מאגר סיפורי מורשת

שמי אבוקה. אני קרויה לזכר סבי עקיבא, אביה של אימי. אני אוהבת מאוד את שמי בגלל ייחודו ובגלל התפקיד שלו לזיכרון הדורות.

נולדתי בחיפה בתאריך 24.8.58 בבית החולים אימהות. בת בכורה להוריי, ציפורה ויעקב, ניצולי שואה שעלו ארצה מפולין אחרי מלחמת העולם השנייה, עם קום המדינה. למרות סיפורם הכואב הם דאגו לגדל אותנו בשמחה, עשו כל שביכולתם לא לתת לעבר לנצח את התקווה לעתיד טוב לנו  ולמדינה.

הילדות שלי הייתה מאושרת ומלאת שמחה. גרנו בבית צנוע בשכונת נווה שאנן, שהתאפיינה במשפחתיות, סובלנות בין עדות, בין דתיים לחילוניים, עולים לוותיקים. אני זוכרת היטב את הקשר הבין אישי שנרקם בין ילדי השכונה, היינו קבוצה מאוחדת ותומכת ובשעות הפנאי התקבצנו כל ילדי השכונה למשחקים משותפים. לא היו טלפונים, מחשבים או טלוויזיות ולכן הרבנו לשחק תופסת, מחבואים, קלאס, גומי, משחקי כדור ועוד.

כילדה אני זוכרת את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. אבא שלי שהיה איש מאמין נקרא לצבא, שבר את הצום באמצע ויצא למלחמה. לא ראינו אותו עד תום המלחמה, ומכיון שלא היו טלפונים דאגנו לו מאוד. האמהות רצו להקל על ילדי הבניין ולכן סידרו את המקלט כחדר משחקים.

בגיל התבגרות מרכז חיי הייתה תנועת הנוער שמאוד אהבתי הן כחניכה והן כמדריכה. מלבד לפעולות השבועיות, שחקנו ביערות, ערכנו קומזיצים, ספרנו צ'יזבטים, שרנו ורקדנו ריקודי עם. החיים החברתיים היו מגוונים ומלאי חוויות. כולם היו חברים של כולם, איני זוכרת מריבות או החרמות להפך, השכונה הקטנה והתחושה שאנו יוצרים מדינה קרבה בין אנשים ונולדו חברויות עמוקות וארוכות שנים. אני למשל התחתנתי עם החבר שלי מכיתה ט' ועד היום אנחנו יחדיו.

אני זוכרת עד כמה קטנה נראתה לי השכונה. רוב הבתים היו בני שלוש קומות, לא היו בתים רבי קומות וגם לא בתים פרטים, הכבישים היו צרים ורק לעשירי העיר היתה מכונית פרטית. לא היו קניונים או מקומות בילוי המונים כמו לונה פארק, ספארי ובתי קולנוע ענקים וגם לא היה נהוג לטוס לחו"ל או לישון בבית מלון. לבלות, בילינו בטבע וקניות עשינו במכולת ובשוק.  מצחיק להיזכר, אבל אימי היתה שולחת אותי לחנווני לקנות חצי כיכר של לחם בהקפה. את הבגדים קנינו פעמיים בשנה, בעיקר לפני פסח וראש השנה או בתחילת הקיץ והחורף באזור התחתי של העיר חיפה שהיה שופע חנויות זולות.

בצבא שירתתי בנח"ל בגרעין בקיבוץ מגל. עבדתי בעיקר בגני הילדים. הרגשתי לא מסופקת ברמה האישית ולא משמעותית למדינה. לכן  עברתי לשרת כפקידה פלוגתית בצנחנים. ליוויתי את החילים ועודדתי אותם ברגעים קשים. אחד הרגעים הקשיים בחיי היה בזמן מבצע ליטני, כאשר ליוויתי את חילי הגדוד שלי למלחמה בגבול לבנון. אחד החילים שליוויתי הוא אחיו התאום של בעלי. לשמחתי חילי הגדוד שלי שבו בשלום הביתה.

תמיד הגשמתי את חלומותיי, למדתי, טיילתי בארץ ובעולם והיקמתי משפחה מקסימה. מילדות עסקתי באומנות, אני מציירת, סורגת משפצת רהיטים ועוד. לפני מספר שנים הגשמתי חלום גדול אחד וחיברתי בין חינוך לאומנות והפכתי למטפלת באומנות. כיום החלום שלי, לפתוח מרכז טיפולי רחב ידיים המכיל גם סדנאות וגלריה.

המסריים שלי לחיים מאושרים: תמיד לחלום, לא להפסיק לחלום ולשאוף ליותר.

לראות את הטוב שבך שיש לך ושיש באחרים.

המשפחה היא הדבר הכי חשוב.

הזוית האישית

הילי סידיצקי: נהנתי מאוד לשוחח עם דודה שלי ולהכיר דרכה את ילדותה, היסטוריית המשפחה, עיר מגוריה. סיפוריה מעניינים, מהנים וגם מעבירים מסר לחיים. אני מאוד קשורה לדודתי, אנחנו מרבות לבלות יחדיו והיא כמו סבתא בשבילי, בעיקר כי סבתי נפטרה כשהייתי קטנה.