מאגר סיפורי מורשת

שמי נועה גוזלן – אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ומביאה את תיעוד סיפורה של סבתי כרמלה גרינברג.

שמי כרמלה גרינברג, שמי נבחר על ידי אבי. להורי קראו מרים ושלום. נולדתי בישראל, בעיר נהריה, בבית חולים הישן שהיה בקרבת הים בסוף שדרות הגעתון. הייתי הבת  השלישית בין חמשת הילדים של הוריי. גרתי בשכונת ממשלתי בדירת שתיים וחצי חדרים. חדר להורים, חצי חדר לי ולאחותי, סלון קטן ומקלחת עם שירותים. החדר שימש כמטבח ושם גם כובסה הכביסה בידיים על לוח מתכת.

שיחקתי בחצר עם ילדי השכונה. משחקי חבל, חמש אבנים, צוי, כדור עף, תופסת ועוד. כל המשפחות בשכונה היו כמו משפחה אחת של קיבוץ גלויות מרומניה, תימן, מרוקו, הונגריה ועוד.

אמי, מרים, עבדה במפעל "מולר" עד שעה שלוש אחה"צ. אבי היה נהג מונית. כשאמא הייתה חוזרת מהעבודה, היא הייתה מעמידה סיר אוכל על הגז עבור כל המשפחה והינו אוכלים ביחד. הימים היו ימי "צנע" אבל תודה לאל לא היה חסר דבר. גדלתי במשפחה מסורתית אבי הלך לבית כנסת כל שישי שבת. בימי שישי, לאחר הארוחה, היינו מתכנסים בסלון הקטן והיינו מספרים על כל מה שקרה לנו במשך השבוע. הינו שרים שירי שבת, כמובן גם מתלוננים. השבת הייתה כיפית נפגשנו בגינה כל הילדים צחקו סיפרנו סיפורים בנים ובנות יחד. האימהות ישבו כולן יחד על הספסלים בגינה עם גרעינים ודיברו ביניהן. הגברים היו מתכנסים כל שבת בבית אחר. כל אחד הביא כיבוד, אכלו והיו שרים שירי שבת יחד.

החברים שלי היו מהשכונה ומבית הספר. אחר הצהריים יצאנו למגרש ליד הבית ושיחקנו משחקי חברה כמו קלאס, חבל, גומי, חמש אבנים וצוי. בשבת היינו מתארגנים כל הילדים מתחלקים לקבוצות במגרש משחקים והיינו משחקים כדורעף, תופסת כדורסל. למדנו בבית הספר על שם ברל כצנלסון. היחסים עם המורים היו יחסי כבוד למורים. כל שאלה שרצינו לשאול את המורה בשיעור היינו מרימים אצבע ורק לאחר שהיה מאשר היינו שואלים את השאלה. בבוקר בצלצול נכנסנו לכיתות ועמדנו ליד השולחנות עד שנכנס המורה אמר בוקר טוב אפשר לשבת. אחת לשבוע בימי שישי עמדנו ליד השולחן עם ידיים פרוסות והמורה הייתה בודקת שגזרנו ציפורניים והבאנו ממחטות. הייתה לנו תלבושת אחידה חצאית ומכנס אפור וחולצת תכלת מבד. היו טיולים לסביבה בלבד עד כיתה ו'. בכיתות ז'-ח' נסענו לטיולים של יומיים. בתיכון נסענו לטיולים של שלושה ימים ועשרה ימי גדנ"ע במחנה נורית [אימון צבאי]. היו מסיבות כיתתיות כל פעם בבית אחר אני זוכרת את מורה יצחק שהיה מורה לאנגלית שכל הזמן היה מחנך קשה את הבנים ואת הבנות העמיד תמיד לעונש ליד הלוח לא לזוז, לכל תלמידה שיתנהג לא כמו שצריך.

אני אהבתי במיוחד את שיעורי התנ"ך שבעצם לימדו אותי את כל מה שקרה לאבותינו עד היום. בבית ספרנו היה חדר אוכל ואת האוכל הינו הילדים התורנים מכינים יחד עם הטבחית והמורה  לתזונה. אהבתי במיוחד לאכול את קציצות הדגים ופירה. אחת לחודשיים שלושה היו לוקחים אותנו מבית הספר לשמוע קונצרט בקולנוע הוד. ביום הולדת ה-12 שלי הורשתי להזמין 5 חברות הביתה ואותם כיבדנו בבייגלה סוכריות פטל ופרוסת עוגה. מתנות שקיבלנו היו ספר זיכרונות עט או קלמר.

