מאגר סיפורי מורשת

שמי ראובנה, אני בת בכורה במשפחה שבה שתי בנות. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה רפד מכוניות, פעיל בהגנה ואף גפיר, שליווה את ראשוני העולים לקיבוץ חניתה בתור שוטר בריטי, לכאורה.

לפני קום המדינה שלטו הבריטים בארץ. הם הכריחו אותנו בימים מסוימים לא לצאת מהבית, להיות בעוצר. יום אחד אבי לא חזר הביתה. דאגתי מאוד. לאחר מכן, בבוקר, חיפשתי אותו ומצאתי את אבי. הוא היה מעבר לגדר תיל עם עוד הרבה גברים. קראתי לאמי שבאה עם אחותי התינוקת. אני רצתי לכיוון אבי והשוטר הבריטי ראה אותי ואפשר רק לאבי לעבור מאחורי גבו אלי. כל אנשי השכונה שמחו ומחאו לי כפים ואני לא הבנתי למה מחאו לי כפים. אולי כי בסך הכל הייתי בת שלוש וחצי. הוריי לא הסכימו לספר לי למה לא חזר אבא בלילה ההוא ולמה הוא ואחרים היו מעבר לגדר תיל. וגיליתי רק לפני שנים ספורות שזה היה "ליל המשטרות".

כשפרצה מלחמת השחרור, מיד לאחר הכרזת האו"ם על אישור להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, בתאריך 29.11.1947, אבי הצטרף לצה"ל לחטיבת גבעתי ולחם בדרום הארץ בגדוד "הפורצים". גרנו כאמור בתל אביב וגם בה התחוללה המלחמה והיינו צריכים לרוץ למקלט במשך הרבה לילות והרבה ימים. שכן בשם יזק (יצחק רוסו), שהיה ברזלן בבנין, בנה לנו מקלט מתחת לאדמה. הוא הזמין למקלט את כל האנשים שהיו בסביבה כולל כאלו שרק עבדו שם. ביניהם היו גם הבעלים של "כרמל פילם", משפחת אקסלרוד.

היו המון אזעקות ביום ובעיקר בלילה ורצנו תמיד למקלט. אמי הכינה תיק עם דברים חיוניים וגם ספרים. היא סיפרה סיפורים לכל הילדים והמבוגרים במקלט ושרנו שם הרבה שירים. יום אחד גב' אקסלרוד החליטה ללמד אותנו שיר חדש. השיר היה שיר הצגה "לכובע שלי שלוש פינות". זה היה שיר עם תנועות והיא הפעילה את כל באי המקלט גם את המבוגרים. היה כיף לשחק, לשיר ולשמוע סיפורים, אבל בעצם היה מאוד מאוד צפוף. למרות שהיה קשה היה משהו נעים בהימצאות של כולנו ביחד.

באמצע מלחמת השחרור אבי חשש מהמרחק הגדול של המקלט המצוין מהבית ולכן במהלך "הפוגה" בנה לנו ממש קרוב לבית מקלט זמני משקי חול. המקלט הזה לא היה בדרך כלל בשימוש. לקראת חנוכה תש"ט רצו הילדים הגדולים של השכונה לארגן מסיבת חנוכה לילדים. ההורים התנגדו לקיום המסיבה מחוץ למקלטים. הילדים הגדולים פנו אלי לבקש שהמסיבה תתקיים במקלט שבנה אבי. ביקשתי את רשותה של אמי וכמובן היא הסכימה. הילדים הגדולים רצו שאקרא קטע מתוך שירו של אלתרמן: "זה היה בחנוכה". הם רצו לשתף אותי בארגון המסיבה אבל לא כל כך הבנתי הכל, כי בסה"כ הייתי בכתה א'. מה שכן, ידעתי לקרוא מעולה אבל היה לי מרגש לקרוא לפני כל כך הרבה ילדים גדולים ממני. אני חששתי לאורך כל המסיבה מאזעקות אבל לבסוף לא היו בכלל אזעקות באותו זמן. אכלנו סופגניות טעימות שאמי הכינה לכולם.

בית הספר היה רחוק מהבית ויום-יום הלכתי לשם וגם חזרתי ברגל. יום אחד בסיום הלימודים נמאס עלי ללכת באותה דרך.  לקחתי חברה ללכת בדרך מקבילה. אנחנו הולכות ופתאום אנחנו רואות את נשיא המדינה הראשון של מדינה ישראל – ד"ר חיים וייצמן, עם העוזר שלו. זיהיתי אותו מרחוק ולא ידעתי אם ראה אותנו כי ראייתו הייתה חלשה. בכל זאת הוא ראה וביקש מהעוזר שלו לקרוא לנו. לאחר מכן שוחחנו איתו והוא אמר לנו שבכל יום שני הוא מגיע לשם והזמין אותנו לעבור שם. עשינו זאת במשך תקופה ארוכה. אחרי זה לשכתו עברה למקום אחר. כשהוא נפטר מספר שנים לאחר מכן ואנחנו וכבר גרנו ברמת גן, בקשתי מאמי לעלות על קברו ברחובות.

הזוית האישית

סבתא ראובנה: זו הייתה הזדמנות לראות את נכדי ואת הילדים האחרים בבית הספר. נהניתי מהעבודה המשותפת שלנו וגם עם תלמיד אחר.

הילדים: היה כיף לעבוד ביחד ולראות את נקודת המבט השונה.