מאגר סיפורי מורשת

ילדות במושב עם זיכרונות ממלחמות שהיו בארץ, על תקופות קשות ללא תחבורה וימים רבים ללא אבא בבית והאהבה שלי לשירים שתמיד אזכור אותם בקשר לילדותי.

ילדות – 0-12

שמי רחל גואטה, נולדתי בשנת 1956 ואני גרה במושב שדה עוזיהו. יש לי 4 בנים ו-8 נכדים. כשנולדתי, אמי רצתה לקרוא לי בשם סיניה היות ונולדתי במלחמת סיני, אך אבי התעקש על השם רחל.

רחל הוא שמה של אמא של אבא. סבתא רחל הייתה אישה מיוחדת במינה, ציונית ואוהבת את הארץ. מסיפורים של אבי אני יודעת שסבתא רחל הייתה מוכרת בעיר מולדתם טריפולי בלוב. סבתא לימדה אותי משפט שאני הולכת איתו תמיד "אל תדחי למחר את מה שאת יכולה לסיים היום". היא לימדה אותי ואת הסביבה תפירה, סריגה, בישול, ניקיון הבית. סבתא הייתה ידועה כאשת אשכולות וכולם התייעצו איתה בכל נושא.

גדלתי במושב שדה עוזיהו מגיל ינקות. בית הספר היה ביישוב. בכיתה ו' הודיעו לנו שיש תכנית חדשה שנקראת חטיבת ביניים. אני הייתי בשנתון הראשון שהתחיל בתוכנית הזאת. באותם שנים כל התושבים היו דתיים ושמרו על צביון דתי: מדינה יהודית לעם היהודי.

שנות ילדותי היו מלאות בחוויות: מבחינה חברתית ידענו להעביר את הזמן בכיף ובאהבה ללא טלוויזיה, ללא מחשבים וללא טלפונים. כל הזמן המצאנו משחקים כגון: חמש אבנים, קלאס, גומי, קפיצה לרוחק ועוד…שיחקנו גם במשחקי ילדות שההורים לימדו אותנו. הילדים תמיד עזרו במטלות הבית, ניקיון, שמירה על האחים הקטנים. לא היה שואב אבק לא מייבש כביסה וגם לא מיקרו.

אבא עמוס

מסיפורים של אנשי המושב אני יודעת שרק לאבי עמוס היה רכב פרטי במושב. עם הרכב היה עוזר ומסיע את התושבים לכל מיני סידורים, בתי חולים וחדרי לידה לא פעם ילדו אצלו ברכב נשים, ותמיד בתור ילדה שמעתי על החוויות הללו מנשים במושב. אבי היה איש אמיץ וחזק. אנשי המושב העריכו את חוכמת החיים שלו ואת הידע שלו.

אנו יודעים כי סבא עמוס עשה המון מעשי גבורה. בימים ההם היו מחבלים שחדרו לישוב במטרה לפגוע ביהודים

חטיבת הביניים:

בכיתה ז' עברנו לבית ספר הדתי "שפיר". למדנו שם עם עוד ילדים בני גילנו מישובים שונים מסביב. זה היה שינוי משמעותי עבורי ועבור חבריי. לא היה קל לתמרן בין התרבויות השונות. .במובן החברתי היו ילדים שהשתלבו יפה עם יתר הילדים והיו ילדים שהיה להם קשה ולא הסתדרו עם הבדלי התרבות השונים ונאלצו לעזוב את בית הספר. אני למדתי במגמת בישול, תפירה, עיצוב אופנה ואומנות.

השנים בהם למדתי ב"שפיר" היו עבורי שנות אושר ושמחה. מאוד אהבתי את החברים והתרבויות השונות. באותה תקופה נחשפתי גם לסיפורי השואה מילדים שהוריהם היו בפולין במלחמה. באותה תקופה יוצאי לוב התביישו לספר על השואה שעברו, ואנו נחשפנו לסיפורי השואה של יהדות לוב רק בשנים האחרונות. ההורים הפסיקו להתבייש, וסיפרו לנו את מה שעברו בפרעות בלוב ובעירק.

בשנת 1967, בהיותי בת 11, פרצה מלחמת ששת הימים. באותם שנים לא היו מקלטים, היו בונקרים מתחת לאדמה. כשהייתה אזעקה לא שמענו בישוב שמענו בכל הארץ. במלחמה ששת הימים, הצנחנים כבשו את ירושלים והייתה שמחה גדולה בארץ. זמרים התחילו לשיר שירי ניצחון ושירים על עיר בירתנו ירושלים. ומכאן התחזקה האהבה שלי לשירים ובמיוחד לשירי ארץ ישראל.

בכיתה י"א החלטתי שנמאס לי ללמוד בתיכון. נרשמתי ללימודים במכללת "אחווה", למדתי מגמת מטפלות מחנכות מוסמכות. סיימתי את הלימודים בהצלחה, והתחלתי לעבוד במעונות יום. במהלך השנים למדתי עוד מקצועות הקשורים לעבודה. מאז ועד היום אני עובדת עם ילדים צעירים.

נישואין

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כפור, זאת הייתה מלחמה מאוד קשה למדינת ישראל. סבא יוסי שהיום הוא בעלי, היה מגויס בצו 8 לתקופה מאוד ארוכה בלי לדעת מתי יחזור. ליוסי היה משק בשדה עוזיהו והוא גידל שדות של ירקות לשוק. כתוצאה מהמצב רוב הסחורה ירדה לטמיון. אחיו של יוסי הציע לי ולחברותי לבוא ולעבוד בשדות, התגייסנו מספר חברות לבוא ולעזור במשק. קטפנו עגבניות והבאנו אותן למיון. יום אחד עבדתי במשק, יוסי קיבל חופשה לכמה שעות מהצבא והופיע מולנו. הוא הושיט יד והתחיל למיין איתי עגבניות ומשם הכול היסטוריה, הקמנו בית עם ארבעה בנים מוצלחים (בלי עיין הרע) והכל טוב.

הזוית האישית

סבתא: היה לי ממש כיף להצטרף לנכדתי האהובה מיקה לשעה קסומה בבית הספר ביחד, אני מאחלת למיקה שתמשיך להיות ילדה מהממת, נכדה אהובה ותלמיד מצטיינת.

מיקה: אני נהנתי מאוד מתוכנית זו והיה לי כיף להיות פה כל שעה פעם בשבוע ואני מאחלת לסבתא שתמשיך להיות בדיוק כמו שהיא.