מאגר סיפורי מורשת

אולי פעם או פעמיים סיפרתי בקצרה ובתמצית את סיפור חיי, לא המשפחה, לא הילדים וגם לא הנכדים שמעו את הסיפור, הנושא לא עלה עד שיום אחד נתבקשתי להגיע ולצלם אירוע במועדון הגמלאים "קתרוס" ותוך כדי פעילות חברתית נתבקשו מספר גמלאים לספר את קורות חייהם, שוש אשתי, התנדבה לספר את סיפור עלייתה לארץ ולאחר שסיימה לספר את סיפורה נתבקשתי גם אני לספר את סיפור חיי. לאחר שכנועים לא מעטים הסכמתי לספר ולא רק לצאת מדי חובה, ואז אני מוצא את עצמי מספר סיפור שהקהל היה קשוב ולא הוציא הגה תוך כדי הסיפור ולאחר כחצי שעה סיימתי לספר על קצה המזלג את קורות חיי, עם סיום ההרצאה החברים מחאו כפיים למשך זמן ארוך. לא האמנתי שאני מספר את זיכרונותיי בפני קהל.

לכתוב זיכרונות? בגיל 74? מה אני כבר יכול לספר שאחרים לא סיפרו? אין לי את הכישורים לכך וחשבתי שסיפור חיי יכול להיות נכון לאלפי אנשים אחרים.

הגישה הזו מעט השתנתה מאז ששימשתי כמזכיר סניף "צוות" (ארגון גמלאי צה"ל) נתבקשתי להפיץ הודעה לחברי הסניף ולבקש מהם להתנדב ולספר לתלמידים בבית הספר "היובל" בעיר ראש העין  במסגרת " קשר בין דורות" מטעם משרד החינוך את קורות חייהם ובתמורה, התלמידים ידריכו את החברים שימוש במחשב.

התנדבתי, כי עלה בי הרצון לספר את הסיפור ולא רק למען התלמידים שיילמדו מאנשים מבוגרים שחלקם עברו את השואה, וחלקם עבורו תלאות בחייהם מכל מיני סיבות, וחשבתי שאולי הסיפור שלי יכול לעניין את התלמידים  ואף ללמוד פרק בחיים שלמרות הקשיים ניתן להתגבר ולהגיע להישגים בחיים ואם לא יעניין אותם , אז לא קרה דבר.

כהרגלי ישבתי להכין את הנושאים שעליהם אדבר עם התלמידים, ישבתי מול המחשב והתחלתי להקליד, ללא כוונה, ללא הכנה מוקדמת וללא רשימת ראשי פרקים, האצבעות מקלידות ואני לא יודע מה תהיה השורה הבאה. הזיכרונות עולים תוך כדי הקלדה ואני זורם עם זה, הזיכרונות מציפים אותי והאצבעות מקלידות. בלי שים לב אני כולי צפייה להקליד את המשפט הבא או את האירוע הבא. אני לא בטוח שהתאריכים הרשומים תואמים את זמן האירוע, אבל האירועים אכן קרו. הרי לא מדובר בספר ההיסטוריה, אלא זיכרונות שעולים תוך כדי הקלדה.                                                                                                                                                                                                                         הזיכרונות שלי מיועדים למשפחתי היקרה שמלווה אותי שנים רבות באהבה אין קץ. שוש אשתי שהיא לצדי בטוב וברע מעל 52 שנה, ילדי- איריס, שלום (סולו), גלעד ומורן, לנכדים המדהימים שלנו, סתיו, בן, עידן ואופיר.

חשבתי לעצמי איך אני מתחיל את הסיפור? ע"מ שהתלמידים להם אני מספר יקבלו מעט היסטוריה על מרוקו, על העיר בה נולדתי ועל יהדות מרוקו בתקופת השלטון הצרפתי ובתקופת שלטון המלך. וכך עשיתי. בחלק מהפרטים הרשומים כאן נלקחו מהספר שאחי יהודה ז"ל כתב "שני אחים מסאפי".

