מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בצל סיפורי השואה

יעל וסבתא יהודית
סבתא יהודית
נחלת הר חב"ד, שכונה מקסימה שמקבלת כל אחד בדלתות פתוחות ובמאור פנים.

שמי יהודית יטל. אני קרויה על שמה של סבתי, אמה של אבי – יטל. היא נפטרה כשאבי היה בן שלוש, לאחר מכן סבי התחתן שנית עם אחות סבתי (כלומר, עם הדודה של אבי).
אני נולדתי שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השניה, בשנת 1946 בסלובקיה, בעיר דונה סרדהלי.
לפני השואה התגוררו בעיר דונה סרדהלי, עיר הולדתי, כ-3,000 יהודים. העיר דונה סרדהלי כונתה בפי היהודים בתקופה זו, "ירושלים הקטנה". חיי היהודים בעיר זו היו טובים מבחינה כלכלית ומבחינה רוחנית.
היהדות פרחה בתקופה זו. הייתה בה קהילה יהודית גדולה, אותנטית ותוססת. בתי הכנסת שבה היו אורתודוקסים כולם. ליהודים היו בתי ספר משלהם עבור הבנות ותלמודי תורה עבור הבנים. היהודים הרגישו בה כאילו הם חיים בירושלים. אך לדאבוננו אחרי השואה רק בודדים זכו לחזור לעיר, "שניים מעיר ואחד ממשפחה", אפילו משפחה אחת שלימה לא זכתה לחזור.
אנחנו הילדים גדלנו על סיפורי השואה. הוריי הרבו לספר לנו על מוראות השואה ועל מה שעבר עליהם. הם סיפרו לנו שעוד לפני שהשואה הגיעה לסלובקיה, היהודים כבר התחילו לחוש אנטישמיות. יהודים רבים פוטרו מעבודותיהם, במיוחד יהודים שעבדו במשרות מכובדות כגון: רופאים, עורכי דין וסוחרים. חלונות הראווה של חנויות היהודים נופצו והחנויות נבזזו.
מאוחר יותר, רוכזו היהודים בבית הכנסת המרכזי והוא הפך להיות כעין "גטו", אין יוצא ואין בא במשך כשלושה חודשים. לאחר שלושה חודשים נלקחו היהודים למחנות עבודה ולמחנות ריכוז.
בית הכנסת שבו רוכזו היהודים

