מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות, נערות ושירות צבאי

חתונת גדי ודפנה
מפגש הקשר הרב דורי.
סיפורים מעברי וילדותי, מעשיות מצחיקות ומעניינות בצבא ובנוסף גם אהבות מרגשות וחברויות.

שמי גדי.

למדתי בבית הספר היסודי בבית יצחק. מאז ומתמיד הייתי אהוד ואהוב על ידי הגננות והמורות ופחות על ידי המורים שלמדו אותי. "איזה מזל שרובן הן מורות".

כשהייתי בכיתה א', הסתבר שאני שמאלי והתחלתי לכתוב ביד שמאל. באותו הזמן לא היה מקובל לכתוב ביד שמאל וכל הילדים היו מחויבים לכתוב ביד ימין בבית הספר. בכל פעם שאני הייתי כותב ביד שמאל המורה הייתה לוקחת לי את העיפרון ונותנת לי לכתוב רק ביד ימין. כשהייתי מחזיר את העיפרון וכותב ביד הנוחה לי, המורה הייתה לוקחת סרגל ומרביצה לי איתו ביד. עם השנים לאט לאט התרגלתי לכתוב ביד ימין ורק כשהייתי נער הבינו שזה לא חשוב שכולם יכתבו באותה היד. כשהחליטו את זה, אני כבר הייתי רגיל לכתוב ביד ימין.

את רוב הדברים אני עושה עכשיו ביד ימין. מה שיצא לי טוב בסיפור הזה, זה שעכשיו אני רגיל לעשות דברים בשתי הידיים שלי. בנורדיה הייתי בתנועת הנוער בית"ר וכבר בכתה ד' סחבו אותנו להפגנות פוליטיות שלא כל כך עניינו אותי בצעירותי. כבר מגיל צעיר הייתי כישרון מוזיקלי, כשהייתי ילד בכיתה ז' למדתי לתופף אצל מורה מאוד מוכר וידוע. הייתי תלמיד מאוד מוצלח. יום אחד המורה אמר לי שהוא רוצה שאני אחליף אותו בנגינה בהצגה המפורסמת קזבלן. זה היה החלום שלי.

המורה שלי הביא את התווים של התפקיד שלו ולימד אותי את התפקיד בנגינה. למדתי היטב את התפקיד, היה מצוין והכל התקדם כמו שצריך. לאחר שלמדתי את התפקיד היטב המורה לקח אותי להסתכל על ההצגה ולראות איך הוא מנגן בה. אני מאוד התרגשתי ובאתי לראות את הנגינה שלו בתזמורת. האולם היה בנוי כך שהתזמורת מוקמה בבמה קטנה שהייתה תחתונה לבמה המרכזית עם הזמרים והשחקנים.

ההצגה התחילה, ההתרגשות הייתה בשיאה ויהורם גאון שר שיר עצוב במיוחד. כל הקהל בכה ואני הייתי סקרן להבין מה קורה על הבמה שגורם לכולם לבכות. באותו רגע לא היה צריך לתופף, אז עזבתי את התופים והלכתי למקום בו יכולתי להניח את הראש על הבמה המרכזית ולראות מה קורה עליה. אבל פתאום כל הקהל רואה ראש של ילד תקוע על הבמה. המנצח של התזמורת דוד קריבושה צעק על המורה שלי שאותו הייתי אמור להחליף "תעיף מכאן את הילד הזה". ככה התפספסה לי הזדמנות נדירה להגשים חלום ולנגן בתזמורת בהצגה קזבלן.

כשהייתי בכתה ח', בשנתי האחרונה בבית הספר היסודי, בדיוק התרחשה מלחמת ששת הימים. הצבא נלחם במלחמה בדרום בסיני, בנוסף בצפון בסוריה ובעוד כמה אזורים שאחד מהם קרוב לביתי. כדי להגן על עצמנו בזמן המלחמה, בנינו "שוחות" שמשמעותן מה שמשמש אותנו היום כמקלט, רק בתור בור גדול שמדמה קבר בו היינו מסתתרים ומגנים על עצמנו בזמן ההתקפות. כל פעם ששמענו מטוסים באוויר ידענו שחייבים לרוץ לשוחות שבנינו ולחכות שם עד שהמכה תחלוף.

