מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות משותפת לסבתי ולמדינה

אני וסבתא במפגש הקשר הרב דורי
סבתא בצעירותה
סיפור לידתה, עלייתה ושנותיה הראשונות של סבתי יוספה

אני יוספה רוזנשטין בן מיכאל, נולדתי בזכות נדר שנדרה אימי, כאשר סוככה על אחותי בגופה, מפני ההפצצות של בנות הברית במלחמת העולם השנייה. הנדר של אימי היה תפילה לצאת בחיים מההפצצות, לאחר שכבר שרדו את השואה, היא נדרה נדר שאם תצא בחיים היא תלד עוד ילד…. ו"הילד הזה זו אני"…הסבתא של לירן.
הורי עברו את התופת בשואה, הם התחבאו בכל מיני מקומות כולל שנתיים במחבוא במרתף עם עוד משפחות. בלילה הם היו מתגנבים החוצה  מהמתור, לחפש אוכל בפחי הזבל. רוב בני משפחתם כולל חלק מהאחים וההורים הושמדו ע"י הנאצים.
אחרי המלחמה, כשאני בת שישה חודשים בלבד, אמי, אבי ואחותי בת ה – 11 ועוד כמה קרובי משפחה ששרדו את התופת, החלו מסע בן שנה וחצי של "גניבת גבולות"  מרומנייה מהעיר יאסי, בתוך אירופה. הם נדדו בעזרת מבריחים, עד שהגיעו לעיר ווינה שבאוסטריה. בכל פעם, כשניסו לחצות גבול נוסף, הם נתנו לי כדור שינה כדי שלא אבכה והשומרים לא יגלו את הקבוצה. כיוון שנרדמתי חזק  אחותי, שרה (סילבי) רוזנשטיין  (גרנית) ז"ל , סיפרה לי שבכל פעם שנתנו לי כדור שינה והרדימו אותי, היא הייתה נכנסת לפחדים ובכי שמא מתתי. במהלך מסע זה ננטשו הרבה ילדים ורבים מתו מאפיסת כוחות בשל התנאים הקשים שהיו.
אחרי שנה וחצי של נדודים, הגענו למחנה העולים שבעיר ווינה אוסטריה .שם שהינו תקופה קצרה להתאוששות משם הגענו באוניה לארץ לנמל יפו בשנת 1948. שנת קום המדינה.
 
בבריכה במחנה העולים בוינה

תמונה 1יפו, בדיוק שוחררה מידי הערבים ואת משפחתי שיכנו באחד הבתים הערביים ביפו, ברחוב באר-שבע 46 .

האזור היה אז מלא פרדסים ובוסתנים. בשכונה גרו הרבה עולים חדשים שכמונו, ברחו מאירופה אחרי המלחמה (בולגרים, רומנים ,פולנים…) בנוסף גרו בשכונה גם ערבים שלא נטשו את בתיהם והיו בעלי פרדסים.
 
 בארץ עם הורי, אחותי ודודתי 

תמונה 2

שוכנו ביפו, בבית ערבי שהיו בו שני חדרים עם חצר קדמית ואחורית. היו בחצר עצי תות  גדולים שהייתי מטפסת עליהם ואכלת תותים, אלה זיכרונות ימי הקיץ שלי. אני זוכרת, שבתחילה השרותים היו בחצר, לא היה לנו חשמל והשתמשנו בעששית להאיר קצת את החושך. החיים היו מאד פשוטים, השרדותיים ומינימליסטים.
 
אבי שהיה לו בית מלאכה למברשות ברומניה, החל לעבוד בארץ בקטיף תפוזים. כשנגמרה העונה הוא נשלח לעבודה במפעל הפוספטים שבדימונה והיה מגיע הביתה רק בסופי שבוע, כי המרחק היה גדול ותחבורה כמעט ולא היתה.
אבי אפריים (פיליפ) רוזנשטין שהיו לו ידיים טובות, בנה לנו מטבח בחצר וכן אמבטיה ושירותים נאותים. גם החשמל הגיע אלינו ויחסית תנאי מחייתנו היו סבירים. 
 
