מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי שרה גבריאלי, ונולדתי בקיבוץ מעוז חיים ב1946.

מעוז חיים, הוא קיבוץ שנמצא ליד העיר בית שאן, בעמק שהיום קוראים לו עמק המעיינות, ופעם קראו לו עמק בית שאן.

ההורים תמיד חגגו את יום ההולדת שלי לפי התאריך העברי- נולדתי ב-י' בניסן, אני לא יודעת את השנה העברית אבל ב-י' בניסן ארבעה ימים לפני פסח.

לא ידעתי את התאריך הלועזי שלי, עד שהגעתי לצבא. בצבא הכל מתנהל לפי התאריך הלועזי, וכששאלו אותי מתי נולדת, ואמרתי ב-י' בניסן, צחקו עלי, בדקו ומצאו את התאריך הלועזי. מאז הצבא, אני יודעת שנולדתי ב-11.4.1946. זה שאומר שהשנה הייתי בת 75.

כשהייתי בת שנה וחצי ההורים שלי, אחותי הגדולה שלומית, ואני, עברנו לקיבוץ גבעת חיים, שנמצא במרכז הארץ ליד העיר חדרה. לי היה מאוד טוב לגדול בקיבוץ, אני יודעת שיש כאלה שמבקרים את החינוך המשותף, ואת הלינה המשותפת, אבל אני מוכרחה להגיד שלי היה מאוד טוב לגדול בקיבוץ. אנחנו גדלנו בקבוצת הילדים, והיינו המון ביחד. גרנו יחד בבית שקראו לו בית כולל. כי הוא כלל גם את השינה, גם את הארוחות, וגם את הכיתה. בעצם הכל הכל, רוב הזמן התנהל סביב הבית הזה.

בשעה ארבע כשהיינו קטנים יותר, ההורים באו לקחת את הילדים, לבית ההורים, והחזירו אותנו לישון בבית הכולל. אבל כשהיינו כבר גדולים, הלכנו לבד לחדר ההורים. מארבע עד שבע היינו בחדר ההורים, יחד עם ההורים. אחריי זה הם החזירו אותנו לאכול ארוחת ערב, בבית הילדים , אבל הם באו בין שמונה לשמונה וחצי להשכיב אותנו, ועשו את כל טקס ההשכבה. בשלב מסוים ההורים הרגישו שזה לא נכון שהילדים ישנו לחוד, הרבה הורים התחילו להבין, ולהגיד שהם בעצם רוצים, שהילדים יעברו לישון בחדר ההורים. לאט לאט ובאופן הדרגתי, כל הקיבוצים עברו ללינה משפחתית.

ניר בני האמצעי זכה לעבור ללינה משפחתית כשהוא היה בן שלוש. ומגיל שלוש הוא כבר ישן איתנו בבית ההורים, וזה היה נהדר. שני שנולדה כמה שנים טובות אחריו, נולדה ללינה המשפחתית, וכשהיא באה מבית החולים, היא לא הגיעה לבית התינוקות, אלא לבית ההורים, ושלושה חודשים אני הייתי איתה פה בחופשת לידה, ורק אחריי זה היא עברה לבית התינוקות. בהתחלה לקחתי אותה כבר בצהריים, כדי שתהיה פה איתנו. מאוחר יותר לקחתי אותה  בשעה ארבע, כמו כל הילדים.

כל הילדים הגדולים שלנו, גם סבא וגם אני, עוד זוכרים את השנים בקיבוץ של פעם. אחריי ארוחת הצהריים הלכנו לעבוד שעתיים כל יום.  מאחת עד שלוש או משתיים עד ארבע. לכל ילד היה ענף קבוע שהוא עבד בו, ולפעמים התחלפו. אחריי זה חזרנו שוב לבית הילדים, להיות יחד, לשחק ולהתקלח, ובארבע לבית ההורים. כששני נולדה כבר למדו בבית ספר משותף, מחוץ לגבעת ברנר, והרבה ילדים  הלכו בצהריים לבית ההורים,  אבל רב הילדים הלכו למרכז החברתי, שקראו לו בקיצור "מרחב", והעדיפו להיות יחד עד שעה ארבע. ובארבע הלכו לחדר ההורים, ונשארו עד הבוקר, כשנסעו לבית הספר. ככה זה היום.