בזמן המלחמה היינו כל הזמן בלחץ גדול והמבוגרים ניסו להרגיע אותנו בכך שאמרו לנו: "שוואיה שוואיה" (לאט לאט, בערבית), הירדנים לא יגיעו לכאן כל כך בקלות". אמירה זו רק הלחיצה אותנו משום שרק האופציה שדבר כזה יקרה היא משהו נדיר ומפחיד, מה שהם לא הבינו. בתקופתי בתיכון למדתי בבית הספר אזורי עמק חפר, שהיה ממוקם ליד ביתי בנורדיה.

בכתה ט' התחלתי להדריך בתנועת הנוער בית"ר בנורדיה, שם שטפתי את המוח של חניכי כפי ששטפו את מוחי, כשאני הייתי ילד, באמירות פוליטיות שהלכו והשתנו עם הזמן. כבר בכתה י' הכרתי את דפנה, שאחריה רדפתי שנה שלמה, עד שנעתרה לי והסכימה להיות חברתי. עם אותה הדפנה גם התחתנתי כשהייתי בן 18 ולאחר זמן קצר נולדה ביתי שרון. כשהתגייסתי לצבא התקבלתי לקורס טיס, לאחר הגיבוש הייתי צריך לעבור בדיקות רפואית חוזרות, החברים שלי והמדריך הציעו לי לא לעשות את הבדיקות, כי ככל שיעבור הזמן יהיה להם יותר קשה להדיח אותי. אבל אני, מרוב געגועים לדפנה חברתי, התעקשתי לצאת לבדיקות ואכן שם עפתי מקורס טיס בעקבות רמיזות לבעיות רפואיות בגב. אבל אחרי הכל בכל זאת פגשתי את דפנה והשאר היסטוריה.

למרות שכבר הייתי נשוי ובנוסף גם אבא, התעקשתי לשרת ביחידה קרבית ומילאתי את תפקידי ביחידת הקומנדו של חיל הים. בשירות מילואים בלבנון, בתקופה מאוד מתוחה הגיע תאריך בת המצווה של בתי שרון, אני הייתי מפקד היחידה. החיילים שלי ואני הקמנו מחסומים, עצרנו מכוניות של לבנונים ועשינו ביקורות ברכביהם. ב-28 בינואר הגיע יום ההולדת של ביתי, שהיה בדיוק בת המצווה שלה. רציתי לבוא לביתי, להפתיע אותה ולעשות לה שמח עם כל המשפחה.

ביקשתי מהמפקד שהייה מעליי לנסוע הביתה ולהפתיע אותה. התכנית הייתה לנסוע למחסום ולנהל אותו, ואז לנסוע לשער בגבול ולבוא הביתה. במחסום הזה במשך היום מצד אחד הייתה הוראה לא להקים את המחסום באותו המקום כל הזמן בשביל שלא ישימו לנו מוקשים, אבל בסוף, הצומת לא יכלה לעבור מקום אז היינו חייבים להשאיר אותה במקומה. באותו הזמן הירדנים שמו לנו מוקשים, והחבר שלי שהיה לידי עלה על המוקש ולפתע היה פיצוץ נוראי.

קיבלתי צפצופים באוזניים ומהדף הפיצוץ, נקרע לי בפעם השנייה עור התוף. באותו הזמן לא שמעתי מה קורה והייתי בטוח שיורים עלינו. ראיתי את חבר שלי שוכב על הרצפה ושתי הרגליים שלו נחתכו. קראתי לחובש והוא ניסה להזריק לו זריקה שתפחית את הכאב אך זה לא עזר. לבסוף המסוק לקח אותו לבית חולים והוא ניצל.

מילון

"שוחות"
בור באדמה המגן מטילים והפצצות בזמן מלחמה.

ציטוטים

”למרות שכבר הייתי נשוי ובנוסף גם אבא, התעקשתי לשרת ביחידה קרבית ומילאתי את תפקידי בגבורה.“

הקשר הרב דורי