 ליד הבית ביפו, אני בת 19 
תמונה 3
 
עם הגעת החשמל, הגיע לביתנו גם הרדיו הגדול (אני תמיד חיפשתי את האיש שמדבר מתוך הקופסה).  אני זוכרת את אמי רחל (שיינה) רוזנשטין, צמודה כל הזמן לרדיו לתכנית "המדור לחיפוש קרובים", שבה הציפו שמות של אנשים שקרוביהם חיפשו אותם אחרי שנותקו במהלך המלחמה וזוועות הנאצים ולא ידעו מה עלה בגורלם. היו יהודים רבים ששרדו את התופת והתפזרו בכל מיני מדינות שפתחו את שעריהן והיו מוכנות לקלוט אותם. גם אמי ואבי חיפשו את משפחתם. אבל בשבתות ניגן הרדיו פרקי חזנות שאמי מאד אהבה ובשבילי כיום אלה ריחות ילדות עם כל הסימפטומים של דור שני לשואה.
 
אני זוכרת את הפתיליות והפרימוס שעליהם היו מבשלים. כאשר גלש האוכל מהסיר , היה סיפור שלם להדליק שוב את הפתיל הרטוב של הפתילייה. את הכביסה היו מכניסים לדוד גדול מלא מים ומרתיחים על הפרימוס. הכביסה נעשתה ביד על קרש גלי עם סבון קשה בשם "מנורה" שאיתו אגב, גם התרחצנו. גם המקלחות היו עניין מסובך, כי היינו צרכים להתקלח בגיגית ולחמם את המים בדוד על הפרימוס. העניין התבצע פעם בשבוע בדרך כלל ביום שישי לקראת שבת. אני ואחותי התקלחנו באותם המים ואת הראש היינו חופפות עם מים מהקומקום… ואח"כ עדיין היה שימוש למים האלה או להשקיה או לשטיפת רצפות.
אבל השבת הייתה חגיגית מאד. אמא בישלה כל מיני מאכלים בשישי ומקררת אותם על המזנון ורק אח"כ מכניסה למקרר (ע"מ שלא ימיסו את הקרח שבמקרר) שבת יצאנו לטייל בסביבה או לים. בערב הלכנו לפעמים ללונה פארק או לסרט. המשחקים היו בעיקר ברחוב עם הילדים של השכונה, תופסת, מחניים, שוטרים וגנבים עוד….
 