בגן, הייתה לי חברה טובה, דרך אגב עד היום היא חברה טובה שלי, קוראים לה יהודית. והיינו ביחד בגן בגבעת חיים.

כשהיינו בנות חמש אמרו לנו שבונים ליד גבעת חיים, עוד קיבוץ שיקראו לו גבעת חיים איחוד. לנו ימשיכו ויקראו גבעת חיים מאוחד, ולהם איחוד. ממש עמד מישהו בגן ואמר: "אתה הולך לצד הזה, אתה הולך לצד הזה" והפרידו ביננו, וכשיהודית הלכה לצד ההוא, הייתי נורא עצובה, אבל  בכיתי כשאמרו לנו שהגננת שלנו עידית, שמאוד אהבנו אותה,  הולכת לצד השני ועוברת לגבעת חיים איחוד.  הילדים שעמדו בצד של גבעת חיים מאוחד, פרצו בבכי, כי כל כך אהבנו את עידית. אחריי כמה חודשים הם אכן עברו לקיבוץ גבעת חיים איחוד, ועד היום הוא קיים מעבר לכביש, ואנחנו נשארנו בגבעת חיים מאוחד.

יהודית היתה חברת הילדות הראשונה שלי,  אני לא יכולה להצביע על חברה אחרת מיוחדת, כי באמת היינו קבוצה, ומאוד אהבנו להיות יחד, ותמיד אחרי הצהריים, למרות שהיינו לנו רק שלוש שעות בבית ההורים, פחות עניין אותנו לשבת בבית ההורים.  לא הייתה טלוויזיה, היה רק רדיו ישן, שלא עניין אותנו.

התאספנו כל ילדי השכונה, על הדשא או על מדרכה, ושחקנו את המשחקים שאנחנו אוהבים, ורק כשירד החושך נכנסנו לחדר ההורים.

אנחנו לא אהבנו את גבעת חיים איחוד, והם לא אהבו אותנו. תמיד הייתה תחרות בין הקיבוצים, ולא היה לנו שום קשר. אחרי שנים הגענו יהודית ואני, למחנה של הנוער העובד, הגענו בתור מדריכות. היא הייתה מדריכה של כיתה ז' בגבעת חיים איחוד, אני הייתי מדריכה של גבעת חיים מאוחד. נפגשנו במחנה, ומאז התחדשה החברות שלנו, וכל פעם נפגשנו. כשהלכנו לצבא התגייסנו באותו היום, דאגנו לנסוע ביחד באוטובוס לבסיס, עמדנו אחת ליד השנייה, כדי שנהיה באותה פלוגה, וכך יצא שהיינו ביחד וזה עבד מצוין. בסוף הטירונות הלכנו יחד לקורס למורות חיילות (בתקופה הזאת לא היו מספיק מורים בעיירות פיתוח בפריפריה), עשו לנו קורס מזורז של מורות שלושה חודשים. בקורס הזה נפגשנו עם עוד שלוש בנות, כולנו  היינו מקיבוצים, וכולנו היינו בוגרות יותר, כי עשינו שנת שירות לפני הצבא, היינו בנות תשע עשרה. היינו כולנו מדריכות לפני הצבא, ורצינו להיות מורות בצבא. ומאז הצבא, כחמישים ושש שנים אנחנו כח החמש חברות עד היום. אנחנו כל הזמן שומרות על קשר, ויש לנו קבוצת וואטסאפ . עכשיו אנחנו פחות נפגשות, בגלל הקורונה, בעבר נפגשנו פעם פעמיים בשנה, עכשיו אנחנו מתכתבות הרבה בוואטסאפ.

