מאגר סיפורי מורשת

סבתא בתיה מדמון מספרת לנכדתה שירה חכמון.

שמי בתיה מדמון, נולדתי בשנת 1954 בישראל בעיר רמלה, להורי פורטונה וניסים סממה.

בילדותי, היינו 10 אחים ואחיות וגרנו בצריף קטן של שני חדרים. כולנו הצטופפנו בבית הקטן הזה. בלילה ישנו כל הילדים באותו חדר על שלוש מיטות. אני ועוד שלוש אחיות ישנו על מיטה אחת, ראש זנב… ובאותו מצב, בשתי המיטות האחרות ישנו הבנים. למרות התנאים הקשים והצפיפות הנוראה, היינו מאוחדים מאוד ובינינו שררה אחווה גדולה. הלוואי ויכולתי לחזור לתקופה הזאת.

לא בישלנו על כירה של גז, כי לא היה לנו… השתמשנו בפרימוס שדלק על נפט. כל יום היה מגיע לשכונה מוכר נפט רכוב על עגלה וסוס, בעגלה היו מונחות חביות של נפט, המוכר היה מצלצל בפעמון היד שלו, אנחנו היינו נעמדים בתור ומחכים לקנות ממנו נפט. באותה תקופה האוכל היה מוקצב לפי מספר הנפשות במשפחה, הייתה זאת "תקופת הצנע" אפשר היה לקנות מזון או מוצרי יסוד רק עם פנקסי תלושים שחולקו לתושבים. לא אחת, היינו צריכים  לעמוד שעות בתור כדי לקבל כיכר לחם או בקבוק שמן. המכסות היו צנועות מאוד והאזרחים חויבו לקבלן רק לאחר שנרשמו אישית בחנויות מזון, מכולות וצרכניות באזור  המגורים.

בילדותי, שיחקתי עם חברותי במשחקים כגון: חמש אבנים, מחבואים, תופסת ועוד משקי חברה. כשבגרתי, התחלתי לעבוד בתפירה.

בשנת 1973 כשהייתי בת 19 פרצה מלחמת יום הכיפורים, מספר מדינות ערב התאגדו נגד ישראל. המלחמה פרצה בהפתעה, בעיצומו של היום הקדוש, יום כיפור. האנשים היו בבית הכנסת, ובאמצע התפילה נכנסו חיילים עם צו גיוס  וקראו להם לצאת ולהתגייס למלחמה. כשאמרו לנו שאבא שלנו צריך ללכת למלחמה. לא הבנו מה קורה? היינו כולנו נפחדים ומבולבלים.

מדינת ישראל לא הייתה מוכנה למלחמה ולכן, במלחמה הזאת היו הרבה אבדות בנפש והרבה שבויים. משפחות שלמות נפגעו במלחמה הזאת. כשנגמרה המלחמה גילינו שהבן של הבוס שלי נעדר במלחמה ורק אחרי כמה ימים מצאו אותו.

התחלתי לעבוד בביטוח ואחרי שלושה חודשים התחתנתי. לאחר פחות משנה נולדה ביתי הגדולה, אימא של שירה. אחריה נולדו לי ארבע ילדים.

כולם היום נשואים ויש לי 25 נכדים כ"י, וב"ה, רווה מהם הרבה נחת.

הזוית האישית

שירה: תודה לך סבתא, הסיפור היה מעניין, למדתי ממנו הרבה. מאחלת לך בריאות נחת ושמחה.