מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה (דורה) קליין נולדתי בקרפטים בסולוצין. משפחתי הייתה משפחה יהודייה. מסרתי עדות של כ-49 בני משפחתי באתר "יד ושם".

בביתי דיברו רק באידיש. במשפחה היינו ארבעה ילדים, ומתוכם הייתי הילדה השנייה. אחותי הגדולה, לאה, גדולה ממני בחמש שנים, ושני אחיי הקטנים הם מלכה וחיים. במשפחה של אבי הם היו חמישה אחים רק בנים, ואצל אמי, היו חמש בנות וחמישה בנים, (עשרה ילדים). וכמעט כולם נספו בשואה.

לאבי קראו צבי אביגדור ולאמי פייגה רחל. אבי ואמי היו בני דודים. "בסולוצין  היו מים מינרלים מיוחדים, הייתי באה לעשות אמבטיית בריאות וגם לשתות, מים טובים מאוד. כל יום הלכנו עם כד עם ידיות, של 5 ליטרים והלכנו להביא מים. לאחר המלחמה, כשעברנו  לאושוגורט, לא יכולתי להתקיים בלי המים האלו."

היה לנו בית באמת יפה ומלא שמחה, היו שתי פרות בחצר עגלים חמאה וגבינות חלב ואת הכל אמא הייתה מכינה. גם אדמות היו לנו. הגויים טיפלו בחצי מהאדמה ועבדו שם. אמי ואחותי הגדולה חלבו ואני גם רציתי, והרבה זמן אמא לא הרשתה לי ועד היום לא הבנתי למה. היו גם עיזים ואותן כן אני חלבתי.

מתקופת השואה, תקופה בה הייתי ילדה,  יש לי זיכרונות מאוד קשים. בגטו המצב היה קשה נורא, רעב כבד וסבל. היו אנשים רעים שחיפשו להוציא זהב משיני הגוויות של אלו שמתו. רבים מהם מתו מטיפוס כל הזמן. פעם אחת שכבתי ומישהי נשענה לי על הכתף ואז הרמתי את העיניים וראיתי שהיא כבר מתה על הכתף שלי .

עם השחרור, כשהאמריקאים באו, לא יכולתי ללכת, זחלתי על ארבע. לא יכולתי להתרומם ישר, תמיד נפלתי. הם פיזרו את האוכל ולא יכולתי לקום לקחת אפילו. האמריקאים באו ושמו איזה ספריי על הראש. ואז כל הכינים נפלו לך מן הראש, ממש כמו נמלים. בקושי זחלתי לאיזה מחסן של ירקות, הוצאתי ירק, לפת, ולקחתי, אבל לא יכולתי לאכול, זרקתי, הייתי חלשה. האמריקאים הביאו אוכל והיו כאלו שאכלו ואחר כך מתו בגלל שאחרי שלא אוכלים הרבה זמן והגוף חלש ומתרגל לקצת אוכל, קשה לו להכיל את כל האוכל הרב.

הזוית האישית

איתי ודניאל: היה מעניין ומרגש לפגוש מישהי שמבוגרת ממך, בכמה עשרות שנים, ולהתרגש מסיפוריה, ומההיסטוריה האישית שלה על תקופת השואה.