מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי חווה רפן. אני סבתא של גילי.

גדלתי בקיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל. בימים ההם הקיבוץ התבסס בעיקר על חקלאות. אנחנו, הילדים, לא גרנו ביחד עם ההורים שלנו. היו בתי ילדים לפי הגילאים, והילדים למדו שם וישנו שם. היינו מגיעים לבקר את ההורים בשעות אחר הצהריים, ובסביבות שמונה בערב ההורים היו לוקחים אותנו לבית הילדים ומשכיבים אותנו. כיום זה נראה לי מאוד מוזר ובלתי אפשרי שילדים לא יישנו עם הוריהם, אבל כילדה קיבלתי את זה. זה מה שהכרתי.

היו ילדים שמאוד פחדו בלילה, ולעתים היינו מלווים אותם בלילה לבית הוריהם. מצד שני, לעתים היינו חוגגים ועושים מעשי משובה. זכור לי במיוחד שלילה אחד ערכנו חתונה לשניים מהילדים, זה היה בערך בכיתה ד׳. בית הילדים שלנו היה בן שתי קומות, ולמעלה היה גג פתוח. כולנו התכנסנו שם לאחר ששומרת הלילה, שהייתה מסתובבת בין בתי הילדים, ערכה את הביקור שלה, וערכנו חגיגה כהלכתה.

בקיבוץ שמו דגש על חגיגת כל החגים. החגים נחגגו במשותף עם כל חברי הקיבוץ והילדים. בימים ההם, חיינו ממש בצניעות. לא היו לנו הרבה בגדים וצעצועים, לא אכלנו במסעדות, ונסיעה לחו״ל הייתה ממש מאורע נדיר, גם אצל המבוגרים. לקראת חג הפסח היינו מקבלים תחתונים חדשים וסנדלים חדשים ואני זוכרת שהייתי מקבלת גם סרט מבריק לקשירת השיער. זה היה אירוע ממש מיוחד עבורי והייתי כבר שוכבת במיטה במנוחת הצהריים ומחכה לנעול את הסנדלים החדשים וללבוש את התחתונים החדשים ולענוד את הסרט.

כשלושה שבועות לפני ליל הסדר, אנחנו הילדים היינו בחזרות למקהלת הילדים שהייתה מופיעה בליל הסדר. כל יום אחרי הלימודים. היינו באים לחזרות והיה לנו מנצח ממוצא גרמני שהיה מאוד קפדן. בליל הסדר נאספו כל המשפחות באולם גדול מאוד שביום יום שימש כאולם ספורט. היו שורות-שורות של שולחנות ערוכים לכאלף איש. בדרך כלל גם בני משפחות מהעיר אהבו מאוד לבוא לטקס ליל הסדר בקיבוץ, והדודים מתל אביב היו באים אלינו. הכל היה מקושט בפרחים ובשיבולים ועל במה גדולה ישבו מקהלה של המבוגרים ומקהלה של הילדים וקריינים ורקדנים. הטקס נפתח בתרועה של חצוצרות ואז מכל הצדדים צעדו ילדים ומבוגרים ובידיהם אלומות שיבולים בליווי מוזיקה. אחר כך  התחילו בקריאת ההגדה. לקיבוץ הייתה הגדה משלו, בהגדה הזאת היה הרבה דגש על הטבע ועל החקלאות ועל החיים בארץ. הדור של ההורים שלנו, הגיע לארץ זמן רב לפני קום המדינה. הם רצו להתרחק מהחיים שהיו נהוגים בגולה, וחגגו את החגים עם תכנים שהתאימו לחיים שלהם בארץ. הדגש בחגים היה על עונות השנה השונות, ובהתאם לכך, העבודות החקלאיות והתוצרת החקלאית של כל עונה ועונה.

בחינוך היה דגש על חשיבות העבודה. מגיל 10 בערך היינו עובדים כל יום אחה״צ כשעתיים ביום, וכשהיינו כבר בגיל הנעורים, היינו עובדים פעם בשבוע בקיבוץ. בעונות שהיה צורך לאסוף את התוצרת החקלאית היינו מגוייסים לעבודה. כך למשל, בסתיו, היו צריכים לקטוף אשכוליות בזמן קצר מאוד, ואנחנו כולנו הוצאנו מהלימודים לעשרה ימי קטיף. היינו עורכים תחרויות בין קבוצות מי קטף הכי הרבה וזה הוסיף הרבה שמחה והתלהבות. היינו חוזרים עייפים מהמאמץ, ודקורים מענפי העצים, אבל שמחים ומלאים בתחושה של סיפוק על ההישגים שלנו ועל התרומה שלנו לחברה.

זיכרון שיקר לי מאותם הימים הוא הטבע שהקיף אותנו. אבי ז״ל היה פלח, כלומר עבד בגידולי השדה שהם בעל. גידולים ללא השקייה, כמו חיטה, שעורה, ועוד גידולים למאכל הבהמה. הוא היה לוקח אותי בג׳יפ לטיולים ברחבי השדות, ועד היום אני נמשכת אל נוף של שדות רחבים רחבים עד מלוא האופק. שדות חרושים תלמים ארוכים של אדמה חומה כבדה, או שדות שיבולים ירוקות ואחר כך צהובות.

נושא ירידת הגשמים, או החוסר בגשמים, היה מאוד משמעותי. בכל פעם שירד גשם, היינו רצים ללוח המודעות בחדר האוכל של הקיבוץ שעליו התפרסמה כמות הגשמים. ידעתי שכשיורד גשם, אבי שמח. נראה לי שגם זה משהו שהוטבע בי עד היום. אני מאוד אוהבת את החורף, ומאוד מאוד שמחה כשיורד גשם. הד לשמחה הגדולה של אבי.

הזוית האישית

חוה: התכנית יצרה עבורי הזדמנות להקדיש זמן משותף להיכרות הדדית מעמיקה יותר ביני ובין נכדתי גילי. זה היה זמן נטו להקשבה ומאוד שמחתי להכיר בגילי צדדים שאולי קודם ראיתי פחות, וגם לשתף אותה בפרטים מחיי שלי. מאוד שימח אותי לראות את הילדים, בני הכיתה בכלל, עם הסקרנות ושמחת החיים שלהם. סיפורי החיים של הסבים והסבתות כולם, ריתקו אותי וריגשו אותי מאוד. ניתן היה לראות כמה נקודות דימיון בסיפורי החיים של אנשים שהם בני אותו הדור, ומצד שני, כמה גוני גוונים ישנם בסיפורים השונים, המהווים מעין רקמה צבעונית של פיסות חיים, החיים במדינת ישראל עם הקמתה ובטרם הקמתה.

גילי: התכנית הייתה עבורי חוויה מעשירה וכיפית שבה זכיתי לבלות עם סבתי, להקשיב לסיפוריה ואני מרגישה שבמהלך התכנית חיברתי בין ״העולמות״ השונים בחיים שלי והכרתי לסבתי את ״העולם״ האחר שלי. אני מרגישה שזה מאוד שינה את דרך החשיבה שלי עליה ועל משפחתי ופתח אותי ללמוד ולהבין הרבה דברים שבכלל לא ידעתי שקיימים.