מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל בורוביץ' (בעבר לינדנר). נולדתי בירושלים אבל האמת היא שהוריי גרו בים המלח ורק בית החולים בו נולדתי היה בירושלים.

אבי, ד"ר בנימין לינדנר, ניהל את מרפאת ים המלח. אבי הגיע ארצה מגרמניה בשנת 1932 לפני פרוץ המלחמה, לאחר שחש בשנאת היהודים כשהיה רופא בבית חולים. בבואו ארצה, כציוני ואינטלקטואל, התבייש לעסוק ברפואה, ובחיפושיו אחרי עבודה פיזית מצא את מקומו בבית החרושות לנעליים, מיקולינסקי. יום אחד פגש באקראי את פרופסור מר, שמיד הורה לו לעבור לראש פינה שם הקים מעבדת מחקר לטיפול במלריה (קדחת). מהר מאוד עבר לקיבוץ כפר גלעדי שם הפך לרופא הקיבוץ. בימים אלה הכיר את אמי תמר שסיימה אז את בית הספר לאחיות ויחד הצטרפו לצוות ההקמה של בית החולים "העמק" בעפולה. לימים החליטו לעבור לים המלח לשכונה קסומה ליד הים. שם אני נולדתי. בנייני המגורים היו ספורים ונבנו לאורך הים.

ילדי השכונה העברית בים המלח

הורי תמיד סיפרו שהמילה הראשונה שאמרתי הייתה "הים". היינו שם חבורה של ילדים שעד היום מדי פעם נפגשים. בשנת 1948 הודיעו הירדנים שעל כל המתיישבים (של ים המלח) לעזוב את המקום תוך כדי הלילה עם מזוודה אחת בלבד. כך כולם נאלצו לעזוב מידית והתפזרו ברחבי ישראל. מי בחיפה, מי בתל-אביב ובמקומות נוספים, אך הקשר ביניהם נשאר יומם האחרון. כל הילדים מתגעגעים לפינה החמה על יד הים עד עצם היום הזה.

משפחתנו עברה לדירה קטנה בתל אביב בסוף רחוב דיזנגוף ומהר מאוד אבי התגייס לפלמ"ח והפך לרופא אוגדת הנגב. בשנה זו עברנו לגור בחולון ושם נולדה אחותי נורית. את מסיבת הלידה חגגנו עם החיילים של הפלמ"ח כאשר אבי היה מגויס בנגב. המתנות שקיבלנו כללו קעריות, צמר גפן, תחבושות, חיתולים וכל מה שצריך ללידת תינוקת. בימים הבאים המשיך אבי ללחום עם אוגדת הנגב והגיע עם הלוחמים עד כיבוש אילת. עם גמר מלחמת השחרור מצאנו דירה בתל אביב, ואבי שהשתחרר מהצבא הקים מרפאה של קופת חולים בתל אביב. אמי שהייתה אחות הצטרפה למרפאה כדי לעזור לשגשוגה. ראוי להוסיף שבשנים אלה אבי יצא למספר שליחויות בקפריסין שמטרתן לטפל בחולים שהגיעו מהשואה. שוב הוא לא היה בבית חודשים ארוכים אבל הכל היה לטובת הציבור.

באותם ימים, בשנות החמישים, החליטו בקופת חולים להציע לעובדים הקמת שיכון עובדי קופת חולים. השיכון הוקם בצפון תל אביב בחולות וגרו בו רופאים אחיות ומזכירות. השיכון קיים עד היום. במקביל לבניית השיכון נבנה בית ספר 'הר נבו' שבו למדנו אחותי ואני. את לימודיי עשיתי קודם בבית הספר הר נבו ולאחריו ב'תיכון חדש' שהיה אחד מבתי הספר הטובים בעיר. הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" בה ביליתי ימים ושעות. באותם ימים אבי, ד"ר לינדנר, החליט לעשות הסבה מקצועית ועבר מרפואה פנימית לפסיכיאטריה. הוא מצא את מקומו בבית חולים לחולי נפש גהה. עם הגיוס לצה"ל נבחרתי להצטרף ללהקת הנח"ל שם שרתי ורקדתי עד סוף השירות.