הזיכרונות מתחילים מאבא שלי מאיר ז"ל, כי חשבתי שזה נכון להתחיל ממנו. אבי, מאיר אביטבול ז"ל נולד למשפחה שהתמחתה בגידול כרמים ומכירת יין.

במלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 בגיל 18 התגייס לחיל החפרים של צבא צרפת שלחם נגד הגוש "מעצמות המרכז" (הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו הונגרית והאימפריה עם שחרורו מהצבא ב1917 חזר לעיר והתחתן עם דינה אשתו הראשונה ובגיל 26 התגרש והתחתן עם אימי רינה.

   אימי רינה ואבי מאיר ז"ל 

אבא שלי, אדם גבוה ורזה , מאז שאני זוכר את עצמי היה לו שער שיבה לבן כסוף ומבריק עד יום מותו, אני מנסה להיזכר מתי ראיתי את אבא שלי עם שיניים? לא זוכר. שקט מאד, יכול היה לשבת על הרצפה שעות ארוכת שעון על הקיר והראש שמוט למטה, תופר את הג'לביות. מידי פעם אימי מביאה לו כוס תה, היה חובש לראשו כובע ברט שחור שטוח על ראשו. דאג לפרנסת המשפחה כמיטב יכולתו, היה נראה עצוב ושקוע בעצמו, כאילו שואל את עצמו איך הגיע למצב שבו היה אדם גאה להביא פרנסה בשפע למשפחה למצב שבו הוא נלחם יומיום על הפרנסה ולהביא פת לחם לילדים. לא כפה עלינו את הדת, אבל בימי שבת וחגים היה הולך לבית הכנסת ומידי פעם היה לוקח אותי, בעיקר בימים שהתקיימה עליה לתורה של בני מצווה, היו זורקים סוכריות על חתן הבר המצווה ואני מתרוצץ בין רגלי המתפללים לאסוף את הסוכריות מהרצפה כמו ילדים אחרים שבאו עם אבי,

התפרנס מחייטות ואימי עזרה לצידו. תחום התמחותו הייתה חייטות אמנותית, בעיקר בעיצוב "קפטנים" (ליבוש חגיגי לאירועים חגיגיים בעיקר בחינות ובחתונות). היה מוכר מאד בחצר הפאשה בעיר (הפאשה היה מושל העיר מטעם שלטונות צרפת שהיו אז השליטים במרוקו)  עיצב ומכר את הקפטנים המעוצבים לנשות החצר לאשת ובנות הפאשה.

שמו הלך לפניו כאמן החייטות המיוחדת. ועל כך הוא קיבל תואר "אמין" ז"א אמן מטעם חצר המושל והיה אחד היהודים הבודדים שהיה מקובל ומוערך בחצר הפאשה, בתקופה זו הפרנסה והעושר היו בשפע והמשפחה נחשבה כאחת המשפחות המבוססות בעיר סאפי, העיר בה התגוררנו במרוקו. גם ערבים מהמעמד הגבוה הזמינו קפטנים מעשה ידיו של אבי. הבית תמיד היה מלא מכל טוב, והיה פתוח לכל, יהודים וערבים.

