מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות ברמת ישי בשנות החמישים

טלפונים היו נדירים וזמינים כצעצועים
הבית נבנה אך הצמחייה עדיין חסרה
סיפורה של סבתי מירי אודות שנות הצנע בארץ

ילדותי ברמת ישי: יישוב בהתהוות בשנים הראשונות למדינה

שמי מירי רבינוביץ, נולדתי בבית חולים "העמק" בעפולה, גדלתי ברמת ישי עד גיל אחת עשרה, אז עברנו לרמת גן. שנה לאחר נישואיי עברנו לטבריה. אחרי שנולד ילדי השלישי, בנינו בית ברמת ישי. לשמחתי ארבעת ילדיי גרים בסביבה הקרובה.

בית הוריי היה מראשוני הבתים ברמת ישי, לכל בית הייתה צמודה חלקת אדמה של כארבעה וחצי דונמים על מנת להקים "משק עזר" שיספק פרנסה בנוסף לעבודה מחוץ לבית. ואכן, סביב הבית היה בוסתן של עצים רבים ומגוונים. גידלנו ירקות מסוגים שונים, בהמשך הקמנו משק חי קטן שכלל לול תרנגולות, עגלים ודיר עיזים, כשכל ילד קיבל גדי שאותו גידל.

לביקור הראשון שלי בגן הילדים הובלתי על ידי אחותי הבכורה וחבר שלה במריצה, והרגשתי כנסיכה בכרכרה. בגן הילדים היו ילדים מוותיקי היישוב ומהעולים החדשים שהצטרפו, לכן אולי סיפקו לנו כריכים ומשקה קקאו. אני זוכרת נטיעות בט"ו בשבט עם כל ילדי הגן, שנועדו לטפח את היישוב.

נטיעות בט״ו בשבט בגן הילדים 

תמונה 1

משנותיי הראשונות אני זוכרת אוהלים שהוקמו בשטח פנוי מול הבית שלנו, בהם גרו עולים חדשים מאירופה. כעבור זמן הוקמה מעברה מעבר לכביש הראשי ליישוב עולים חדשים מפזורות שונות. כשהייתי בכיתה ה' הגיעו לרמת ישי עולים חדשים מפולין, ביניהם היו ילדים שהצטרפו לכיתה שלי. אני, שהשתייכתי לוותיקים של היישוב הלכתי אחר הצהריים לבתי חבריי החדשים – העולים – כדי לעזור להם להסתדר עם השפה העברית. אני זוכרת מאז את התפעלות הוריהם מהעובדה שנולדתי בארץ ישראל, שאני "צברית".

במבט לאחור, אני רואה כמה מאפיינים שהיו ייחודיים לחיים בשנות החמישים של המאה העשרים של יישוב מתפתח בפריפריה. אני זוכרת את "חג האור" כשהיישוב חובר לרשת החשמל ונפרדנו מהעששיות שהאירו לנו את הלילות. החיבור לחשמל איפשר לאמי לרכוש מכונת כביסה ולהשתחרר מקרש הכביסה עליו שיפשפה את הבגדים המלוכלכים. המכונה היתה מדגם ראשוני, עם מסחטה ידנית שהייתה מורכבת משני גלילים קשיחים, ביניהם העבירו את הבגדים, שנסחטו תוך סיבוב ידני של הידית.

חג אחר שאני זוכרת הוא יום העצמאות כשהייתי בכיתה ה'. היישוב כולו התאסף סביב במה עליה אני נבחרתי לדקלם את שירו של אלתרמן "מגש הכסף".

אני זוכרת את ההתרגשות כשאבא שלי חזר מחיפה עם רדיו גדול שקנה הודות לחשמל. מכוניות פרטיות היו נדירות ומעטות ביישוב, ואני זוכרת את ההתרגשות כשנסעתי כילדה במכונית פרטית של קרוב משפחה שהגיע אלינו. בשנות החמישים היה צנע בארץ ומוצרי מזון רבים היו מצומצמים וחולקו בהקצבה לאזרחים. כל בית אב קיבל פנקס עם תלושים תמורתם אפשר היה לרכוש מוצרי מזון בימים מסוימים. משק העזר שלנו עזר לנו לא לסבול מאוד ממחסור במזון, אני זוכרת את קרובי המשפחה העירוניים מגיעים כדי להנות מביצים תנובת התרנגולות שלנו. מאידך קרובי משפחה מארצות הברית ומארגנטינה, שכנראה ידעו על המחסור במזון בשנותיה הראשונות של המדינה, שלחו לנו חבילות מזון שהיו בהן מעדנים מיוחדים: נקניק, ריבת תפוחי עץ, אגוזים למיניהם ועוד…

בגיל 11 עברנו לגור ברמת גן כשהאתגר הראשון היה לזכור את מפת הכבישים בסביבות הבית, כדי לא ללכת לאיבוד בעיר הגדולה, לעומת רמת ישי הקטנה.

הזוית האישית

אלומה: נהנתי לכתוב את הסיפור של סבתא, הוא מאוד מעניין בעיניי.ֿ

סבתא מירי: הזדמנות לחשוף בפני אלומה מהעבר שלי, וסיפוק מהעניין וההנאה שגילתה בו.

מילון

מאידך
מצד שני, מבחינה שונה של הדברים

מגש הכסף
מגש הכסף הוא שיר עברי נודע של נתן אלתרמן, שפורסם במדורו "הטור השביעי" שבעיתון "דבר" ב-19 בדצמבר 1947. השיר נעשה אהוד ביישוב ולאחר הקמת המדינה, ומקובל לקוראו בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לביקור הראשון שלי בגן הובלתי על ידי אחותי במריצה והרגשתי כנסיכה בכרכרה“

הקשר הרב דורי