מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בקיבוץ שהובילה לדרכי בעתיד

אורי מנור ונכדו
אורי מנור ביום נישואיו-רמת דוד
אורי מנור ילדות בקיבוץ, שרות צבאי, מלחמות ופציעה.

נולדתי בשנת 1945 בקיבוץ גליל ים. כעבור שנתיים עברה המשפחה לקיבוץ גבת. ההורים גרו בצריף עם חדר אחד 

 
תמונה 1
הצריף בו גרתי
החדר כלל חדר אחד, עם כיור, ללא שירותים ומקלחת. השירותים והמקלחות היו משותפים לכל חברי הקיבוץ במבנה נפרד. בקיבוץ היה חדר אוכל לכל האנשים ואף פעם לא אכלנו ארוחות בבית. בחורף שהיה קר, הדלקנו תנור נפט שקראו לו "פייר סייט". כדי לשתות תה או קפה חיממנו את המים בפרימוס.
היינו באים לחדר ההורים כל יום אחה"צ לשעתיים ואחר כך אכלנו בחדר האוכל ארוחת ערב, אח"כ ההורים השכיבו אותנו לישון בבית הילדים. הייתה לנו מטפלת שדאגה לכל מחסורנו אבל היא הייתה מאוד קשוחה שהתעקשה  שנתנהג כמו שצריך ולפעמים החטיפה לנו מכות בטוסיק. בשעה קבועה  הייתה צועקת: "לכבות את האורות ולהסתובב עם הפנים לקיר", וההורים עזבו אותנו לביתם. אחת לכמה חודשים הגיע ספר מעפולה ואז כל הילדים עמדו בתור והספר סיפר את כולם תוך כמה דקות. אחת לשנה קיבלנו סנדלים חדשים וזוג מכנסיים וחולצה חדשים. אהבנו מאוד לשחק דודס, סוס ארוך, "אחת שתיים שלוש דג מלוח", גולות וחמש אבנים. אהבנו מאוד לטייל בטבע והיינו עושים תחרויות מי ראשון מוצא פטריות (בחורף) או נרקיסים וגם צבים.
 

הפילוג של הקיבוץ ומעבר לקיבוץ חדש

כשהייתי בן 7 – בשנת 1952חל הפילוג בקיבוץ. חצי מהמשפחות החליטו לעזוב את קיבוץ גבת ולבנות קיבוץ חדש, ששמו יפעת, והחצי הנותר נשארו בגבת. בעקבות הפילוג נוצרו ריבים וסכסוכים. מתוך כיתה שכולנו היינו חברים נוצרו שתי חבורות שהתגרו אחת בשנייה. משפחות נקרעו למשל, שההורים החליטו לעבור לקיבוץ החדש והילדים שלהם החליטו להישאר.

הנעורים בקיבוץ החדש

כשהגעתי לגיל 12 התחילה שנה של עמידה ב-13 משימות "קיבוציות" לקראת בר מצווה. היינו צריכים לקצור חיטה בחרמש, לחרוש בשדה, לרתום סוס לעגלה ולשמור בלילה בזוג בגדר הקיבוץ, למדנו קפא"פ (קרב פנים אל פנים) באמצעות מקל, ועברנו מבחן אומץ של קפיצה לתוך מעגל אש. כמו כן, נסענו למקום מרוחק לשלושה ימים, למעברת העולים "שער העלייה" ליד חיפה, וחזרנו מלאי עקיצות של יתושים ופרעושים.

בתקופת התיכון, עבדתי בגן הירק בו גידלנו עגבניות, מלפפונים, צנון, חסה, גזר וחצילים. בסוף כל יום עבודה היה מגיע טרקטור והיינו מעמיסים עליו את הירקות למטבח של הקיבוץ. נורא קינאתי בנהג של הטרקטור ומאוד רציתי לנהוג בעצמי. יום אחד לא היה נהג על הטרקטור והאחראית על גן הירק אמרה לי: "אורי, היום אתה נוהג על הטרקטור ומביא את הירקות למטבח." למרות שהארגזים היו מאוד כבדים, ואני לא הייתי ילד חזק במיוחד, לא היה אכפת לי והייתי מאושר שנתנו לי את ההזדמנות לנהוג על טרקטור. בקושי הגעתי לדוושות של הקלאץ' והברקס, אבל הצלחתי לנסוע שאני גאה ומאושר.