אימי, רינה ז"ל הייתה תופרת ועוזרת לאבי בתפירת הקפטנים ויותר מאוחר בג'לביות, לא גבוה במיוחד, שער ארוך ושחור, מטפחת לראשה תמיד, צבע עורה בהיר, אישה נמרצת וחזקה שהחזיקה את המשפחה בימים הטובים ובמיוחד בימים הקשים, דאגה להכין מאכלים טעימים מכל דבר שניתן היה לנצל, גם אם הם לא תמיד היו טריים. בימים הקשים, אם הזדמן לה והשיגה נתח בשר היא הייתה שמה אותו במלח גס ומייבשת אותו, לאחר מיכן היא הייתה חותכת אותו לקוביות קטנות ושמה בתוך חתיכת בד, בימי שישי, שבתות וחגים היא הייתה מוציאה את החבילה עם קוביות הבשר ושמה מספר קוביות במרק שיהיה טעם. כמו אבי ישבה על הרצפה שמתחתיה כרית ומולה על שרפרף בגובה העיניים מכונת תפירה "זינגר" שחורה עם סמל צהוב מבריק, בצד המכונה גלגלת שיצאה ממנו ידית שחורה, בזמן התפירה, היא הייתה נשענת קדימה ואוחזת בידית ומסובבת אותה לסירוגין ועוצרת אותה כשאחזה בגלגל. הבדים הארוכים היו נשרכים על הרצפה, ומושכת אותם בזמן התפירה. רעש המכונה היה ברקע הבית ברוב היום ואני כילד יכולתי לדעת מתי אימי עסוקה בתפירה או עסוקה בדברים אחרים. בהיותי תינוק, היא הייתה משלבת רגליים, שמה אותי בין רגליה ותופרת וכך שמרה עלי וגם תפרה. המכונה הזו בת עשרות שנים נמצאת אצל איריס הבת הבכורה שלי. תקופת השפע הסתיימה בשנת 1940 כאשר משטר וישי עלה לשלטון בצרפת. ממשלה ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.

כזכור הצרפתים שלטו באותה התקופה במרוקו, ועם עלייתו של המשטר הצרפתי ברשותו של מרשל פטן, שונא יהודים מושבע, החלו פרעות של הערבים בעידוד הצרפתים כנגד היהודים.  היהודים לא הורשו לעסוק בשום מקצוע ובשום עבודה, מנעו מהם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר, התנכלו ובזזו את רכושם של היהודים. יהודים נרצחו ובנות נחטפו או נאנסו. לבתי כנסת לא הורשו ללכת ואף אסרו על היהודים לכבוש כיסוי ראש. לא הרשו ליהודים לנוע חופשי ברחבי העיר ובוודאי לא הורשו לצאת מחוץ לגבולות מרוקו. ככל שחלף הזמן יותר ויותר יהודים התרוששו מנכסיהם. והורי היו בין היהודים שנפגעו כלכלית, הערבים שלא מזמן כיבדו את אבי לרבות מושל העיר, התנערו ממנו ואף שלחו איומים שמוטב לו לשמור על פרופיל נמוך פן ימצא את עצמו ומשפחתו בכלא.

יוסף אחי הוא הבכור שבין האחים. יוסף היה ספורטאי מלידה שחיין ומדריך ספורט לאוכלוסייה הצרפתית העשירה של העיר. הוא היה מוכר בכינוי ג'ו מגן היהודים . לא פעם התעמת עם השוטרים הצרפתיים ועם אספסוף ערבי שהתנכל ליהודים והציל אותם מלינץ. במקרים רבים היה גונב אוכל מהצרפתים ומחלק ליהודים שרעבו ללחם. וכך זה נמשך תקופה ארוכה בלי שישימו עליו יד. הקים במחתרת קבוצת בחורים שתפקידה לדאוג לאוכלוסייה היהודית בהגנה פיזית ובמתן אוכל בסתר לאלה שהיו זקוקים. עד שיום אחד בהיותו בקולנוע היחיד שהיה בעיר, לפני שמקרינים את הסרט היה נהוג להקרין חדשות של החודש האחרון, תוך כדי הקרנת החדשות הראו את מרשל פטן המקריא הודעות מטעם ממשלתו ומסיט נגד היהודים הן בצרפת והן בארצות בהן שלטו הצרפתים. תוך כדי הקרנה, יוסף אחי קם ממושבו ובקול רם צעק וקילל בצרפתית "פטן המלוכלך". זה הספיק כדי לתפוס אותו ולהכניסו לכלא לתקופה ארוכה.