להקת הנח"ל בפעולה

החיים בלהקה היו מלאי חוויות. כל הופעה חדשה הייתה כרוכה בחזרות ובהכנות ועם צאת התכנית לדרך היינו עסוקים בנסיעות רבות ברחבי הארץ, כל אלה במשאית שהובילה אותנו ממקום למקום. הכי מעניין ומהנה היה חבורת האנשים שפעלו בלהקה. בין חברי הלהקה היו יהורם גאון, גברי בנאי, פולי, עליזה רוזן, גאולה נוני, נעמה חנוך ותובל פטר האקורדיוניסט. השהות המשותפת במשך תקופה ארוכה הובילה לחברויות הנמשכות כל השנים עד עצם היום הזה. בתום השרות בצה"ל יצאתי ללימודי המשך בירושלים ואחותי נשארה בבית הוריי. תל אביב באותם ימים הייתה עיר קטנה שהתפשטה במהירות צפונה כשהירקון היה קו הגבול בין השכונות. זכורות לי השבתות בהן הייתי צועדת לטיול השבועי עם אבא לכיוון נהר הירקון. אז עוד היה מותר לקטוף פרחי בר, ואני אהבתי במיוחד את הנרקיסים.

באחת מנסיעות להקת הנח"ל להופעה במחנה שבטה בנגב פגשתי קצין צעיר שזה עתה סיים את מסלול הצניחה ומאז קשרנו האחד בשנייה. באותם ימים למדתי בירושלים באוניברסיטה העברית כאשר בן זוגי עדיין שירת במשך כל השנה בצבא. כמובן שהיינו נפגשים אחת לכמה שבועות בסופי שבוע. מקום מגורי הירושלמי היה בביתו של יהורם גאון שהיה חבר בלהקת הנח"ל ויצרנו חברות מופלאה. לאחר שנה בירושלים החלטנו איזי בן זוגי ואנוכי לבוא בברית הנשואים. לאור העובדה שאיזי סיים את לימודיו התיכונים בבית ספר 'כדורי' בגליל התחתון, שם לא קיימו לימודים לתעודת בגרות, החלטנו לאחר החתונה לנסוע לארצות הברית.

יעל בשנות ה-20 בניו יורק הגדולה

אני למדתי באוניברסיטת קולומביה ואיזי למד ב "Politic Institute" – שתי האוניברסיטאות בניו יורק הגדולה. אני למדתי אמנות ואיזי למד הנדסה וכלכלה לתואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי (דוקטורט). חיינו בניו יורק שמונה שנים ארוכות, שם נולדה דנה בתנו הבכורה ובהיותה בת שלוש, בחורף קר ומושלג, חזרנו ארצה למזג אוויר קיצי ונעים. דירה לא עמדה לרשותנו ושמחנו לאכלס דירה קטנה שהתפנתה בביתם של הורי-איזי. איזי הצטרף לאוניברסיטת תל אביב והיה ממקימי הפקולטה לניהול, כשהנושא המרכזי אותו פיתח היה עולם המחשבים. אני הצטרפתי למוזאון תל אביב שם הקמתי את מחלקת החינוך הפונה לצעירים ולמבוגרים כאחד.

קבלת פרס המוזיאון מהידידים בניו יורק

מיד עם שובנו ארצה זומנתי לפגישה אצל מנהל מוזיאון תל אביב בה הוא הציע לי לעמוד בראש מחלקת החינוך שמנתה שלושה אנשים. כשפרשתי לאחר למעלה משלושים שנה, מנתה מחלקת החינוך שמונים אנשים. העבודה במוזיאון הייתה מעניינת ומאתגרת. הקמנו מערך הדרכה לתלמידי בתי הספר בשעות הבוקר ופעילויות ייחודיות בשעות אחר הצהריים. בנוסף ייסדנו מערכת קורסי אמנות למורים ולמבוגרים. אחד השיאים של הפעילויות החינוכיות היה בניית תערוכות לכל המשפחה, שהפכו לשם דבר בתל אביב ובעולם כולו. במקביל, לאחר קבלת בניין נוסף – בית ספר דובנוב – פתחנו סדנאות אמנות בציור, הדפס, פיסול, צילום, וידאו ועוד לילדים, לנוער ולמבוגרים. כל הפעילויות המוזכרות ועוד רבות אחרות שימשו עניין רב בתכנון ובביצוע. מחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב הפכה לשם דבר בארץ ולא אחת ולא שתיים הגיעו אנשי מוזיאונים ממקומות רבים בעולם כדי ללמוד שיטות ומתודות חדשות אותם לא הכירו. מעל הכל הפעילות החינוכית-מוזיאלית הקרינה עניין ו… תענוג לאורך כל השנים.