תמונה 2

הטרקטור אליס עליו נהגתי ראשון
 

הגיוס לקורס טייס

התגייסתי לצבא וכוונתי הייתה להתנדב כמו כולם לצנחנים או לאחת הסיירות, אבל בבקו"ם לא התאפשר לי כי עבר המועד של הגיוס המוקדם ליחידות האלה ואמרו לי להמתין לגיוס הבא. עבדתי עבודות רס"ר מעצבנות כמו ניקוי שירותים וגירוף עלים מאדמה עד שנשברתי והחלטתי להיכנס לביתן של חיל האוויר וביקשתי לעבור מבדקי התאמה לטייס. עברתי סדרת בדיקות ונמצאתי מתאים ושמחתי מאוד לעזוב את עבודות הרס"ר למרות שלא האמנתי שאצליח להיות טייס. בסיום כל הבדיקות בהן הצלחתי העבירו אותי לבסיס תל-נוף ושם החל קורס הטייס שמספרו  49.

 

תמונה 3

אורי בקורס טייס

 הקורס היה מאוד קשה, בתקופת המכין היה חורף מאוד גשום והיה לנו מסעות קשים בגליל ובנגב. ישנו באוהלים ובלילה חדר גשם לאוהל והיינו רטובים. המסעות היו מאוד ארוכים וקשים. היו גם לימודי קרקע בתחום: מתמטיקה, פיזיקה, אווירונאוטיקה והיה לי מאוד קשה כי לא הייתי תלמיד מצטיין בבית הספר ונכשלתי בהרבה מבחנים, אבל עזרו לי החברים וכך הצלחתי לעבור את המבחנים. היה עוד מסע מאוד קשה שבסיומו התנפלו עלינו אנשי צבא שהתחפשו לערבים וקשרו לנו את הידיים ואת העיניים והובילו אותנו לבית סוהר דמון על הכרמל. עברנו חקירות, היינו בצינוק במשך יומיים, קיבלנו אוכל דל (קצת לחם וקערית מרק) ואחרי יומיים שחררו אותנו והסבירו לנו שזה היה תרגול שבי, שאם ניפול בשבי נדע מה מחכה לנו. בהמשך הקורס היו טיסות מאוד קשות של אווירובטיקה, ניווטים, טיסות מכשירים בתוך כיסוי בד וטיסות לילה. עמדתי בהם בהצלחה עד סיום קורס טייס.

במסדר הכנפיים שהיה בתל נוף, עזר ויצמן התבדח על השפם הצעיר שגדל לי, ושאל אותי: "מה זאת הפלומה הזאת?" אז עניתי לו: "זה עוד יגדל ויהפוך לשפם גדול." ובאמת לאחר מספר שנים היה לי שפם גדול.

מלחמת ששת הימים

עברתי לבסיס חצור, לקורס אימון מבצעי על מטוס אוראגן ואחרי ארבעה חודשים עברתי לבסיס רמת דוד, לטייסת אוראגנים 107. אחרי שנה פרצה מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, מכיוון שבטייסת האחות 113 היו חסרים טייסים עברתי עם עד חמישה לטייסת 113 בבסיס חצור. ביום הראשון למלחמה תקפנו את שדות התעופה של מצרים, ירדן וסוריה בהפתעה גדולה והשמדנו את חילות האוויר של מדינות אלה ונתנו שמיים נקיים לכוחות הקרקע לפעול ללא איום ממטוסי האויב. טסנו בגובה נמוך מאוד ובדממת אלחוט כדי להפתיע את האויב. אני זוכר שבטיסה הראשונה שלי ראיתי חיילים מצריים על גבעה ליד בסיס צבאי ויריתי עליהם. מהיום השני עד סוף המלחמה טסתי כל יום שלוש טיסות בתקיפת כוחות קרקע. חלק מחברי הטייסים נפלו בקרבות בעיקר מ- אש נ.מ (נגד מטוסים). בסיום המלחמה עשינו מטס ניצחון מעל ירושלים ותל אביב אבל לא שכחנו את חברינו שנפלו.