כניסתו של אחי לכלא הביאה את הורי ושאר האחים לחרפת רעב, נגמרו כל החסכונות נגמר המצב שאחי היה מביא להם אוכל בסתר וכך זה נמשך תקופה ארוכה עד שאחי יוסף השתחרר מהכלא. אימי שהייתה תופרת, תפרה לערבים הכפריים בגדים פשוטים תמורה סכום זעום, ובכך הצליחה המשפחה לשרוד את התקופות הקשות שאחי היה בכלא. עם שחרורו הוא המשיך להגן על היהודים ואף הקים קבוצת יהודים במחתרת שדאגה ליהודי העיר במזון ובהגנה בפני הפורעים הערבים. הערבים שמחו על המצב שנוצר וניצלו את עידודם של הצרפתים נגד היהודים כדי לגזול את רכושם ולהשתלט על עסקיהם. אחי יוסף נתפס ונשלח שוב לכלא לאחר שהגן על יהודייה צעירה ששני ערבים התנכלו לה והחלו להפשיט אותה כדי לאנוס אותה. יוסף ללא היסוס הדף אותם והרביץ להם מכות נמרצות. השניים התלוננו בתחנת המשטרה של העיר שהייתה מאוישת ע"י שוטרים צרפתיים וערבים, ללא בדיקה או חקירה. נשפט ונשלח לכלא לתקופה של מספר חודשים. עם שחרורו, הוא התנדב ללא ידיעת ההורים לשרת בלגיון הזרים ונשלח לצרפת להילחם בגרמנים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, חזר למרוקו ב 1945 כשהוא נשוי לאישה צרפתייה ולאחר תקופה חזר לצרפת עם אשתו וילדיו, שם המשיך את השרות הצבאי ונלחם בקוריאה ובעוד מדינות באסיה. חזר לצרפת לאחר תקופה הארוכה עם עיטורים רבים על הצטיינותו בשרותו הצבאי. יהודי סאפי רבים זוכרים לו את תקופת גבורתו ללא פחד להגן ולשמור על כל יהודי העיר גם במחיר חייו. נרקמו סביבו סיפורים ואגדות והוא היה לגאוות יהודי סאפי.

בדרך כלל, נשים ילדו בבתיהן, ולא תמיד רשמו את תאריך הלידה של הנולדים, אלא זכרו אירוע מסוים שהתרחשו באותו היום ואז קבעו את תאריך הלידה לפי אותו האירוע. לדוגמה תאריך הלידה שלי נקבע ביום שנשמעו הדי הפיצוצים בעיר כתוצאה מהרעשה של כוחות בעלות הברית שפשטו על צפון אפריקה במסגרת "מבצע לפיד" (פשיטת אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית – מרוקו ואלג'ריה במלחמת העולם השנייה ב 8 נובמבר 1942). המבצע של בעלות הברית, ארה"ב ובריטניה נועדה בין היתר לחסום את צבאו של ארווין רומל הגרמני שדהר עם שריוניו באל-עלמיין שבמצריים לכיוון צפון אפריקה. בכל פעם ששאלו את ההורים מתי נולד יהודה? התשובה הייתה " יהודה נולד בשיטפון הגדול הראשון שפקד את העיר, ומתי נולד דוד? ביום שהאמריקאים הגיעו לעיר סאפי.

בשלב מאוחר יותר בשרות הצבאי קבעתי לעצמי תאריך שיילווה אותי עד היום 10.11.1942. התאריך שקבעתי לא נרשם בתעודת הזהות עד לפני כ- 7 שנים עם יציאתי לגמלאות. עד אז היה רשום בתעודת הזהות 00.00.1942 כתאריך הלידה שלי.

את היום בו אני זוכר את יום המודעות לקיומי, היה בבית הורי, לבד בחדר חשוך ומסתכל על תנועת הלהבה של הנר שדלק במרכז החדר, כך אני זוכר את היום הראשון שהייתי מודע לקיומי. נולדתי בתקופת השפל שהמשפחה ידעה, ללא פרנסה, חשמל לא היה, מים היו מביאים מברז שהיה ברחוב, (מתקן מברזל גדול עם ידית ארוכה בראשו ע"י העלאה והורדת הידית  היו שואבים מים מהבאר) זה היה ברז שעמד במרכז הרחוב ממנו שאבו משפחות רבות יהודים וערבים ששגרו ברחוב שלנו וברחובות הסמוכים. שם הרחוב בו גרנו נקרא "דראב אל באר" רחוב הבאר.