עבדתי קבוע בפרדס, ונתנו לי להיות אחראית על מציאת מזיקים. הייתה לי זכוכית מגדלת קטנה, ולימדו אותי איך למצוא את המזיקים בפרדס. כדי שאני אדע יותר טוב, בסוף כיתה י' ,שלחו אותי לקורס מזיקים במדרשה החקלאית. זה מקום שלמדו בו חקלאות, באתי מטעם גבעת חיים וסבא (גבי) בא מטעם גבעת ברנר, ושם הכרנו והוא מאוד מצא חן בעיני, אבל הוא לא התייחס אלי, כי הייתי בת שש עשרה, נערה צעירה, והוא היה כבר כמעט בן עשרים ושתיים אחריי הצבא. הצטערתי מאוד ,אבל קיויתי שיש לי עוד סיכוי. כל אחד חזר לקיבוץ שלו. כשגבי רצה לחזק איתי את הקשר, היה לי כבר חבר אחר ואמרתי: "לא, לא מתאים לי עכשיו." אז הוא חיכה בסבלנות. הייתה לי חברה בגבעת ברנר, וכל פעם הוא התעניין מה קורה איתי. כשהיא סיפרה לו שנפרדתי מהחבר, הוא  יצר איתי קש ואמרתי לו שלא מתאים לי עכשיו, אבל הוא לא ויתר ונפגשנו. אני כבר הייתי בת תשע עשרה, והוא בן  עשרים וחמש כמעט, ואז התחיל הקשר. כשהייתי בשנת שירות ברעננה ,הוא הגיע לבקר אותי. לפעמים נפגשנו בתל אביב, ולפעמים אני ביקרתי אותו בגבעת ברנר. התגייסתי לצבא והוא היה צריך לחכות עוד שנה, ובתום השנה, התחתנו. אני הייתי צעירונת בת עשרים, והוא כמעט בן עשרים ושש. התחתנו, "ומאז הכל היסטוריה". והשנה חגגנו חמישים וחמש שנה לנישואין שלנו.

כשהייתי בהריון הראשון גרנו בגבעת חיים. פעם היה נהוג בקיבוצים שמנסים שנה בקיבוץ הזה, ושנה בקיבוץ הזה, ואז מחליטים איפה רוצים לגור. אז בהריון הייתי בגבעת חיים, ומה שהיה כל כך מעניין, זה שהחלטנו לחזור לגבעת ברנר. לקראת סוף ההריון החלטנו שאנחנו חוזרים לגבעת ברנר. ארזנו כבר את כל הדברים (אז לא היו כל כך הרבה דברים), הכל כבר היה ארוז בקרטונים. בשעה תשע בבוקר "יומבו" הנהג היה צריך לבוא לקחת אותנו, עם כל הקרטונים לגבעת ברנר. אבל בחמש בבוקר דפקו על הדלת ואמרו "גבריאל גבריאלי, מהשריון ,יש לך צו גיוס למלחמה" עדיין לא ידעו אז איך יקראו למלחמה, אבל כבר הבינו שתהיה מלחמה נגד מצריים, ולקחו את סמל גבריאל גבריאלי בצו שמונה למילואים, ואני נשארתי עם הבטן הגדולה שלי ואמרתי: "אם גבי שלי בצבא הולך למלחמה, אז אני נשארת בגבעת חיים, עם המשפחה שלי, והחברים שלי. כדי שאני לא אהיה לבד בקיבוץ חדש". נשארתי בגבעת חיים עם הקרטונים, הוצאתי רק מה שאני צריכה.

אחרי עשרה ימים נולדה לנו הבת הראשונה, אדווה. בשנת 1967. בכלל לא התלבטתי איך יקראו לה ישר אמרתי אדווה. בגלל הכוננות למלחמה, הייתי יום וחצי בבית החולים, וחזרתי הביתה לגבעת חיים. בימים הראשונים שפרצה המלחמה, אדווה הייתה בת עשרה ימים, ובגבעת חיים היו אזעקות, אז רצתי איתה למקלט. לשמחתנו המלחמה הזו הייתה קצרה, מלחמת ששת הימים.

המלחמה נגמרה, אבל רק אחרי חודש סבא גבי חזר, ואז עברנו לגבעת ברנר. אנחנו כבר חמישים וארבע שנים, בגבעת ברנר. אחריי חמש שנים נולד לנו בשנת 1971 הבן השני מורן, אחרי ארבע שנים בשנת 1976 נולד ניר (אבא שלך) ובשנת 1986 נולדה שני. היום אנחנו מאושרים עם ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

הזווית האישית

יובל –  מאוד נהנתי לכתוב את הסיפור של סבתא זה היה מאוד מעניין ומעשיר.

סבתא –  נהנתי מאוד להשתתף בפרויקט הקשר הרב דורי, ולשתף את יובל נכדתי האהובה בסיפורים מחיי.