 תמונה 4

מטס הניצחון לאחר מלחמת ששת הימים

מבנה המטוסים כלל חלל ריק לזכר הטייסים שנפלו בקרב. ביום האחרון למלחמה, כאשר עוד הייתי בטיסה ברמת הגולן, הגיעה אימא שלי לביקור בבסיס חצור. היא הביאה אתה עוגת תות שדה שמאוד אהבתי, ושמרה עליה כל הנסיעה שלא תיפגע. אחרי הנחיתה ירדתי מהטייסת לפגוש אותה במגורים. התחבקנו והתנשקנו, ומיהרתי להיפרד ממנה כדי להיות בתחקיר הטיסה. לקחתי את העוגה ותוך כדי הליכה אחורה אמרתי לה: "הטייסים מאוד ייהנו ממנה." אבל אז מעדתי, והעוגה נפלה עם התותים והקצפת על הדשא. היינו בהלם אבל תחושת השמחה מהניצחון הגדול במלחמה, גברה על העצב באבדן העוגה.

הקמת המשפחה

אחרי המלחמה חזרתי לבסיס רמת דוד ובאחת החופשות שבאתי לבקר את מאיה בגבעת נשר, החלטנו להתחתן ולהקים משפחה גם בעקבות חברים טובים שלי שנפלו בקרב. מפקד המנהלה בבסיס רמת דוד שמע שאני עומד להתחתן והחליט לערוך את החתונה בבסיס על חשבון חיל האוויר ובתנאי שאתחתן עם מדי חיל האוויר. כמובן שהסכמתי.

 אחרי החתונה עברתי לבסיס חצרים לקורס מדריכי טיסה על מטוס פוגה, אותו סיימתי כחניך מצטיין. ב 30 למאי נולד בני הבכור, רענן. הבאתי את מאיה לבית החולים באר שבע למחלקת יולדות וחזרתי לטוס עם חניך כי לא ידעתי מתי היא תלד. במהלך הטיסה קיבלתי הודעה בקשר מהפקידה: "אורי נולד לך בן." אמרתי לחניך: "אני לוקח" ועשיתי תרגילי אווירובטיקה (לופים, ברלרולים ותמרוני שמחה) כי הרגשתי שאני ברקיע השביעי.

הפציעה והשיקום

מדי שבוע היינו טסים בטייסת המבצעית לשמור על כושר מבצעי (הצבות חירום). באחת מהטיסות האלה, ביום שישי ה 30 לינואר 1969, באימון תקיפת שדות תעופה בשיטה מיוחדת ובגובה נמוך קרתה תקלה במנוע והוא נדלק באוויר. משכתי בסטיק כדי לטפס לגובה ומכיוון שלא הייתה לי אפשרות להנחית את המטוס נאלצתי לנטוש אותו ולצנוח לקרקע. המצנח נפתח שניות בודדות לפני הקרקע כך שנשארתי בחיים אבל ריסקתי את שתי הרגליים ונפגע גם הגב בחלקו התחתון.

תמונה 5 

 השיקום לאחר הפציעה מנטישת המטוס

קרה המזל והליקופטר שפינה פצוע מהתעלה טס בקרבת מקום ההתרסקות וחילץ אותי תוך דקות. הטייס היה חברי, שאול שפי. אני זוכר את פניו כשהוא ניגש אלי. אחרי שלושה חודשים בבית החולים יצאתי הביתה למגורי המשפחות בחצרים ומפקד בית הספר לטיסה, רן פקר, הזמין אותי ואת כל המשפחה לחגוג את ליל הסדר עם החיילים בבסיס. היה זה ליל סדר מאוד מרגש לי, למשפחה ולחיילים.