נולדתי בנובמבר 1942 אני בן הזקונים לאחר חמישה אחים, שלושה אחים ושתי אחיות.  שנתיים מאז שלטונו של וישי. מצב הכלכלי במשפחה לא שפר, אלא הלך והחמיר ככל שהזמן חלף. אני לא זכיתי לגדול בתקופת השפע שהמשפחה ידעה עד שנת 1940 עת שינוי המשטר הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית.

האחים הגדולים ממני שגדלו וידעו את שתי התקופות, השפע והעוני עשו כמיטב יכולתם לעזור בפרנסת המשפחה, יהודה אחי ז"ל שבגיל 16 למד חשמלאות רכב בסתר אצל צרפתי שהיה בעל מוסך, בעיקר בשעות הערב המאוחרות ובתמורה קיבל שכר זעום, את השכר שקיבל מסר להורי. אחי יוסף ששירת בלגיון הזרים בצרפת ונלחם נגד הגרמנים היה שולח לאשתו הצרפתייה שגרה בסמוך אלינו כסף מהצבא והיא דאגה לנו למצרכים בסיסיים ביותר. גיסתי הצרפתייה "סימון" אימצה את אחי חיים כדי להקל על הורי.

אחי יוסף חזר למרוקו והתגורר במשך כשנה בעיר, חזר לצרפת והתגייס שוב לצבא לקח את אשתו סימון וגם את אחי חיים.

בשנת 1949 אחי יהודה יחד עם אחותי סול עלו לארץ במסגרת גרעין שהקימו צעירי העיר. נותרתי אני ואחותי עליזה עם ההורים. כעבור שלוש שנים גיסתי סימון חזרה לסאפי והחזירה גם את אחי חיים לחיק המשפחה. סימון אימצה אותי בגיל 5 או 6, עד גיל 10. בתקופה זו לימדה אותי רבות בתחומים שונים, לימוד השפה הצרפתית בהיגוי פריזאי, ציור, נימוסי שולחן ועוד דברים רבים אחרים. מכשיר רדיו גדול ומגושם היה אצל גיסתי בבית, המוזיקה של שנות החמישי כמו טינו רוסי המהולל אידית פיאף ועוד זמרים צרפתיים שנחשבו אז לקלסיקה הצרפתית נשמעו ברוב היום בבית גיסתי. גם לימדה אותי בגיל צעיר מאוד להעריך את עצמי גם בתנאים הקשים ביותר, דבר שבהמשך חיי כילד, נער ובוגר למדתי להתמודד עם מצבים לא קלים וידעתי להתגבר עליהם.

אחי חיים עלה לארץ כשנתיים לאחר שחזר מצרפת כשהיה בגיל  14 או 15. התקופה שהייתי אצל גיסתי הייתה התקופה היפה ביותר שידעתי כילד, לאחי יוסף היה בן אחד שהיה קטן ממני בשנתיים  ג'אן קלוד שמו, גדלנו יחד עד ששוב גיסתי הצטרפה לאחי יוסף בצרפת שבינתיים השתחרר סופית מהצבא.