לאחר מספר שנים נולדה בתנו עינת וכולנו עדיין גרנו בבית בורוביץ ברחוב בן יהודה בתל אביב. לימים סבא אלכסנדר (אבא של איזי) מצא מגרש בשכונה רחוקה – תל ברוך. על המגרש בנינו את בית חלומותינו, כשדנה עדיין נסעה לבית הספר א.ד.גורדון בתל אביב. בתום השנה היא עברה לבית ספר אלחריזי כשבעקבותיה הצטרפה גם אחותה עינת ומאוחר יותר גם אחיהן עדי.

טיול שורשים בוינוגרוד

בשנת 1989 "נידב" בן זוגי, איזי, שהיה באותה עת מנכ"ל ארקיע, הפעלת מטוס ארקיע לפולין ליומיים וחצי של סיור שורשים. המטרה הייתה העיירה וינוגרוד, מרחק שעתיים מורשה. לאחר פנייה לאנשי משפחה הורים וילדים הצטרפו מספר אנשים שגם מקורם היה בעיירה הזו. היינו יחד 99 משתתפים. להפתעתנו "גילינו" מספר בתים בהם גרו הורינו ובגן אחד אף קטפנו תפוחי עץ כדי לקחת לבני משפחה שנותרו בארץ. השיא של יומיים אלה תוכנן לביקור בבית קברות "נעלם" שידענו מעט מאוד על קיומו. לאחר ששאלנו מספר תושבים בעיירה פנה אלינו אדם מבוגר ואמר :"אני אקח אתכם. אני יודע היכן ממוקם בית הקברות, ליד העץ הגדול ביער." הוא עלה לאוטובוס וכך הדריך אותנו לעבר היער. לאחר  הירידה מהאוטובוס צעדנו כחצי שעה ,שיירה של 99 מבוגרים וילדים כשלפתע "המדריך" קרא: "זהו! זה העץ הגדול!" ואנחנו כולנו התחלנו לחפור בידנו הערומות כשלפתע החלו לצוץ מצבות עם שמות יהודים. לאחר מספר דקות נעמדנו כולנו ואמרנו קדיש לזכר משפחותינו שנכחדו בשואה.

רגע בל יישכח

לאחר מספר שנים הגיעה לאיזי הזכות להשתתף בשנת שבתון בארץ או בחו"ל. אנחנו החלטנו לצאת ללוס אנג'לס הרחוקה, שם איזי הצטרף לאוניברסיטת U.S.C שם לימד שנתיים. דנה נכנסה לכיתה ז' ועינת לכיתה ג'. אני השתעממתי מחוסר עבודה והעליתי רעיון לברוא אח לדנה ועינת. ואכן, לאחר מספר חודשים נולד עדי, לשמחת כל אנשי המשפחה. כשעדי "חגג" ארבעה חודשים שבנו ארצה שמחים ומאושרים. אני שבתי למקום עבודתי במוזיאון תל אביב ואיזי פנה לעולם העסקים והשתלב בחברת ארקיע ומהר מאוד מונה למנכ"ל. במשך שמונה עשרה שנות כהונתו בארקיע פיתח את החברה ובנוסף לטייס הפך את החברה לחברת תיירות. באחד הימים התפרסמה מודעה לרכישת חברת אל על. איזי, כדרכו בקודש, שכנע את חברי מועצת המנהלים "ללכת" על הפרויקט.

איזי יו"ר אל-על

במהרה קיבל על עצמו את תפקיד יושב הראש של החברה. עם סיום תפקידו זה חזר לאקדמיה בתפקיד דיקן כלכלה וניהול במכללה האקדמית תל אביב יפו. במשך כל השנים הללו תרם מזמנו ומרצו לחברה בהתנדבות לארגונים רבים כמו אל'וט ,אגודות סטודנטים וחברת נתיבי איילון.

במשך השנים בנותינו דנה ועינת ובננו עדי נישאו. דנה בכורתנו עובדת כמורה, עינת עובדת במנהל שיווק ועדי רופא בבית החולים בילינסון. היום אנו חובקים שישה נכדים, שהבכורה שבהם משרתת כקצינה בתכנית ייחודית וסודית "חבצלות" וחתומה על 9 שנות שירות. אחותה, שהתגייסה לאחר שנת שירות בבית שאן, מסיימת בימים אלה קורס הדרכת מרגמות, ואחיה לקראת סוף התיכון. שני נכדים נוספים (תאומים, בן ובת) גם הם לקראת סוף התיכון. אחיהן הצעיר מסיים בימים אלה את בית הספר היסודי.

משפחת בורוביץ' בהרכב מלא

הזוית האישית

סבתא יעל: מברכת על ההזדמנות להעביר את תולדות המשפחה לדור השלישי.

הנכד גיא: למדתי המון על העבר של סבתא, סבא וכל המשפחה.