מאגר סיפורי מורשת

סבתא לאה גליק – סיפור חיים

ילדות בשכונת בת גלים

הרקע והעלייה לישראל

סבתא גדלה בשכונת בת גלים בחיפה. רוב המשפחות בשכונה היו ניצולי שואה ממזרח אירופה. השכונה הייתה בנויה מבניינים ארוכים כמו רכבות עם שלוש כניסות, הדירות היו קטנות מאוד, מחולקות לסלון, חדר שינה, מקלחת ומרפסת קטנה, בדירות אילו גרו משפחות שלמות, במקרה שלי 5 אנשים.

המשפחה של סבתא לאה עלתה מפולין, סבלה מקושי כלכלי, ההורים לא ידעו את השפה, אבא של סבתא לאה (סבא רבא משה) לא דיבר עד יום מותו מילה בעברית, בבית דיברו יידיש או פולנית.

בזמן מלחמת העולם השנייה, סבא רבה משה לחם בצבא האדום ואיבד את משפחתו (גדל בקרסנטבורג, אזור גליציה שבפולין), כל משפחתו נכחדה בשואה. סבתא רבתא פרידה (אימא של סבתא לאה) מאזור גליציה, פולין, איבדה את בעלה במלחמת העולם השנייה, בעקבות כך נדדה עם שלושת ילדיה היתומים. הם עברו תקופת סבל שקשה לתארה, למען קיומם היו חופרים בשלג בכדי למצוא שרשים למאכל.

בשלב כלשהו נפגשו משה ופרידה ולאחר זמן הקימו משפחה, כאשר  אצל שניהם ברקע נמצאים הזיכרונות הקשים. לאחר זמן מה נולדה בגרמניה בתם המשותפת הראשונה, פנינה. בשנת 1948 עלתה המשפחה לארץ ישראל, המשפחה מוקמה במעברה (באוהלים וצריפים) במחנה העולים "שער העלייה" בחיפה, סבתא לאה, נולדה במעברה בשנת 1951.

 תלושי מזון תקופת הצנע

זיכרונות ילדות

לאחר זמן מה מוקמה המשפחה לשכונת כרמל בחיפה, השכונה הייתה של משפחות ערביות שברחו במלחמת העצמאות. סבא רבא משה, עבד כסבל בנמל, הוא אהב מאוד את הדירה הקטנה עם הגינה, הוא הפך את חלקת האדמה הקטנה לגן פורח. בגינה היה ספסל בו התקבצו כל ילדי השכונה והיו מתבוננים בסבא רבא משה משקה ומטפח את הגינה. בקיר צמוד לבית של סבתא לאה הייתה קיימת מאפייה, בכל בוקר ריחות המאפייה היו נכנסים הביתה.

השכונה כיום אינה קיימת, היא הפכה להיות חלק מנמל חיפה, השכנים התפזרו ועברו ברובם לשכונת בת גלים. בת גלים, הייתה שכונה קטנה ומגובשת מאוד, בימי הקיץ בחופש הגדול היו הילדים לשחק יחד עד שעות הערב המאוחרות. בבתים לא היו טלפונים, היה אפשר להגיע אחד אל השני מבלי להתקשר או לקבוע מראש.

סבא רבא משה, היה הבשלן בבית, על כיריים ישנות בעלות 3 להבות תמיד היה מתבשל מרק, גפילטע פיש (קציצות דגים מסורתיות, אותם סבתא הייתה טוחנת במטחנת ברזל על שולחן האוכל), קניש מכוסמת שבושל עם הרבה בצל. כמו כן, סבתא לאה זוכרת את ארוחות השבת בהן סבא רבא משה היה עובר בין הסירים, עם מגבת על כתפו, טועם ומאשר את התבשילים שסבתא רבתא פרידה עשתה. בשבת בבוקר, במטבח הקטן, היה יושב סבא רבא משה על כסאו ואוכל קציצת דג, חזרת ליד וחתיכת קניש, עבורו זו הייתה ארוחת מלכים לה חיכה כל השבוע (במשך השבוע היה אוכל מזון פשוט וצנוע, בעיקר לחם שחור עם חתיכות עור עוף מטוגנות במחבת שסבתא רבתא פרידה הייתה מכינה לו).

הבילוי של סבתא רבה פרידה במוצ"ש היה לאחד את דיירי הרחוב בחצר גדולה, השכנים היו מביאים ספלים והקרינו על קיר הבניין סרטים לילדי השכונה (בית הקולנוע השכונתי שלנו), סרטים כגון, בן חור, הרקולס, טרזן והשמן והרזה. בהפסקת הסרט הילדים היו מקבלים חומוס מאבו יוסוף עם מלפפון חמוץ.

האווירה בבית

האווירה בבית הייתה קשה, סבא רבא משה לא שיתף את מה שהם עברו עד שהגיעו לארץ ישראל, סבתא רבתא פרידה שיתפה מעט. לא היה בבית חום ומגע, בעיקר לא מסבתא רבתא פרידה,. כשכל אחד מהאחים הקים את משפחתו, היינו נוהגים לבקר בימי שישי את סבא רבא משה וסבתא רבתא פרידה. הנשיקה היחידה ומכאן החום היחיד שקיבלנו הייתה נשיקה על הראש מסבא רבא משה, כמו כן נהג לומר באותו אירוע, שאם הילדים (אותם איבד טרם הקמת המשפחה החדשה) היו נשארים בחיים, היו לו נכדים בגיל שלכם היום.

סבא רבה משה היה נוהג לשלוח לכל ילד 2 חלות הביתה, כשההורים התחזקו כלכלית הבית הפך להיות מיני מכולת, שקי תפוחי אדמה, בצל, קמח, נס קפה, שמן, סוכר, היו אוגרים אוכל, שלא ייחסר, באווירת חרדה קיומית. סבתא לאה מספר שהוריה לא הרשו להם לצאת לטיולים בעקבות החרדות בהן נמצאו הוריה.

כל ילדי המשפחה למדו בבית ספר דתי חרדי "בית יעקב", היה חשוב להורים לשמור על הדת היהודית לאחר מלחמת העולם השנייה.

הזוית האישית

תכנית הקשר הרב דורי הנה תכנית חשובה ומעניינת. חשובה לתיעוד ושמירת סיפורי הותיקים לדורות הבאים.