חזרתי להורי בתום תקופת האימוץ שנמשכה כ 4-5 שנים. המלחמה הסתיימה, הורי חזרו לעבוד בתפירה אבא היה רוקם כפתורים מעוצבים לג'לביות (לבוש מסורתי של כפריים)  ורקמה מיוחדת שנתפרה לאורך הג'לביה. אימי תפרה לערבים הכפריים מכנסיים מיוחדים שנקראו שרואל קנדריסי זהו מכנס שהיה רחב במיוחד באגן וסגור במחצית הרגל כמו הבדואים של היום בנגב. אני זוכר תקופה שהייתי הולך לנמל של העיר כ 5 ק"מ, ברגל, ואני בן עשר- עשר וחצי,  והייתי ממתין שסירות הדייגים יחזרו מדייג הסרדינים לנמל, עם הגעתם לרציף היו פותחים את רשת הדייג וכל תכולת הרשת עם אלפי דגי סרדינים היו נשפכים על סיפון הסירה, על הרציף המתינו להם דייגים נוספים עם ארגזי מלח גס, הדייגים שבסירה היו ממלאים ארגזי עץ עם הסרדינים ומפזרים עליהם מלח גס, אני ממתין ליד הסירה בתקווה שייפלו כמה סרדינים לרציף שאיש לא רצה להתאמץ להחזיר אותם לארגז. בדרך כלל היו נופלים כמה סרדינים, לפעמים שלוש לפעמים יותר, ואני ממתין עד שהדייגים יסיימו את מלאכת מילוי הארגזים ולאחר שהעמיסו אותם על משאית בדרכם למפעל הסרדינים שהיו פזורים בסמוך לנמל, הייתי אוסף את הסרדינים מהרצפה אם השחפים שעפו מסביב לסירה לא הקדימו אותי וחטפו את הסרדינים מהרציף כי אז הייתי עוטף אותם בנייר ומביא אותם הביתה. היו גם מקרים בהם הדייגים ראו שבסוף הפריקה לא נפל דבר או שנפל סרדין אחד, היו זורקים לי כמה סרדינים שלא אחזור בידיים ריקות הביתה.   עם סיום מלחמת העולם השנייה, חלה ההתאוששות כלכלית של המשפחה, אמנם לא ברמה שהייתה לפני 1940 אבל המשפחה שרדה והצליחה לעבור את התקופה הקשה ביותר. לאחר ששלושת אחים שלי עלו לארץ, יוסף ומשפחתו בצרפת, נותרתי אני ואחותי עליזה עם ההורים. לי אישית היה קשה במיוחד היות והתקופה שהייתי עם גיסתי סימון הורגלתי כילד לתנאים שונים מאשר אצל ההורים.

ליהודים לא היה ביטחון להישאר במרוקו וחיפשו דרך לעלות לארץ, במיוחד לאחר הפרעות שהתרחשו במרוקו נגד היהודים בשנת 1948 בעיקר בערים אוג'דה וג'רדה בהם נרצחו 48 יהודים. ובנוסף לגעגועים של ההורים לילדיהם שעלו לארץ הייתה קשה ולא הרפתה מהם. והכמיהה לעלות לירושלים הייתה מדרבן נוסף לרצות ולעלות  לארץ.

בשנת 1955 הצרפתים סיימו את שלטונם במרוקו, החזירו את מלך מרוקו מוחמד החמישי לאחר גלות רבת שנים.

המלך לא הגביל את היהודים לעלות לארץ, למרות שהוא אמר שהיה מאוד מעוניין שהיהודים לא יעלו וישתלבו בכלכלת המדינה ואף מינה שר יהודי כשר הדואר. על אף הבטחותיו של המלך שינהג ביהודים כמו בשאר האוכלוסייה הערבית וייתן חופש דת וחופש בחירה במקצוע, היהודים לא היו בטוחים בהבטחות, במיוחד כאשר מדינת ישראל שזה לא מכבר קמה שלחה אנשי סוכנות ואנשי מוסד לשכנע את היהודים לעלות לארץ. הסוכנות היהודית והמוסד עשו מאמצים רבים באותם השנים להעלות משיותר יהודים לארץ. הסוכנות הקימה מחנה עולים כ 20 ק"מ מהעיר קזבלנקה וריכזה את שם את כל יהודי מרוקו המועמדים לעליה.

החל משנת 1954 נציגי הסוכנות היהודית היו עוברים בין בתי היהודים לשכנעם לעלות לארץ והודיעה להם להגיע לבית הקברות היהודי ביום מסוים לשמוע על ההערכות שיש לעשות וגם לרשום את אלה המבקשים לעלות.