בסוף שנות השבעים המוזיקה הישראלית זכתה להצלחה עולמית ברציפות עם השיר "אב-ני-בי" בביצוע יזהר כהן ו"הללויה" בביצוע גלי עטרי. אמצעי התקשורת שהיו היה כמובן הטלפון טלוויזיה או הרדיו והעיתונים משם קיבלנו את כל המידע שרצינו. המוזיקה שהושמעה בשנות ה -20  שלנו שהוא שנות ה -70  הייתה מוזיקה קצבית דיסקו רוק מתקדם ופאנק. שנות השבעים היה עשור מיוחד, עם צבעוניות בבגדים אופנה שמתחילה לחזור גם היום .היו מחאות חברתיות זה היה העשור שבו החל התהליך שבו עברנו מחברה אחת מלוכדת לחבר שכל איש לביתו זאת אומרת כל אחד לעצמו . כל התהליך בעצם הסתיים בשנות ה-90. שנות ה-70 היו ימי המרד בדור ההורים המוזיקה משתנה, הרוק צומח בגדול, הייתה תקופה סוערת ומלאת אירועים שהשפיעה על המוזיקה הישראלית.

פעולות הטרור שהתקיימו נגמד ישראל ומלחמת יום הכיפורים פגעו בתמימות של שנות החמישים ויצרו דור חדש של יוצרי מוזיקה ישראלית  שהקדישו את עצמם לשבור מוסכמות וגבולות נוצרה מוזיקה פורצת דרך המשלבת רוק מוזיקה קלאסית וגאז'. מוזיקה שהחליפה את הטקסים הציוניים. ומלאות בתקווה. מוזיקה שעסקה במחאה  נגד הממסד, לאחר האכזבה ממלחמת יום הכיפורים היו מופעי רוק במקומות מרוכזים כמו אכזיב, לשם הביאו אומנים עם גיטרות חשמליות, כמו להקת כוורת, צביקה פיק.

נהגנו ללכת לסרטים בהצגות היומיות, לשבת בבית קפה "לי לה לו" עם כל החברה. בשנות השבעים שבחור רצה לצאת עם חברתו, היה צריך לאסוף אותה מהבית ולהחזר אותה הביתה. ביום רגיל לא מאוחר כי יש בית ספר וביום שישי לכל המאוחר בשעה 10- 11 בלילה.

היום הכל שונה הכל פתוח הילדים מדברים עם ההורים על הכל בלי מעצורים. היום אני גמלאית ומבלה בשעות הבוקר בספורט או ברידג' במועדון הגמלאים, ומנסה למצות כל רגע שניתן לי לבלות עם הנכדים שלי.

נולדתי בשנת 1953 בבית החולים נהריה ליד החוף הים. נולדתי כבת שלישית מתוך 5 ילדים. גדלתי בשכונה שבה היו מרוכזים בני כל העדות וכך גם היה שם הרחוב "קיבוץ גלויות". את אבי ילדי הכרתי בבית קפה "לי לה לו" בנהריה. שם בילינו רוב הזמן אחרי יום עבודה ולפני גיוס לצה"ל. ערב אחד החליט ללוות אותי ואת חברתי הביתה ולמחרת הגיע לבית הורי לביקור בשעות הצהריים ככה חברנו לנו יחד. יצאנו תקופה מאוד קצרה ומאחר והייתי אמורה להתגייס לצבא, אבי ילדי החליט שאני לא מתגייסת והציע לי נישואין. נישאנו בשנת 73 ונולדו לנו 4 ילדים. בשנות ה – 70 לא הייתה פתיחות ביחסים בין חברים ובין ילדים והורים בכלל. הצעירים היו מאוד מכונסים, מכבדים והמשמעת הייתה מאוד קשה.

ביום חתונתנו

כל יום שישי לאחר ארוחת הערב בתור ילדים בבית הורים הינו מתכנסים יחד ומספרים כל אחד בתורו מה היה במשך השבוע, וכן שרים שירי שבת יחד. בתור ילדים לא אהבנו זאת ובאמת היום מאוד מתגעגעים לזה.

סבא רבא וסבתא רבתא עלו מתימן בשנת 1948 בעליה שנבראה על "כנפי הנשים"  או "מרבד הקסמים". שליחים יהודים הגיעו מהארץ וארגנו את העלייה. העולים עברו תלאות  בדרך הילדים רכבו על חמורים בשירות וההורים צעדו ימים רבים במזג אוויר מדברי וקשה והרבה מתו בדרך. עד שהגיעו למקום המפגש שבו עלו על מטוס בטיסה ישירה ללוד. משם פינו אותם לקיבוץ עין שמר. הם עבדו בחקלאות ולמדו עוד עבודות. הרוב שעלה יחד עם הקבוצה פחד שהיהודים יתבוללו ונשאל מי רוצה להתחתן וכך העמידו נערות מול שמונה נערים זה מול זה וכך קידש אותם אחד אחד. בשנת 1950 פונו סבי וסבתי למעברה בנהריה שם עבדו בסלילת כבישים ובחקלאות המעברה הוקמה מפחונים אוהלים ללא תשתיות של מים או חשמל. הייתה תקופה קשה של צנע. בשנת 1951 רכשו סבי וסבתי את דירתם ברחוב קיבוץ גלויות בממשלתי.

הזוית האישית

סבתא כרמלה: "היה מהנה, ממצא את ההיכרות עם נכדתי שהיא הדור הבא."

הנכדה נועה: "מאוד נהניתי ולמדתי הרבה על סבתא ועברה".

אני וסבתא בחגיגת בת המצווה