בתחילת שנות החמישים החלה עלייה המונית גם ממדינות צפון אפריקה ובתוך פרק זמן קצר המדינה הצעירה שילשה את מספר תושביה. היה צורך לקלוט להלין ולהאכיל את כל העולים….אף מדינה בעולם עוד לא התנסתה בקליטה המונית שכזו , הדבר היווה נטל כלכלי כבד על המדינה הצעירה שרק סיימה מלחמה ארוכה וכואבת.
המדינה נכנסה למשטר של צנע, כלומר המצרכים היו בהקצבה ובהתאם לגודל המשפחה והילדים בה. עפ"י פנקס מיוחד חילקו אבקת ביצים, מרגרינה ומעט מצרכים נוספים. לכל ילד תקצבו רבע חבילת שוקולד ורבע חבילת חמאה לחודש. אני זוכרת את התורים הארוכים להקצבת המצרכים.
משפחתנו עברה את התקופה יחסית בסדר, כי לאמי היה משק חי של תרנגולות ברווזים וגם גינת ירק כך שהיו לנו ביצים ומידי פעם גם עוף.  מצרכים נמכרו בשוק שחור (שוק שפרח באותה תקופה) ומי שפחות חווה את המחסור היו הקיבוצים, שגידלו משקים של החי והצומח ולא חסר להם דבר. מכאן צמח השם לילדי הקיבוצים "ילדי השמנת" כי בזמן שכמעט לא היה מה לאכול והיה תקצוב, אותם האכילו בשמת.
על מנת לשכן את כל העולים, החלו להקים אוהלים ולבנות צריפים מפח, שהחיים בהם היו סיוט בחורף ובקיץ הישראלי. גם להם בנו מקלחות ושירותים משותפים לכמה משפחות והחיים החברתיים  שם התנהלו סביב רחיצת הכלים והכביסה המשותפת.
אני זוכרת שלא היה לנו מקרר חשמלי כמו היום והייתי צריכה להביא כל יום שליש בלוק קרח למקרר ע"מ שהמצרכים לא יתקלקלו. אני זוכרת את האיש שהיה עובר עם אופנוע ופעמון גדול ומכריז על מכירת נפט לחימום בחורף וגם לפתיליות לבישול. את החלבן שהיה עובר בשכונה עם כדי החלב וכל עקרות הבית היו יוצאות אליו עם סירים על מנת שימלא אותם. 
לא היו טלפונים בבתים והקשר עם הדודים היה כמובן ע"י הדואר. היו מתכתבים במכתבים או בגלויות וכשהיו מגיעים הקרובים מחיפה לבקר היו נשארים כמה ימים, כי הדרך הייתה ארוכה ומסורבלת, למרות שלא הייתה תקשורת מפותחת, הקשר והמפגשים הבין אישיים היו הרבה יותר מפותחים  וחמים ואנשים חיפשו זה את קירבתו של זה. 
הייתי בגן עם ילדי המעברות ומבחינתי לא היה בזה משהו חריג, רק כשבגרתי הבנתי את הפער העצום שהיה בין שתי התרבויות האשכנזית  האירופאית  והצפון אפריקאית שמנהיגם לא השכילו לגשר ולמזג ולהפוך לכור היתוך אחד…. 
ניסיתי להעלות  כאן על קצה המזלג קצת מחיי הילדות שלי וילדות המדינה שנולדה שנתיים אחרי…
 
אני ונכדתי במפגש הראשון של תכנית הקשר הרב דורי

תמונה 4

העשרה
"המדור לחיפוש קרובים ולריכוז מענים (במסמכים שיצאו לאור מטעמו באנגלית כונה "Search Bureau for Missing Relatives") של הסוכנות היהודית פעל בין השנים 1945‏‏ו-2002, ונועד לסייע לניצולי השואה לאתר קרובים ומכרים שאבדו בזוועות השואה. את המדור ניהלה בתיה אונטרשץ משנת 1972 ועד לסגירתו".
 
"תקופה של קיצוב ועוני יחסי ששררה בארץ בשנותיה הראשונות. "במקרו-כלכלה, צנע מתייחס למדיניות של הקטנת גירעון תקציבי באמצעות צמצום הוצאות על ידי הפחתת ההטבות והשירותים הציבוריים הניתנים. מדיניות צנע לרוב מאומצת על ידי ממשלות כדי לצמצם את הגירעון, יחד עם מדיניות העלאת מסים שנועדו לחזק את כושר הפרעון הפיסקלי לנושים בטווח הארוך". ויקיפדיה
 
 תשע"ו

מילון

צנע
תקופה של קיצוב ועוני יחסי ששררה בארץ בשנותיה הראשונות. "במקרו-כלכלה, צנע מתייחס למדיניות של הקטנת גירעון תקציבי באמצעות צמצום הוצאות על ידי הפחתת ההטבות והשירותים הציבוריים הניתנים. מדיניות צנע לרוב מאומצת על ידי ממשלות כדי לצמצם את הגירעון, יחד עם מדיניות העלאת מסים שנועדו לחזק את כושר הפרעון הפיסקלי לנושים בטווח הארוך".

המדור לחיפוש קרובים
המדור לחיפוש קרובים ולריכוז מענים (במסמכים שיצאו לאור מטעמו באנגלית כונה "Search Bureau for Missing Relatives") של הסוכנות היהודית פעל בין השנים 1945‏‏ו-2002, ונועד לסייע לניצולי השואה לאתר קרובים ומכרים שאבדו בזוועות השואה. את המדור ניהלה בתיה אונטרשץ משנת 1972 ועד לסגירתו.

ציטוטים

”אל תשכח לעשות save“

הקשר הרב דורי