בית הכנסת שבו רוכזו היהודים
בהיותה בת תשע עשרה, הגיעה אמי יחד עם סבתי, למחנות עבודה שונים ועבדה בעבודות קשות ומייגעות כמו: נשיאת אבנים כבדות. אמי וסבתי חוו יחד את כל מוראות השואה ותודה לה' לא נפרדו לרגע. היה זה פשוט נס, שהגרמנים לא ידעו שהן אם ובת, אילו הם היו מזהים שהן קרובות משפחה הם היו מפרידים ביניהן מיד ולעד.
אמי הייתה מספרת על אחד המקרים שבהם אבן כבדה נפלה על אצבעות רגליה תוך כדי עבודה במחנות העבודה ופצעה אותן קשה. אמי פחדה שהגרמנים יזהו את פציעתה, מכיון שהם היו עלולים לשלוח אותה למחנה השמדה. בעקבות מקרה זה סבלה אמי במשך כל שנות חייה ממחלת הטרומבוזה שגרמה לה סבל רב ומאז היא התקשתה בהליכה ורגליה היו נפוחות ומלאות פצעים.
באחד הימים, סיפרה אמי, הגרמנים ביקשו להתל בנשים שעבדו והעבירו כרוז במחנה "אתן משוחררות!". כולן האמינו והתחילו לרוץ לכל הכיוונים מרוב שמחה והתלהבות. באותו רגע החלו הגרמנים לירות עליהן מהאויר ומהיבשה ורבות נרצחו. במקרה זה השתתפו גם אמי וסבתי וב"ה הן ניצלו.
אמי נשאה כל חייה בזרועה "מספר" שחקקו הגרמנים על בשרן של כל הנשים היהודיות במחנה.
אמי, סבתי וסבי זכו ב"ה להינצל ולצאת מן התופת האיומה ולשרוד את השואה. כשנודע לסבי שסבתי ואמי שרדו את השואה והם זכו לצאת ממחנות העבודה, הוא עמד בתחנת הרכבת והמתין לבואם. ברגע שסבי ראה את סבתי הוא צעק בקול ניחר "אידה!" "אידה!" (שמה של סבתי). סבתי הפנתה את ראשה, לראות מי זה קורה בשמה?! להפתעתה ולתדהמתה היא גילתה את סבי.
באותו רגע סבתי הבינה שגם סבא ניצל והם זכו להתאחד כמשפחה שלמה! אך יחד עם ההרגשה הנהדרת הזו היא הרגישה מבוכה ואי נוחות משאר הפליטים שהגיעו איתה, כמעט כולם מסביבה היו יתומים, יתומות, הורים שכולים וכו'. ואז היא החליטה בליבה החלטה נחושה לדאוג לנישואי היתומים שהגיעו יחד איתה ברכבת, ואכן כל חייה דאגה לממש את הבטחתה וזכתה לחתן הרבה יתומות רבות ניצולות שואה.
אני נולדתי בכורה להורי ולאחר מכן הצטרפו למשפחה עוד שני אחים. בשנת 1948 עלו סבא וסבתא לארץ ולאחר שנה עלינו גם אנו, בארץ הגענו לתל-מונד, גרנו שם שמונה שנים. החיים היו קשים מבחינה גשמית ורוחנית, כי לא שמרו שם על יהדות מינימלית והסביבה הייתה חילונית, לעומת זה אבא הקפיד מאוד על קיום המצוות ועל שמירת היהדות, לנו הילדים היה קשה מאוד המצב, מפני שהסביבה כולה הייתה אחרת ושונה מאתנו ורצינו להיות כמו כולם. היינו ילדים ולא הבנו שלשמור על היהדות באש ובמים זה רק לטובתנו, חיינו בקונפליקט קשה עם עצמינו. עד שיום אחד אבי נפגש עם חבר שהמליץ לו לעבור עם משפחתנו למושב שפיר, ששם האווירה הייתה דתית יותר.
כפי שסיפרתי קודם, אמי סבלה מטרמבוזה, אמי הייתה אשה לא בריאה. אני זוכרת אותה שוכבת תקופות ארוכות במיטה והיא לא הייתה מסוגלת להלך על רגליה החולות. כשאחי היה בן שלוש מחלתה התגברה וזה השפיע מאוד על המשפחה. אמא לא הייתה מסוגלת להלך על רגליה, היא כמעט ולא תיפקדה. אנחנו הילדים היינו צריכים לעזור בעבודות הבית השונות ובעבודות החקלאות. יצאנו לשדה להשקות, לחרוש ולקטוף.
אני למדתי בבית הספר יסודי ותיכון בשפיר, קשה היה לי מאוד לשלב את הלימודים עם החיים בבית ועם העבודות והעול הכבד שנפל על כתפיי, לא היה לי זמן לעצמי. לצערי, בבית הספר  לא התחשבו במצבי הקשה. התהלכתי בהרגשה קשה וכבדה שאני לא יכולה להיות כמו חברותיי.
הדברים שהקלו קצת על תחושתי הקשה היו התחביבים שלי. לטייל בטבע, אהבתי לצאת לטייל בוואדי של המושב, לראות כל מיני עתיקות בסביבה ולהתעניין בהיסטוריה של המשפחה. הטיולים בבית הספר עשו לי טוב ונהניתי מאוד.
כשהגעתי לגיל שמונה עשרה עברתי לירושלים ללמוד הנהלת חשבונות. התגוררתי אצל סבתי שגרה בירושלים  וזה עשה לי מאוד טוב. הרגשתי שאני מתפקדת לבד ועצמאית. לאחר שנתיים או שלוש התחתנתי ועברנו לגור בבית שאן, שם נולד בני מאיר חיים. המגורים בבית שאן היו קשים מפני שבית שאן סבלה מפיגועים רבים. בית שאן ממוקמת קרוב לגבול הירדני ולעיתים קרובות ירו מהצד הירדני לכיווננו.
לאחר כשנה וחצי בשנת 1970 עברנו לגור בנחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי. היה חשוב לנו חינוך חרדי וזו הסיבה שבגללה בחרנו לגור דווקא בשכונת נחלת הר חב"ד. את חסידות חב"ד הכרנו מעט דרך אחי, שהיה לו קשר וזיקה לחסידות חב"ד. הוא למד בצעירותו בבית ספר למלאכה בכפר חב"ד. ואנחנו החלטנו שזה המקום שמתאים לנו.
כשהגענו קיבלו אותנו מאוד יפה וכיבדו אותנו מאוד. זה נתן לנו הרגשה טובה, הרגשנו שאנו נמצאים במקום טוב. דלתות השכנים היו תמיד פתוחות והעזרה ההדדית אחד לשני בשכונה הייתה תמידית ובאופן ראוי לשבח. אט אט גם הושפענו מהרוח החב"דית, מהצניעות ומהקבלה של התושבים ובעיקר של הרב והרבנית. אז החלטנו שבביתנו אנו נתחיל לנהוג במנהגי חב"ד, להתפלל בסידור תהילת ה' ולהפוך להיות חסידיו של הרבי מליובאויטש.
כיום אני משתתפת בארגוני חסד רבים שהוקמו בשכונה והכל מתוך אהבה, אני אוהבת לתת ובפרט לאחר שגם אנו קיבלנו מהשכונה המקסימה – "נחלת הר חב"ד", הרגשתי שעליי להחזיר ולו במעט לשכונה הנהדרת. כאן נולדו לנו הילדים פנינה, דורון, אידה, התאומים – שלום וחני ורוחי.  כל ילדיי למדו כמובן במוסדות החב"דים שבשכונה, מהגן ועד התיכון.
הילדים גדלו ואף הם עובדים במוסדות השייכים לחב"ד. ילדיי התחתנו והקימו משפחות לתפארת ברוך השם.

מילון

טרומבוזה
פקקת (טרומבוזה) עמוקה היא מצב שבו קריש דם נוצר באחד או יותר מהוורידים העמוקים בגפיים. קריש שהתנתק עלול להגיע לריאות ולגרום למוות.

מחנות ריכוז
מתקן כליאה רחב ידיים, שם שהו ועונו היהודים במלחמת העולם השניה.

מחנות עבודה
מתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות. מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה, שהקימו הנאצים ובני בריתם ליהודים, שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, סלילת כבישים וכו'.

ציטוטים

”היום כשאני מסתכלת סביבי ועל משפחתי היקרה, אני יודעת שזו הנקמה המתוקה של הוריי בנאצים.“

הקשר הרב דורי