מעבר לטיסה על מסוקים

לאחר שרגליי התחזקו, ביקשתי לעבור הסבה לטייס מסוקים, ורופא חיל האוויר לקח אותי לטיסת מבחן בטייסת הליקופטרים. טסנו שתי טיסות על מסוק אלואט ולאחר מכן הוא אישר לי קורס הסבה למסוקים

לאחר סיום הקורס הציבו אותי בטייסת מסוקי סופר פרלון בתל נוף. עברנו מנווה מונוסון לשיכון המשפחות בתל נוף. התקדמתי בתפקידי פיקוד בטייסת, עד תפקיד סגן מפקד טייסת א'. כשפרצה מלחמת יום כיפור. הייתי מפקד הטייסת בפועל כי המפקד הקבוע היה בסיור בארה"ב. המלחמה הייתה קשה מאוד, וטסנו המון שעות עד שבסופה של המלחמה, חל מהפך עצום וניצחנו את הצבא המצרי והסורי. במלחמה זו נפלו בקרב הרבה טייסים וגם חברים טובים שלי מקיבוץ יפעת. אחרי המלחמה, קיבלתי תפקיד ראש מדור אמל"ח מסוקים. במסגרת תפקידי, יצאתי לשליחות עם מפקד חיל האוויר, בני פלד וטייס בכיר נוסף בשם נחמיה דגן בו היינו אמורים להחליט איזה מסוק קרב חיל האוויר ירכוש. בדקנו את המסוק הגרמני בולקו, ולאחר מכן את מסוק הקוברה האמריקאי. לאחר מכן הוחלט לרכוש את מסוקי הקוברה ולאחר מספר שנים בני הבכור, רענן, טס על מסוק זה והשתתף בקרבות ובמלחמות שהיו בתקופתו.
לאחר שנתיים, נשלחתי לבית ספר לטיסה להיות מפקד טייסת ראשוני מסוקים. לאחר מכן, הייתי מפקד מתקדם מסוקים, ואחרי אסון המסוקים (נ.ד) התמניתי למפקד טייסת 123 שהיא הייתה גם טייסת הדרכה וגם טייסת מסוקים מבצעית. לאחר שנה, קלטנו את מסוקי האנפה (דו- מנועי) שהחליפו את מסוקי הבל 205.
 

יציאה לחיים האזרחיים

בשנת 1979 השתחררתי מחיל האוויר ויצאתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן סוציולוגיה וקרימינולוגיה. במהלך שנת הלימודים השלישית פרצה מלחמת שלום הגליל וגייסו אותי להיות מפקד מכלול מסוקים בפיקוד צפון שתפקידינו היה לתאם את פעילות המסוקים עם כוחות הקרקע של הפיקוד.

עם סיום הקרבות השתחררתי והתקבלתי להיות מנהל בית הספר להכשרת מדריכי נוער של משרד החינוך שפעל ב "חוות קלמניה" הצמודה לבית ברל שליד כפר סבא. אחרי כ-20 שנה, עברתי לעבוד מהבית כעצמאי, כשלא הצלחתי  החלטתי לעבור להיות נהג אוטובוס – עיסוק בו אני עובד עד היום.

 העשרה:

חיל האוויר הישראלי, או בשמו הרשמי "זרוע האוויר והחלל", הוא הזרוע האווירית של צבא הגנה לישראל. חיל האוויר הישראלי הוא מרכיב עיקרי בעוצמתו של צה"ל, והוא נחשב לחזק ביותר במזרח התיכון, ולאחד מחילות האוויר הטובים והמתקדמים בעולם.[1] בראש זרוע האוויר עומד קצין בדרגת אלוף. מפקדו הנוכחי של החיל הוא אלוף אמיר אשל.

תשע"ו   2016

מילון

לינה משותפת
ינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא.

ציטוטים

”"מה זאת הפלומה הזאת?" “

”אז עניתי לו: "זה עוד יגדל ויהפוך לשפם גדול."“

הקשר הרב דורי