מאגר סיפורי מורשת

שלום לכם, קוראים לי רחל קופציק, וכיום אני שליחה של הרבי בעיר פונה, הודו. מזה 21 שנה.

הורי נתנו לי את השם רחל, הסיבה היא אולי קצת מוזרה, אבל הרי נבואה קטנה ניתנת בהורים. אני לא הכרתי את הסבתות שלי. האימהות של הורי נפטרו הרבה לפני שנולדתי. לסבתא אחת קראו בילא, בלהה, כשמה של השפחה של רחל אמנו. הורי החליטו לקרוא לי בשם האימא, רחל אמנו, ולא בשם בלהה – השפחה.

השכונה שלי

נולדתי בשנת התשכ'. בכ' סיון להוריי משפחת שוורץ. עיר הולדתי, חיפה, בקצה המערבי של חיפה, במקום בו נפגש ההר ("מערת אליהו") עם הים, היה ממוקם "שיכון פאי".

שני בלוקים מאורכים, ביניהם מדשאה. לכל אחד מהם ארבע כניסות, בכל כניסה ארבע קומות, שני דיירים בכל קומה. ה"בלוקים" האלו היו הראשונים בשורה ארוכה של בלוקים דומים, שנפרשה 'בלוק- מדשאה – בלוק – מדשאה', לאורך אולי שני קילומטרים, רחוב צה"ל, שהוא חלק מקריית אליעזר. קריית אליעזר היא שכונה במערב חיפה ואינה חלק מהקריות שבמזרח צפון. הבתים היו לכל ארכו של רחוב צה"ל, מימין, ומשמאל הייתה "טיילת": מדשאות עצים ושיחים משני צדיו של מין משטח סלול שמיועד לאנשים לטייל. מין גינה ארוכה ארוכה, לאורך רחוב ארוך, אבל ללא מתקנים.

הבלוקים של שיכון פא"י היו הכי מערביים, הראשונים בשורה הזו. שני בניינים שונים מכל שורת הבלוקים של רחוב צה"ל. מה שהיה שונה בהם- עשה הרבה את ילדותי, ועוד מעט אגלה.

אנחנו גרנו בבניין הראשון, שלמעשה הוא האחרון. כי רחוב צה"ל התחיל בכיוון השני ואנחנו היינו מספר 69. גרנו בקומה רביעית- וגם על זה יש מה לספר. מכיוון, שהבניין היה ממוקם איכשהו במין עליה קטנה, אז בקצה הבניין, הייתה למעשה קומת הקרקע. (לקומה הראשונה עלו קצת מדרגות), שם שכן בית הכנסת! בהמשך, מאחורי הבניין הייתה גם מכולת.

אנחנו גרנו בקומה הרביעית בכניסה מחדר המדרגות, אבל, חמישית בגובה הבניין החיצוני. בבית שלנו היו שתי מרפסות. מצד אחד הייתה מרפסת למטבח, שהייתה ממוקמת מול המדשאה, שהייתה משותפת לבניין שלנו ולבניין הסמוך. מהמרפסת השנייה יכולנו להשקיף  על הים (כי היינו כאמור הבניין הראשון בשורה). בינינו לבין הים נפרש שדה ענק עד לכביש הראשי ופסי הרכבת . שדה – אין הכוונה שדה חקלאי, אלא שטח ענק ריק, שבסוף החורף היה מתמלא בצמחיה ובהרבה חרציות.

נחזור לבית הכנסת ודרכו אגלה את המיוחד בשכונה בו גדלתי, בהווי החיים מבחינה היסטורית ומבחינה יהודית, יש  בו את סוד ויסוד חיי.

שיכון פא"י

שני הבניינים הראשונים הללו בשורה היו שונים מכל שאר הבניינים של רחוב צה"ל. הם נקראו "שיכון פאי", הם למעשה היוו אי של שמירת מצוות. כשבית הכנסת ממוקם בקומה הראשונה ומהווה את היסוד לבנייננו.

מי היו תושביו של אותו "שיכון"? רובם ככולם היו ניצולי שואה!

כן. זה הסוד המיוחד של ילדותי, אותו הבנתי שנים  אחר כך.