זכורה לי פגישה אחת מני רבות בבית העלמין, שם הצטופפו מאת יהודים ושמעו מפי נציג הסוכנות על ההכנות שיש לעשות לפני העלייה, אולם לא נקבע להם תאריך. נאמר להם לנסות ולמכור את מה שניתן למכור ולהכין מספר מצומצם של פריטים אישיים ולא יותר ממזוודה אחת לאדם.

במפגש הבא עם חברי הסוכנות בבית העלמין, מסרו למספר משפחות פתק ובו רשום שהוא ובני משפחתו מיועדים לעליה ועליהם להיות מוכנים בכל עת לקריאה לעלות לארץ, בד"כ לא יותר מ 100 משפחות בכל מפגש. אכזבה רבה הייתה לשאר היהודים שלא קיבלו פתק ומשפחתי בניהם. תופעה זו חזרה על עצמה מספר פעמים במהלך השנה. היהודים שנודע להם שהם עולים לארץ מכרו את רכושם תמורה סכומים קטנים. הערבים שהבינו את הפוטנציאל הזה שהיהודים לחוצים למכור בכל מחיר ניצלו את מצוקתם וקנו בתים ורכוש במחירים מגוחכים, היו כאלה שלא הצליחו למכור והשאירו בתים ורכוש מאחוריהם. אותם המועמדים שקיבלו פתק המתינו עם המזוודות תקופה ארוכה לבוא נציג הסוכנות ולהודיע להם שהם עולים. איש הסוכנות היה מגיע יום לפני שהם עוזבים את בתיהם ומודיע להם מתי להיות מוכנים. הפינוי היה מתקיים באישון לילה במשאית אחת או שתיים עם ברזנט סגור מאחור. המפונים התבקשו לא להרעיש שלא להרגיז את הערבים דבר שיכול היה לבטל את הפינוי. כל המפונים הגיעו למחנה קזבלנקה שנמצא בפרוורי העיר כ 20 ק"מ . שם התאספו כל המועמדים לעליה מכל מרוקו, אלפים היו שם בתוך אוהלים והמתינו לתורם לעלות.

באמצע שנת 1954 קיבלנו את הפתק המיוחל, ואיש הסוכנות הודיע לנו שאבא שלי לא יוכל לעלות היות והוא אדם מבוגר וחולה ואינו יכול לעמוד בקשיי הדרך, כל הצעקות והתלונות לא עזרו. ניסינו בכל הדרכים לעקוף ולבטל את הגזירה, ללא הצלחה, באחד המפגשים עם איש הסוכנות הוצע לנו שכדי שנוכל לעלות הוא מציע שההורים יתגרשו ושאימי אני ואחותי נעלה ללא האב. כמובן שהדבר לא היה מקובל עלינו. אבי הציע לאימי שיתגרשו באופן זמני עד שיחלים וינסה לעלות בשלב מאוחר יותר. לאימי לא נותרה ברירה אלה לקבל את הצעתו בתקווה שזה יזרז את העלייה ונתאחד מחדש בשלב מאוחר יותר. ההורים התגרשו ברבנות וחזרו להמתין לתאריך העלייה, כאשר זה לא הגיע לאחר כחצי שנה הוחלט שההורים יחזרו להיות ביחד והתחתנו מחדש.

בחודש ספטמבר 1954 כאשר היה נראה שהסוכנות לא מביאה את הבשורה ההורים החליטו להגיע בכוחות עצמם למחנה העולים בקזבלנקה. עזבנו את הבית עם מזוודה אחת לכל אחד ונסענו למחנה דרך קזבלנקה העיר כארבע שעות נסיעה ומשם נסענו למחנה כשעה נסיעה. הגענו למחנה העולים בשעות הבוקר המוקדמות, לא הורשנו להיכנס היות ואנחנו לא מופיעים ברשימת באי המחנה. הצלחנו לשחד את השומר ונכנסנו למחנה. כשהבוקר הפציע, נפרשו לפנינו שורות ארוכות של אוהלים כמו במחנה צבאי, ההזנחה והלכלוך היו בכל מקום. חיפשנו מקום שנוכל לישון בו. הרחק, בסוף המחנה מצאנו אוהל עם משפחה אחת ששמחה לקבל אותנו. כמובן שסיפרנו שאנחנו מיועדים לעליה. השתלבנו במהרה במחנה וכמו כולם, הלכנו לחדר האוכל ששם חילקו למשפחות אוכל. בבוקר נתנו לחם, ריבה, תה, לילידים קטנים חבל אבקה, חמאה וזיתים. בצהריים – מרק, תפוח אדמה ולחם, בערב אותו תפריט כמו בבוקר.

