מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית אזולאי, נולדתי ב1957 בחיפה, להורי ישראל ויהודית זלזניאק.

אני האחות הקטנה במשפחה. יש לי אח גדול ושמו אריה, נולדתי וגדלתי בחיפה ולמדתי בבית הספר יל"ג .

בגיל חודשיים חליתי במחלת הפוליו שהתפרצה בשנת 1957, עד שמלאו לי שלוש שנים. הוריי מכרו את ביתם שבחיפה, כדי לממן לי את הטיפולים והרופאים.

גדלתי לשני הורים ניצולי שואה, הילדות בצל השואה לא הייתה פשוטה ,אבא שלי, ישראל היה פרטיזן בגיל שמונה, ביערות בפולין, ואמא שלי יהודית, הייתה עם כל משפחתה ,בגטו ברומניה, והיא סיפרה לנו שראתה מחזות מזעזעים.

במשך שנים ארוכות, אבא שלי הקפיד לשמור על פרטיותו, ולשמור את תלאות ילדותו בסוד, כשהוא לא מספר לנו דבר. לא לנו ולא לאף אחד. ידענו שהוא ניצול שואה אבל לא ידענו מה זה אומר. אבא שלי היה בן אדם מופנם מאוד, שקט מאוד, ולא היה מדבר, אפשר להגיד שהיה קשוח בדרך שלו, עד שנולדו הנכדים והצליחו להוציא ממנו חיוך.

אני זוכרת מילדותי, שהוא לא החסיר מאתנו דבר, ותמיד המקרר היה מלא. היו קופסאות שימורים בשפע, כאילו פחד שייגמר האוכל. כנראה מהפחד שחי ללא אוכל ביערות.

אמא שלי לעומת זאת, תמיד דיברה על ילדותה, וסיפרה לכל מי שרצה להקשיב, מה היא עברה ומה בני משפחתה עברו.

בגיל שלוש עשרה, הכרתי את ציון [סבא של נועם] ובגיל חמש עשרה התחתנו, נולדו לנו ארבעה ילדים: רווית הבכורה, מיטל קובי ואלירן. עברנו להתגורר בעכו ואחרי כמה שנים גם הוריי עברו לעכו. אמא שלי הייתה מספרת את סיפורה בבתי הספר בעכו, ביום השואה.

בשנת 2015 אמא שלי הלכה לספר את סיפורה ביום השואה, ב"מכללת גל" בעכו, ושם מצאה את מותה כשנפלה במדרגות.

אמא שלי השאירה אחריה מורשת מכובדת, ונכדים ונינים שמכירים את סיפורה על הגטו, זוכרים ולא שוכחים.

הזווית האישית

נועם – הייתי רוצה להגיד לסבתא שולה, שהיא אישה חזקה, אחרי כל מה שעברה בילדותה, והצליחה להתגבר על מחלת הפוליו. על כך שהצליחה לשמוע את הסיפור על אמא שלה, ובכל זאת לגדל אותנו הנכדים, באהבה גדולה וחיבוק חם ואוהב.