל -מונד בית ספר אזורי. במבנה בית הספר היו 6 כיתות, 3 מכל צד ובמרכזם אולם. היו עוד 2 חדרי שירות, בחדר אחד הייתה ספריה ובשני חדר מורים. לימים כשחסר מקום הפכו את הספרייה וחדר מורים לכיתות. חדר המורים והספרייה עברו לצריפים שנבנו בסמוך למבנה ביה"ס.

אני הייתי במחזור הראשון שלמד בבית ספר הבנוי, היינו בכיתה יחסית גדולה שלמדו בה 15 תלמידים ובכיתה של אחי היו רק 11 תלמידי . חשוב לציין שמורה אחד לימד כמה מקצועות גם בכיתות הגבוהות (גיל 16). בכל שכבת גיל הייתה כיתה אחת. בכיתה היו שולחנות ובכל שולחן היה חור במרכז בו עמדה קסת דיו. לכל תלמיד היה עט עם ציפורן התלמיד היה טובל את הציפורן בדיו וכותב. לכל כיתה היה בקבוק עם דיו והתורן היה ממלא את הקסתות. לאחר מספר שנים הגיעו עט נובע (עט שהגיע עם דיו בפנים).

כל בוקר היינו יוצאים בשעה שבע, כל ילדי הכפר לבית הספר ברגל! מכיתה א' הלכנו לבד ברגל ללא ליווי הורים! הלכנו בדרכי עפר, דרך הפרדסים, לתל מונד. הדרך נמשכה כחצי שעה. הלכנו ברגל בכל מזג אוויר. בחורף הוואדי היה מתמלא במים והיינו נרטבים. הילדים הגדולים היו מרכיבים את הילדים הקטנים על הכתפיים. אחרי 3 שנים לחלק מהילדים היו חמורים לרכיבה לבית הספר. לי וליצחק היה חמור שקראו לו "נושי" והיינו ביחד רוכבים עליו לבית הספר. החמורים היו נקשרים לגדר הפרדס, ליד בית הספר ושם היו מחכים עד סוף הלימודים. כשתלמיד היה יוצא מהכיתה ורצה לעשות מהומה, הוא היה מגרה את החמורים והם היו מתחילים לנעור והרעש היה עצום לשמחתם של התלמידים את עבודות הניקיון והאחזקה של בית הספר עשו הילדים. התורנים היו נשארים אחרי הלימודים מטאטאים ושוטפים את הכיתות.

טיולים בבית הספר

עד כיתה ג' היו טיולים רגליים בסביבות בית הספר. מכיתה ד'- ה' יצאנו לטיולים ארוכים יותר לפעמים של יום ולפעמים של כמה ימים. היו יוצאים במשאית עמוסה בילדים, ציוד ואוכל. הטיולים היו בדרך כלל לישובים אחרים שם היינו ישנים בבית הספר. הילדים הגדולים היו עושים מסעות רגליים של מספר ימים. הטיול שאני הכי זוכר הוא שהלכנו מקיבוץ "עין שמר" עד קיבוץ "עין גב" מזרחית לכנרת שנמשך שבוע, הטיול היה קשה מאוד. חזרנו ברכבת העמק מצמח לחיפה.הטיול והנסיעה היו מיוחדים ואני לא יכול לשכוח אותם.

הבית ספר כמרכז חברתי

באולם בית הספר ובבמה שנבנתה מחוצה לו היו כל ארועי גוש תל-מונד. בחורף נערכו האירועים בתוך אולם בית הספר וחגים גדולים יותר כמו שבועות נערכו בחצר בית הספר מול בימה שהייתה בנויה בחוץ. האירועים היו משותפים לכל אנשי הגוש נוהלו ונערכו על ידי בית הספר, בניהול דוד גלבוע מנהל בית הספר. החג הגדול והמשמעותי ביותר היה חג שבועות שבו כל ילד הביא טנא שעשה לבד עם פרות וירקות העונה, מהגינה שליד ביתו. הטנאים עוברו אל הבימה בטקס מיוחד שבו כל ילד מסר את הטנא לכוהנים שהיו על הבמה ( הכוהנים היו בני הכיתות הגבוהות והיו לבושים עם בגדי כוהנים לבנים וזר על הראש). בתום הטקס נמכרו הטנאים במכירה פומבית לתושבי הגוש. הכסף שנאסף הועבר כתרומה לקרן הקיימת והטנאים שלא נמכרו נמסרו  לנזקקים.

אירוע חשוב מאוד שנעלם באזורינו היה "1 במאי" (חג הפועלים העולמי שנועד לשמור על זכויות העובדים כבני אדם). ביציאה מכל מושב הייתה מתארגנת תהלוכה, בראש התהלוכה היו שני דגלים, אחד אדום שציין את מעמד הפועלים ודגל כחול לבן שציין את החלוציות בארץ ישראל. כל אנשי הכפר היו הולכים עד "הפסל" בתל -מונד ושם נפגשו עם כל אנשי הגוש. משם צעדו בתהלוכה גדולה לחצר בית הספר.

