מאגר סיפורי מורשת

שמי אירית, נולדתי ב- 26.10.1958 בשדה אליהו, להורי תרצה ומיכאל בן יצחק.

כשאמא שלי הרגישה שהיא צריכה ללדת (זה היה בחודש שמיני), היא הלכה לאחות והאחות אמרה לה "את סתם מדמיינת…" . באותו לילה אמא שלי ילדה אותי במיטה…יש לי עוד ארבעה אחים: דן, רחל, אורי ואריאלה.  אני הקטנה.

אהבתי לקרוא הרבה ספרים ולטייל בטבע. בילדותי, רוב הזמן היינו בבית ילדים: בו התקלחנו, אכלנו והכנו שיעורי בית, אבל ישנו בבית ההורים. המשחק האהוב עלי היה "חמש אבנים". היו לי הרבה חברים מבית הילדים ולכל בית היה שם. לבית הילדים שלנו קראו "חצב". כיום יש לנו  קבוצת "ווטצאפ" פעילה בשם "החצבים". בבת המצווה שלי הקראתי לפני כל הקיבוץ דרשה. לא היו הרבה דודים ובני דודים ולכן בת המצווה הייתה עם כל הקיבוץ וקיבלתי מתנה מכל הקבוצה (כל אחד מקבוצת חצב הכין לי מתנה).

אבא שלי עבד בחקלאות, בכרם של שדה אליהו ואמא שלי עבדה בבית התינוקות ואחר כך עברה למחסן בגדים, שם היא סרגה סוודרים.

אהבתי מאוד ללמוד והייתי חברה  בתנועת בני עקיבא. בצבא הייתי מורה חיילת בחצור הגלילית ובזמן מבצע ליטני, כשהילדים היו במקלטים הייתי איתם ועזרתי להם. לאחר הצבא למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים חינוך והיסטוריה של עם ישראל.

היום אני עובדת כמורה בבית ספר שק"ד שדה אליהו.

במיוחד זכורה לי מלחמת יום הכיפורים:

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, אני הייתי אז בכיתה י'.אני זוכרת שביום כיפור בבוקר, ישבתי בבית הכנסת, ליד אמא שלי ואחותי כאשר פתאום שמענו מטוסים טסים בשמיים, וזה היה הסימן הראשון שמשהו לא בסדר,  (מטוסים לא טסים סתם ביום כיפור), יותר מאוחר הגיעו כלי רכב צבאיים ואספו  חיילים מהקיבוץ. בתפילת נעילה כבר היו ממש מעט אנשים בבית הכנסת. בסוף הצום גם אחי דן גויס. כשלושה שבועות לא הלכנו בכלל לבית הספר, עבדנו בחקלאות כדי למלא את מקומם של הבחורים שגויסו למלחמה. זאת הייתה תקופת מסיק הזיתים ושם בעיקר עבדנו. ילדי התיכון חזרו ללימודים רק אחרי חנוכה. במלחמה הזו נפלו הרבה חיילים והאווירה בארץ הייתה קשה.

ב-1979 הייתי חיילת בצפון, ובמדינה דברו על כך שמצרים רוצה שלום והנשיא סאדאת רוצה להגיע לנאום בכנסת. הייתה התרגשות גדולה בארץ. אני זוכרת שבתור חיילת הלכתי עם עוד כמה חיילים להניח פרחים על קברי הנופלים, כי כך האמינו שיהיה שלום ויותר לא תהיה מלחמה. אני מתפללת שמאמצי השלום ביננו לבין שכנינו יישאו פרי. ונכדיי וכל צאצאיי לא יחוו מלחמה ושכול.

סיפורה של תמונה:

התמונה צולמה על ידי אבא שלי בבוקר אחד, כשהייתי בת 10  בשנת 1968 תשכ"ח, קצת אחרי מלחמת ששת הימים. אחותי אריאלה ואני, התארגנו לקראת הליכתנו לבית הספר בשדה אליהו. חיינו היו פשוטים. כמו בכל בוקר התלבשנו בבגדים של ה"מחסן בגדים" (כי לא היה לכולם בגדים).רגע לפני שאני ואריאלה הלכנו לבית הילדים, סידרנו את החדר שלנו. ובזמן שסידרנו אותו, אבא שלנו שר לנו שיר בזמן קיפול המיטות. המיטות היו מיטות שהתקפלו לקיר ולאחר מכן מוסתרות ע"י וילון. לאבא שלי הייתה מצלמה וכך הוא יכול היה לצלם את שגרת היום-יום הפשוטה והשמחה שלנו.

סיפורו של חפץ: הכוס של אליהו הנביא

את הכוס של אליהו הנביא  קיבלתי מאמא שלי, תרצה בן יצחק (לבית מורפורגו). הכוס המיוחדת הזאת עברה לפחות חמישה דורות!!!

היא עשויה מכסף ויחסית גדולה. בכל פסח אני משתמשת בה ככוס לאליהו הנביא. במשך השנה- היא מונחת בארון בפינת האוכל. בתקופת השואה, הכוס הייתה בעליית הגג של הבית של אמא שלי. הגרמנים באו לבית שלהם ולקחו (כמעט) הכל. בסיום המלחמה אמי יחד עם שאר המשפחה ששרדה, חזרו לביתם שבעיר פדובה  באיטליה. הם גילו שבבית שלהם גרים עכשיו גויים והרבה מרכושם נלקח. אמי ואחיה ביקשו מהדיירים של הבית רשות להיכנס ולחפש דברים שיקרים להם. הגויים אפשרו להם, והם מצאו בעליית הגג כמה חפצים ובניהם גם הכוס של אליהו.

כאשר אמא שלי הגיעה לארץ, היא הביאה את הכוס איתה.

בשנים האחרונות לחייה של אימי היא נהגה לערוך את ליל הסדר עם משפחתי בעין הנצי"ב, ותמיד הביאה איתה גם את כוסו של אליהו. במוצאי ליל הסדר  האחרון שזכינו לערוך איתה בניסן תשס"ז כשרצינו להחזירה לביתה שמתי לב שהיא השאירה את הכוס של אליהו, כשהבאתי לה את הכוס כדי שתחזיר אותה לביתה, היא אמרה לי. "הכוס הזאת נשארת אצלך , מעכשיו את שומרת עליה." שלושה חודשים אחר כך, בתמוז תשס"ז אימי נפטרה. ומאז אני שומרת על "כוסו של אליהו".

הזוית האישית

אירית: שנכדיי ילמדו מסיפורי העבר ויבינו שהם חלק חשוב בשרשרת של העם היהודי, ויוסיפו חוליה בשרשרת של אמונה בה', אהבת הארץ ועשיית הטוב. אשחר: היה לי כיף לעבוד ואני חושב שצריך להנציח את ה"דור השלישי". נעם: היה לי מאוד כיף ללמוד על העבר של סבתא שלי.