מאגר סיפורי מורשת

אני ורד נחל אימא של מיכל, דוד (המכונה דודו ואבא של צור) ומיה, סבתא של צור, אסיף רון, גיל ואור, אימא מאמצת של צוקית הכלבה.

נולדתי ברומניה בעיר שנקראת רמניקו סראט, בזמן מלחמת העולם השנייה במקום שהיה גטו פתוח, ונאלצתי ללכת עם טלאי צהוב כדי לזהות אותי כיהודייה. סבא שלי היה צייר כרכרות, לאמי קראו חנה ולאבא אריה. אבי הוכנס למחנה עבודה רק בגלל שהיה יהודי.

בגיל שנתיים כשנגמרה המלחמה (מלחמת העולם השנייה) עברתי עם הורי אחי ואחיותיי לעיר מרכזית שנקראת פלויישט. שם הלכתי לגן כשאחותי מובילה אותי. שם הספקתי לסיים גם כיתה א' (הייתה רק כיתה אחת) לבנות בלבד והתלבושת הייתה בצבע כחול לבן. גרנו בבית קטן שכור בן שני חדרים ומטבח עם גינה בלי דשא. לא היה לנו חשמל, הארנו את הבית עם עששיות שהיו ממלאים עם נפט. השירותים היו בחוץ. אני ישנתי במיטה אחת עם אחותי ובחורף חיממו אותנו עם בלטה מחוממת עטופה במגבת. האוכל היה במשורה וכלל ממליגה (דייסה סמיכה עשויה מקמח תירס). אבא שלי היה חייט שתופר חליפות ואימא שלי לפני שנולדנו עבדה כקופאית בכלבו ואחרי שנולדנו הייתה עקרת בית ואימא למופת.

בשנת 1951 באפריל בפסח עלינו על אנייה שיצאה מהנמל מעיר שנקראת קונסטנצה בדרך לארץ. ישנו במיטות קומותיים וחלק על הרצפה בין המיטות, אכלנו לחם ומצות בו זמנית. האנייה הייתה רעועה והתנדנדה  על פני הגלים, הרבה אנשים באוניה הקיאו. האנייה הגיעה לנמל חיפה ושם חיכו לנו אחותי וגיסי שהגיעו כמעפילים לארץ לפנינו והתקבלו לקיבוץ דגניה ב'. בנמל חיכו המון משפחות וזרקו תפוזים לאות שהגיעו לארץ ישראל. כשירדנו מהאנייה ריססו אותנו בחומר שנקרא די.די.טי שהוא חומר חיטוי נגד מזיקים. משם העבירו אותנו למחנה עולים  ושמו  אותנו באוהלים במקום שנקרא עין שמר. נתנו לנו מיטות ברזל עם מזרנים מלאים בקש, בקיץ היה חם מאוד ובחורף ירד עלינו גשם וכשקמנו בבוקר כל האוהל הוצף מים וכל הציוד שבו היה רטוב.

מכאן העבירו אותנו לצריף מעץ  למקום שנקרא כפר יונה. קיבלנו חזרה את המכולה שהבנו מחו"ל וכשפתחנו אותה היו בפנים עכברים שאכלו את כל הציוד. קיבלנו מקרר עם קרח כי לא היה חשמל, השירותים היו בחוץ, ובחצר (לא ליד השירותים) זרענו אבטיחים וגזר.

שלחו אותי ישר לכיתה ב' בלי לדעת לקרוא ולכתוב בעברית. היה לי מאוד  קשה לדבר עם שאר הילדים בבית הספר, את השפה העברית למדנו מהר בבית הספר. כשעברנו דירה להרצליה לכיתה ג' עברתי לבית ספר בהרצליה שם למדתי עד סוף כיתה ח'. גם שם לא היה לנו חשמל בבית, השירותים והמקלחת היו בחצר. את התיכון סיימתי בהרצליה (התיכון היחיד באותו זמן בהרצליה).

אחרי סיום התיכון, לפני הגיוס, עבדתי באריזת תפוזים. התגייסתי לצה"ל ושובצתי לחיל האוויר שם הכרתי בחור ג'ינג'י שהציק לי בטייסת כל הזמן, וסיכמתי איתו שמי שמתחתן ראשון מזמין את השני לחתונה… הייתה חליפת מכתבים ארוכה ובסוף התחתנו האחד עם השנייה.

אחרי שהתחתנתי עברתי לגור עם בעלי בנצי בדירה ברמת יצחק, בעלת הדירה הייתה אישה מבוגרת שהשכירה לנו חדר בדירתה, פינתה לנו חצי מקרר וחצי ארון באמבטיה וכל הבית היה מואר בנורות חשמל חלשות והבית היה חשוך. מכאן עברנו לדירה שקנינו בישוב חדש שנקרא קראון, בשנת1967 פרצה מלחמת ששת הימים אני ישבתי במקלט אצל סבתא רבתה שלי בזמן האזעקות ובימים עבדתי במברקיה בתל אביב.

בתי הבכורה נולדה בבית החולים תל השומר ושמה מיכל. כשמיכל הייתה בת שנתיים וחצי עברנו דירה לבסיס חיל האוויר חצור שם נולד בבית החולים תל השומר בני השני דוד המכונה דודו המתולתל.

כשדודו בני היה בן חצי שנה בעלי יצא לקורס קצינים ואני נשארתי לגדל את הילדים לבד. היה מאתגר. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, פינו אותי ואת שני ילדי למקום שניקרא "נעורים" לשם הגיעה סבתא רבתה שלי שקראו לה שרה כדי לשמור על מיכל ודוד במקרה שאצטרך לנסוע לבית בחולים ללדת את מיה. יומיים אחרי שהסתימה המלחמה והחזירו אותנו הביתה נולדה בתי מיה בבית החולים קפלן ועברנו לדירה גדולה יותר לדירה של מפקד הבסיס בתוך שיכון המשפחות אשר בבסיס.

לאחר לידתה של מיה, עברנו דירה עוד שש פעמים לפי התפקידים של בעלי, סבא של צור, בצבא. באותה תקופה עבדתי כמזכירת בית ספר, אחר כך כמזכירה בבית ספר לאומנות, ותקופה מסוימת כמזכירת מנכל של תמנע (מכרות נחושת).

כיום אנחנו פנסיונרים, גרים באלפי מנשה, נהנים מהילדים ומחמשת הנכדים ומגדלים את הכלבה צוקית (לאורך כל השנים היו לנו כלבים, סה"כ שישה כלבים).

כיום אנחנו משתתפים בהמון הרצאות בכל מני נושאים, טסים לחו"ל לפחות פעם בשנה ומבלים עם משפחה וחברים ונהנים מהחיים. אנחנו משתדלים להישאר תמיד עסוקים ואופטימיים.

הזוית האישית

צור: אני נהניתי מאוד ממפגשי תכנית הקשר הרב דורי ובמיוחד נהניתי להפגש עם סבתי.

סבתא: שמחתי להגיע לבית הספר של צור ולבלות עם הנכד היקר שלי אחת לשבוע בחדר המחשבים.