מאגר סיפורי מורשת

ילדות והתבגרות 

נולדתי בשנת 1944 ברמת השרון, עיר בישראל שנקראה אז פלסטינה. היה לי אח גדול ממני בחמש שנים. גרנו בבית משותף עם שתי משפחות. לכל משפחה היה מטבח וחדר שינה. בקצה היתה מרפסת ארוכה והיו גם חדר שירותים ומקלחת. לכל משפחה היו שני ילדים בגילאים דומים כך שאני גדלתי עם ילד בשם זאביק וילדה בשם דפנה. לאורך השנים נשארנו בקשר עד עצם היום הזה. החיים בבית המשותף השרישו בי את התכונות של חיי: שיתוף, ויתור, נתינה ונאמנות. דוגמה לנאמנות הינה סיפור קטן: בכיתה א' זאביק ואני ישבנו יחד. לזאביק היה גבס ביד. היינו שובבים והפרענו בשיעור של המורה סוניה. המורה לקחה סרגל ונתנה לזאביק מכה על הגבס וכשהמורה הסתובבה חזרה ללוח אני לקחתי את הסרגל ונתתי לה מכה באחוריים. ברור שהיא הוציאה אותי מהכיתה ולמחרת חזרתי עם אמא לכיתה. המורה סוניה אמרה לכיתה כמה חמור המעשה שעשיתי אבל הוסיפה גם: "אני יודעת שמשה עשה זאת בגלל הנאמנות והחברות האמיצה לזאביק". זיכרון ילדות נוסף שיש לי הוא מגיל ארבע. זה קרה בתקופה שהבריטים החלו לעזוב את הארץ. בקצה הרחוב בו גרתי היה מחנה בריטי והיו חולפות בו משאיות צבאיות ממש בסמוך לביתנו. אנחנו היינו שמים פחיות מלאות מים לרוחב הכביש, מכסים אותן בחול וכשהמשאיות היו עוברות על הפחיות היה נתז עליהם בוץ. למרבה הפלא החיילים במשאית היו מסמנים לנו את האות V באנגלית שזה סימן לניצחון ואנחנו שמחנו ורקדנו.

בגיל עשר בשנת 1954 עזבתי את רמת השרון ועברתי לכרכור בגלל עבודה של הורי. בימים ההם התחבורה לא הייתה כמו היום וזה גרם לכך שלא ראיתי את חברי הילדות שלי הרבה זמן וגם טלפונים לא היו כך שגם לדבר לא יכולנו וזה גרם לי לעצבות רבה. היום אני יודע שהמעבר לכרכור שינה בי הרבה דברים כמו למשל שלא למדתי כמו שצריך וגם היה לי קשה למצוא חברים טובים למרות שהיתי מקובל מאוד. גם להוריי היו קשיים רבים במקום החדש. גרנו בשכירות  אחרי שברמת השרון היה לנו בית גדול משלנו. לא היה לי את החדר שלי וזה השפיע עלי לרעה. לשמחתי הייתי בנוער העובד וטיילנו המון בארץ וזה גרם לי לאהוב את הארץ.

בהמשך למדתי בבית ספר מקצועי למסגרות. לאחר שנה עזבתי את בית הספר והפכתי לנער עובד אצל מסגר והוא זה שלימד אותי יותר טוב את המקצוע. בגיל שבע עשרה התחלתי לעבוד במפעל "אמבר" וקיבלתי שכר של מסגר בוגר. את כל הכסף שהרווחתי נתתי להורי ועזרתי להם לקנות בית. בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא לנח"ל. לאחר תקופה בנח"ל הבנתי שהמסגרת הקיבוצית לא מתאימה לי ועברתי לצנחנים לחטיבה 35 והייתי חובש בבית ספר לצניחה. לאחר השחרור במילואים,  נפגשתי עם החברים מהגרעין של הנח"ל כשבהמשך הגענו כולנו יחד לחטיבה 55 גדוד 66. בשנת 67 במלחמת ששת הימים לחמנו יחד בגבעת התחמושת ושחררנו את הכותל.

המלחמה על גבעת התחמושת ושחרור הכותל

הלחימה הייתה קשה ונוראית היינו צעירים בני עשרים ושתיים שהתאמנו להילחם. פתאום הבנתי שבמלחמה גם נהרגים. הייתי חובש פלוגתי והייתי צריך לטפל בחבריי הפצועים ולצערי חלקם נהרגו. מהר מאוד הבנתי שמלחמה זו לא רק תהילה אלא גם דבר איום ונורא. זו פעם ראשונה שראיתי אדם מת ועוד חבר שלי. אני חושב שהמלחמה על גבעת התחמושת ולאחר מכן דרך אוגוסטה ויקטוריה עד שחרור הכותל שינו את כיוון החשיבה שלי ואפשר לומר שהפכתי לאדם אחר. אם קודם היה אפשר לומר שהייתי סוג של ימני הפכתי להיות אדם מתון וסובלני –  שמאלני בדעותיי. לא רק בפוליטיקה אלה גם בהתנהגות בכלל ביחס למדינה ולזולת. המלחמה הסתיימה ומאז ועד היום נשארנו חברים בלב ובנפש עד עצם היום הזה.

בשנת 1969 התחתנתי עם גילה סבתא של איתמר ובהמשך נולדו לנו חמישה ילדים: רגב, שחם, גרניט (אמא של איתמר), אלמוג ומשכית שהן תאומות. כשהתחתנו קנינו בית ובהמשך הגדלתי אותו בעבודה עצמית כשבאותו הזמן בניתי מפעל מתכת. הקמתי בכול הארץ פרוייקטים גדולים. וכך חלפו להן השנים. כיום אנו משפחה גדולה ומאושרת. יש לנו ארבעה עשר נכדים נהדרים. שבע בנות ושבעה בנים. חלקם גרים בפרדס חנה ונמצאים אצלנו כמעט כל יום ואחרים לפחות פעם בשבוע. זה עושה אותי לאדם שיש לו הכול ומה שיש לי שווה יותר מכל האוצרות שבעולם.

הזוית האישית

איתמר אוצר: סבא יקר, אני מודה לך על הסיפורים המרגשים המעניינים והמצחיקים שספרת לי. אני זוכר את הסיפור על גבעת התחמושת ואת הסיפור על החברות האמיצה שלך ושל זאביק.. אני מודה לך על הזמן שלנו בפרוייקט ומאחל לך בריאות ואריכות ימים.

משה יעקובסון: אני רואה את הפגישות שלנו כדבר מבורך כי אילולי קרו- כנראה שלא היינו מגיעים לשיחות, שאלות וסיפורים על עברי הרחוק. ברור לי שלא די בכך ויהיה לדבר המשכיות במסגרת המשפחתית שלנו. המון תודה על היוזמה- תבורכו!