ילדות ירושלמית
סיפורה של סבתא נעמי ברגר כפי שספרה לנכדתה עומר הופרט
נולדתי בחמישי לאפריל 1936, בירושלים. להורי אירמה ומשה לוירר. בבית דיברנו גרמנית ועברית. גדלתי בירושלים בתקופת המאורעות כאשר הערבים התנכלו לישוב והיה השלטון האנגלי בארץ. באותה התקופה התחילה העלייה בעקבות מלחמת העולם השנייה לארץ. אני ומשפחתי גרנו בבית גדול בירושלים. היה לנו כלב גדול ששמו היה פוק. הוא היה כלב כנעני, והיה נאמן ושמר עלינו. כשפוק שמר עלי כתינוקת הורי ידעו שלא יאונה לי כל רע. גרנו קרוב מאוד לכפר הערבי "ליפתא", משם היה סיכון של מחבלים ערבים. כאשר הייתי בת 3 עברנו לגור בשכונה "רחביה".
ירושלים הייתה עיר קטנה וכולם הכירו אחד את השני. לבית הספר הלכנו אחי ואני לבד ברגל. גרנו במרחק של כרבע שעה מבית הספר והיה לכולם ברור ומובן מאליו שלילדים מותר ללכת לבד ולחצות את הכבישים כבר בגיל 6.
כשמלחמת השחרור התחילה הייתי בת 12, ואחי היה הן 9. היינו "מומחים" לכדורים להפצצות ולפגזים, והייתה תחרות בין הילדים למי יהיו יותר תרמילים של כדורים. כילדים צחקנו על המבוגרים שפחדו ואני לא אשכח שכאשר שמענו פגז מעל הראש ראינו שתי "זקנות" יורדות על הברכיים באמצע הרחוב עם הטוסיק למעלה מפחד שהפגז יפגע בהן. אסור היה לנו לשחק ברחוב בגלל ההפגזות, ושיחקנו בחצרות והמבוגרים פתחו דרכים בין החצרות. אנחנו הילדים הינו בחגיגה. שיחקנו במשחקים מאוד שונים מהיום : 5 אבנים, קלאס, קפיצה בחבל ועזרנו למבוגרים למלא שקיות חול למאמץ המלחמה. המצור על ירושלים ארך 5 חודשים. כל המבוגרים היו מגויסים להגנה על העיר. לא היו מים, אז לא היינו חייבים להתרחץ כל יום! לא היה חשמל, אבל גם לא היו מחשבים… רק רדיו. לא היה אוכל, רק בהקצבה, אז אכלו עשבים. כדי שיהיו מים בבית הגיעו משאיות גדולות עם מים ואנחנו עמדנו בתור עם כלים וכל משפחה קיבלה הקצבה של מים. מים אלה שימשו אותנו להכל!!! לשתייה, רחצה, בישול, ניקיון והדחת השירותים. לא היה אוכל- ניתן היה לקבל אוכל כנגד תלושי אוכל. כל משפחה קיבלה תלושים בהתאם למספר הנפשות במשפחה. לדוגמה, ככר לחם אחת לשבוע, שלוש ביצים, שתי עגבניות, חצי בקבוק שמן וכו'… אנחנו הילדים הסתובבנו בשדות ואספנו חובזות. אמי הייקית למדה לבשל חובזה. אני זוכרת שיום אחד אבי שכמובן היה מעורב בהגנה על ירושלים חזר הביתה עם "אוצר", פח שמן ופח נפט, היינו מאושרים. למבוגרים, החיים בירושלים היו מלאי מתח. האם ירושלים תחזיק מעמד במצור או תיפול? כל ערב אמא שלי הייתה מכינה תיק שאם יהיה צורך לברוח התיק יהיה מוכן. בהפוגה" הורי הצליחו לעלות את אחי ואותי לאוטובוס דרך חלון של האוטובוס וכך יצאנו מן המצור והגענו לת"א. דודתי שהיה לה רשיון לנסוע באוטובוס לקחה איתה כריכים שכמובן היו יקרי מציאות, הבעיה הייתה שכאשר רצינו לאכול אותם הם הריחו מנפט. דודתי עבדה במרפאת שיניים והכריכים היו על יד מיכל נפט במעבדה. אוכל ומים הגיעו לירושלים שהייתה נצורה, והיה צורך לפרוץ דרך להביא לירושלים אספקה. לצורך זה נסללה "דרך בורמה" כי הערבים ישבו וצפו בכביש וירו בכל רכב שעבר. "דרך בורמה" הייתה דרך מאוד קשה למעבר. והיו קטעים שהנוסעים היו צריכים לרדת מהמכוניות ולדחוף את האוטובוסים או המשאיות במעלה ההר. לי יש סנטימנטים מיוחדים ל"דרך בורמה".כשהגענו לתל אביב לא האמנו שמים יצאו מברז והיה אוכל. בירושלים חילקנו עגבנייה אחת בין כל המבוגרים והילדים, ובת"א כל אחד קיבל עגבנייה. גם התפלאנו שכאשר לחצנו על מתג החשמל נדלק האור. בירושלים האור היחידי שהיה בבתים היה אור הנרות, ובישלנו על פתיליות.
נהניתי לעבוד עם עומר נכדתי ולספר לה על ילדותי, כשהייתי כמעט בגילה.
עומר: היה מאוד כיף להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי. בגלל שנהניתי לעבוד עם סבתא ולשמוע על חייה.
מילון
מצורמצור היא צורת לחימה שבה צד אחד מבקש לכבוש מתחם מבוצר ואילו הצד השני מבקש להגן עליו ולהמשיך להחזיק בו. ההגדרה המילונית למצור היא: "הקפת עיר על ידי צבא כדי לנתק אותה משאר המקומות ולהכניעה". כיום המונח "מצור" מתייחס לכל פעולת הלחימה על מתחם מבוצר ולא רק להקפתו והרעבתו. פעולת ההקפה והבידוד נקרא "כיתור" או "טבעת מצור".
ציטוטים
”כשהגענו לתל אביב לא האמנו שמים יצאו מברז והיה אוכל.“