על בימת בית הספר נאמו נאומים שציינו את היום פורים וחנוכה נחגגו במסיבה פנימית של ילדי בית הספר.

תנועת הנוער

אחר הצהריים היינו מתאספים במגרש המשחקים בכניסה לכפר, שהוא היה מגרש חולי, ומשחקים בו בכל מיני משחקים. (מחניים, כדור רגל מסמרטוטים, הקפות, תופסת, מחבואים ושחקו לפי עונות ובמשחקים שהמציאו לבד).

מאוחר יותר התחילה פעילות "הנוער העובד." תנועת הנוער נקרא "הנוער העובד" שבאמת עבד. (הפעילות הייתה מושבית) לבשנו חולצה כחולה ושרוך אדום. המדריך הראשון, משה שטיינברג מתל עדשים, נשלח מתנועת המושבים והדריך כל יום במושב אחר בגוש. באזור שהיום נמצא בו"גן המגינים", היה צריף קטן שהוקם על ידי חברי כפר הס. הילדים בכפר הס היו מחולקים לשתי קבוצת גיל שכל קבוצה היה לה יום משלה. הפעולות היו מחולקות לשניים: בחלק הראשון דברו אל המצב בארץ (פוליטי, חברתי וכלכלי). בחלק השני עסקו בפעולות ספורט ובמשחקים (משחקי כדור, תופסת, סימני דרך…). אחרי כמה זמן הילדים הגדולים, ביניהם אחי יצחק, עברו הכשרה והפכו למדריכים.

בשנות ה-40 בעיקר בחופש הגדול, היו "מחנות" בחורשה בכפר הס. למחנות היו מגיעים הילדים  מהגוש והסביבה. הקמנו מאהל גדול. הילדים למדו קשרים בחבלים, טיפוס על חבלים ובניית מתקנים. לארוחות היו חופרים שתי תעלות במרחק מטר ביניהם, את החול שהוציאו מהתעלות שפכו במרכז. המרכז גבה ועל התלולית פרשו שמיכה. בארוחה ישבנו עם הרגליים בתעלה וקבלנו את המזון בצלחות שכול אחד הביא מהבית.

הגדולים הוכנסו ל"ארגון ההגנה" ועברו אימוני קרב מגע ואימונים "בקשר". האיתות ביום היה בדגלים ובלילה בפנסים, "בשיטת מורס". בעזרת האיתות שמרו על קשר בין תושבי הגוש, גם אני הייתי בגיל של האימונים. אצלנו במשפחה היו שלושה אתתים: אמי יוכבד, אחי יצחק ואנוכי.

במבט לאחור

כשהייתי ילד החיים היו פשוטים. האוכל היה בסיסי: לחם, חלב, ביצה, ירקות ועופות הכל תוצרת המשק. הבגדים נתפרו על ידי אמא שלי, לכל אחד היה רק שתי חליפות בגדים וזוג נעליים למרות שרוב הזמן היינו יחפים. החברות שלנו כילדים במושב הייתה הדוקה מאוד. בילינו  ביחד בכל זמן חופשי שהיה לנו. נפגשנו באותו מקום והבילוי שלנו היה שיחות ומשחקים. אף ילד לא נשאר בבית כי לא היו בבית  טלוויזיה ומחשב. כולם יצאו "למגרש " וכולם הכירו את כולם. אהבו אחד את השני. בתקופה זאת, נהננו מאוד ממשחקים שבנינו לבד, לדוגמה הכדורגל היה עשוי מגרביים וסמרטוטים והמורה לנגרות בנה לנו קביים מעץ למשחק.

לאמא שלי הייתה חשובה מאוד ההשכלה שלנו, לכן בבית שלנו, בשונה מבתים אחרים במושב, תמיד היו ספרי קריאה מגוונים לגילים שונים. אני ואחי יצחק אהבנו מאוד לקרוא. ספרים אלו שמשו כספריה לילדי הכפר. הילדים היו באים לאמא שלי ובוחרים ספרים לקריאה (זו הייתה הספרייה הראשונה בכפר). בבית שיחקנו תמיד "שח" "ודמקה" ומשחקי קלפים שונים.

הייתי ילד מאושר ושמח אפילו שבמבט לאחור חיינו חיים פשוטים וצנועים.

קישור למצגת באתר ביה"ס "בין ההדרים"

הזוית האישית

רותם: נהנתי לשמוע את הסיפורים שסבא רבא, גדעון, סיפר לי. שמעתי הרבה סיפורים מעניינים על ילדותו ולמדתי ביטויים וציטוטים חדשים ומיוחדים. הקשר בני לבין סבא גדעון העמיק.