מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי רוזה צוקרמן ואני סבתא של מושקא ראובן, היום אשתף אתכם בסיפורי.

נולדתי בשנת 1932 בעיר דונצק השוכנת במזרח אוקראינה להורי אשר וטליה (צוקרמן).

בבית שלנו גרו גם סבי וסבתי. הבית שלנו שימש גם כמקום תפילה ממש כמו בית כנסת. אבל השלטונות הרוסים-הקומוניסטים תפסו כל יהודי, שמצאו בו סממן יהודי כל שהוא ומחקו אותו. לכן קיימנו את התפילות בסתר. כל אחד שביקש להגיע לבית הכנסת נכנס לבד כדי שלא יחשדו.

זמן רב לפני חג הפסח היינו מכינים כבר את הקמח עבור אפיית המצות שמורה. הסתרנו את הקמח בחדר מיוחד, שרק אנשים בודדים בלבד ידעו עליו. וכשהתקרב לו חג הפסח היינו אופים כהלכה את המצות אצל סבא וסבתא. בשבת, במקום השימוש בפלטה לחימום האוכל, היה לנו גוי שבת. הוא היה אחראי להדליק ולכבות את האש בשבת, כדי שנוכל לחמם את התבשילים והחמין.

בילדותי למדתי מכיתה א'- ג' בבית הספר. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה, המלחמה החלה צפונה למיאס-במחוז צ'ליאבינסק שנמצא בדרום הרי אורל, בגבול בין אירופה לאסיה. אך אט אט, התפשטה המלחמה לעוד מקומות והיא הגיעה גם אלינו לדונצק. מיד ארזנו את חפצינו וברחנו מהנאצים ימ"ש.

כאשר הגענו למקום המקלט, חשבנו שאין לנו יותר ממה לדאוג, אבל אז התחיל הרעב להציק, כל משפחה מהמשפחות שהיו איתנו קיבלה תלושי מזון בודדים שבאמצעותם היה ניתן לרכוש מזון. האנשים היו משוועים לאוכל, תורים ארוכים מאוד של אנשים השתרכו כדי לקנות מעט אוכל, תורים שהיו יכולים להגיע גם לימים שלמים, בהם האנשים היו עומדים ומחכים. היו גם מקרים שאנשים היו מחכים שעות על גבי שעות, וכשתורם היה מגיע לא נשאר להם כבר מזון לקנות.

במהלך שנות המלחמה אבי נפטר, אבי שמסר את נפשו למען היהודים ולמען התורה, פשוט נעלם בפתאומיות מחיינו. המקרה הכואב הזה כל כך ערער אותנו. ומאז מסירות הנפש שלנו לקיום תורה ומצוות, נעשתה קשה יותר ויותר ואט לאט הפסקנו לשמור תורה ומצוות.

לאחר שבגרתי התחתנתי וברוך ה' נולדו לי בן ובת אשר גידלתי בכוחות עצמי, ולהם נולדו ילדים ואני זכיתי בנכדים מקסימים ב"ה.

הזוית האישית

מושקא: התרגשתי לשמוע מסבתא את סיפור ילדותה ואת התלאות שעברו בשנות מלחמת העולם השנייה.

תודה לך סבתא, מאחלת שנים רבות של בריאות, נחת ושמחה.