מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל-אביב בשנת 1943, ילד בכור להורי שעלו ארצה מפולין וליטא בשנות ה- 30' של המאה שעברה. הילדות בתל-אביב זכורה לי כילדות נהדרת. היינו רוב שעות הפנאי ברחובות, כל ילדי השכונה יחד.

מיד לאחר הכרזת העצמאות, פרצה המלחמה ואני הייתי אז בן 5. אחותי הייתה תינוקת קטנה. החיים נמשכו בסך הכל בשגרה ומידי פעם היו אזעקות. כשהן היו נשמעות היינו יורדים כולם יחד למקלט של הבניין והיינו נפגשים שם כל המשפחות שגרו בבניין שלנו – היינו בערך 30 איש ביחד.

יש לי שני זיכרונות מאוד חזקים וברורים מזמן המלחמה:

יום אחד, מטוסים מצריים הפציצו בניין, שהיה במרחק של כ- 100 מטר מהבית שלנו. הבית הזה היה חלק משכונה שקראו לה "משק הפועלות". מיד התחלנו לרוץ  לשם כל הילדים של השכונה. אמא שלי ניסתה לתפוס אותי, אבל בגלל שהחזיקה את אחותי התינוקת על הידיים היא לא יכלה לעצור בעדי. אני עוד זוכר את התמונה של וילון בוער נופל מהחלון של הבניין שהופצץ.

אני מניח שאמא שלי מאוד פחדה ודאגה לי מאוד בזמן הזה.  אחרי כמה זמן הבנו ששני אנשים נהרגו בהפצצה הזו.

זיכרון נוסף קשור לאבי – הוא היה אז בן 40 וגויס למלחמה בתפקיד של  נהג מכלית מים גדולה. המכלית נלקחה מהצבא הבריטי. אבי היה נוסע לחלק מים בין משלטים – מוצבים צבאיים שנכבשו וצהל החזיק בהם. המשלטים הם מוצבים קטנים, אשר יש ביניהם קשר עין או תקשורת של מכשירי קשר והם למעשה קו החזית של הצבא ושולטים על הנעשה לפניהם בשדה הקרב. יום אחד, אבי הגיע עם המשאית לתל-אביב ולקח אותי איתו במשאית. הייתי כל כך גאה בו! צריך לזכור שבאותה תקופה לאנשים לא היו מכוניות.

התקופה הזו היתה מאוד שונה מהימים של עכשיו. היה המון בלאגן ואי סדר. לדוגמא אחרי שהטביעו את האונייה אלטלנה ילדים גדולים יותר היו שוחים אליה וחוזרים ממנה עם רובים שלא היתה להם כת, כי היא נשרפה כשהפציצו את האונייה. אלטלנה היתה אוניה שהביאה ציוד רפואי, ציוד צבאי ועולים. האצ"ל שהיה אחד מארגוני המחתרות שלחמו בבריטים לפני קום המדינה דרש כי חלק מהציוד הצבאי יועבר לידיו. צהל שכבר הוקם התנגד למסירת הנשק לאצל והפציץ את האלטלנה שנותרה שרופה על שרטון מול חופי תל-אביב. קשה היום לתאר מצב שילדים או נערים צעירים יסתובבו ברחובות עם רובים.

אחד הדברים שחשוב לי להדגיש לגבי התקופה, שאפילו שהיתה מלחמה והמצב בהחלט היה קשה מאוד, אנחנו הילדים לא חשנו שום פחד. הרגשנו בטוחים לגמרי. המבוגרים לא שידרו פחד וכל הזמן דאגו לשדר לנו תחושת בטחון.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.