לכמה וכמה משכני היו מספרים על היד. אתן בטח יודעות מה זה. גם אני ידעתי, שזה מהנאצים, אבל לגמרי לא הבנתי עמוק, מה זה אומר באמת! לא הבנתי, איזה אנשים קדושים ומיוחדים עומדים לפני! אנשים שעברו את הניסיון הבלתי נתפס ועמדו במבחן האמונה. נכון, שכל הבלוקים בקרית אליעזר היו בניינים של ניצולי שואה, אבל הבלוקים שלנו היו של אנשים שומרי מצוות, שבית הכנסת והאמונה היו מרכז חייהם, למרות וגם בגלל מה שעברו.

גם אבי, סבא זאב היה ניצול שואה. לא היה לו מספר, כי הוא עבר את שואת יהודי רומניה, שהסיפור של יהדות רומניה הוא נורא, אבל אחר. את סיפור חייו כתב אבי. אני רק מספרת על השכונה…

לרוב האנשים, ניצולי השואה, לא נותרה משפחה כמעט. לאף אחת מחברותי לשיכון לא היה סבא וסבתא. היינו עם שרידי חרב! היו לנו מעט דודים- שכשהם הגיעו- כל השיכון הכיר אותם והיה שותף בבואם. איך אמרה לי חברתי הטובה. "כשדודה בתיה שלכם (אחות של אבי) הגיעה היא הייתה דודה בתיה של כולם". כולם הכירו אותה.

היינו חבורה קטנה של כמה בנות, שבכל עת היינו נפגשים "למטה", כלומר במדשאה הקטנה, מוגנים בין שני הבתים. לשם הגיעו גם אימהות עם התינוקות, כן גם בנות השיכון והילדים שלהן – הנכדים של תושבי השיכון. כך היה זה שיכון של אנשים מאמינים ניצולי שואה, אנחנו יכולות להבין הלאה את הקשר המיוחד של האנשים בינם לבין עצמם- ואת הקשר לבית הכנסת.

בית הכנסת – מרכז החיים

מרכז חיינו היו מבוססים על בית הכנסת שביסוד הבניין. חגים, תפילות, אירועי קידוש ובר מצווה נחוגו ביחד. כי במידה מסוימת היינו המשפחה של כל אחד.

למשל, בשמחת תורה היה מקובל מנהג ישן, שגם נוהג קצת בכפר חב"ד. מבית הכנסת לפני ההקפות הייתה יוצאת חבורה של הגברים (ואנחנו הילדים והילדות) מבית לבית בכמה וכמה בתים ל"קידוש". בתום הביקורים היו חוזרים לבית הכנסת להקפות.

בשביעי של פסח, אחרי סעודת הלילה, היו נאספים כל הגברים (ואנחנו הילדים) וצועדים ביחד. בשירה. חוצים את הכביש הראשי. הולכים ברחוב של השכונה שאחרי פסי הרכת, שכונת בת גלים, עד שמגיעים אל שפת הים. שם היו נעמדים ליד הגדר, שתחתיה הגיעו מי הים ושרים ביחד, שורה אחרי שורה את שירת הים!

לילה ראשון של פסח – היינו נפגשים ליד בית הכנסת וכל אחת מראה את הבגדים החדשים שלה והנעליים.

אני הייתי מה שמכונה "דור שני לשואה". אולי שמעתן, שמתארים תיאורים קשים על הדור הזה. שבו ההורים היו ניצולי שואה והיו להם הרבה קשיים נפשיים. אבל אנחנו גדלנו באווירה שמחה ומאושרת מאוד.

מה הסוד?

לדעתי הסוד הוא באופן סמלי היסוד של השיכון, בית הכנסת.

את בית הכנסת אני רואה בתור סמל לאנשים הקדושים הללו, שגם אחרי ניסיון השואה הנורא, נשארו חזקים באמונתם. כל חייהם סבבו אמונה, וסביב החיים היהודים השמחים  שהעניקו השבתות, החגים ואירועי שמחה כמו בריתות בר מצווה וחתונות.

הזוית האישית

מושקא הנכדה: תודה לך סבתא על סיפורך המעניין. למדתי ממנו הרבה. מאחלת לך, שתמשיכי בפעילות המבורכת שלך לנחת רוח הרבי מתוך בריאות ושמחה.