כך זה נמשך קרוב לשנה ואנחנו בסוף שנת 1955, בכל יום היו מגיעים כ 10 אוטובוסים מעמיסים את המשפחות לפי רשימה, צעקות, דחיפות, קללות ומכות היו חלק בלתי נפרד מתופעת העלייה לאוטובוסים, משפחות רבות איבדו את הסבלנות לכך שהם לא נכללו ברשימת העולים לעלות לאוטובוסים של אותו היום, המחנה היה מפנה עולים בבוקר לנמל בקזבלנקה בדרך למחנה מרסיי (מחנה ארנס) שבצרפת ומתמלא מחדש בעולים חדשים אחר הצהריים של אותו היום. משפחתי לא הצליחה להשתחל בין העולים שעלו לארץ כי הגענו למחנה ללא רישום דרך הסוכנות ונתנו עדיפות לעולים רשומים ולאלה שנתנו שוחד. לנו לא היה מה לתת. וכך זה נמשך עד חודש אוקטובר 1956 המחנה התרוקן ולא הגיעו עולים חדשים והבנו שהינה אנחנו כבר בדרך לעלות, ואז פרצה מלחמת סיני ב 29 לאוקטובר 1956 והשלטונות לא הרשו יותר ליהודים לצאת ממרוקו דבר  שעצר את העלייה לחלוטין.

נותרנו 12 משפחות במחנה כ 50 נפשות. חשבנו שזה ייקח מספר ימים עד שהסוכנות תארגן אותנו לעליה, אני כבר בגיל  12 היה קשה מאד לראות את התמודדות היומיומית של הורי ברצון לעלות לארץ. עם הזמן הבנו שהסוכנות הפסיקה את פעילותה במרוקו וגם את העלייה. וכך נותרנו 12 משפחות  במחנה ללא אוכל וללא שום דבר שיכול להודיע לנו מה קורה, פשוט התנתקו ועזבו כ 50 נפשות במחנה ענק ללא שום אמצעים. בשבועות הראשונים שראינו שאין מי שידאג לאוכלוסיית המחנה, הגברים שהיו במחנה פרצו את המחסנים שהיו במבנה בתחילת המחנה ולקחו וחילקו לכל המשפחות לפי מספר הנפשות, תחילה פרצו למחסני המזון שהכיל בעיקר אבקת חלב, ריבה וגבינה מותכת מעט קמח ואורז הרבה ירקות רקובים וסימני עכברים שהרצפה הייתה שחורה מהצואה שלהם. פרצו גם למחסנים אחרים ושם נמצאו מזרונים, שמיכות מיטות מתקפלות מגבות ועוד פריטים אחרים שחולק לפי גודל המשפחה. המזון הספיק לשבועיים תלוי בגודל המשפחה, נולדו תינוקות שלא תמיד האימהות יוכלו להניק, המצב התברואי לאחר עזיבת העולים היה בלתי נסבל, כמויות האשפה שנערמו היו  כמו מזבלה עירונית ולא היה מי שיפנה, זבובים שלטו בכל. שירותים היו בתוך מבנה פח עם בור חפור באדמה הבורות היו מלאים והריחות שנדף מהם  היה האוויר שנשמנו.

אנשים שחלו לא היה לאן לפנותם היה מקרה אחד של גבר כבן 60 שנפטר, כנראה קיבל דום לב. קברו אותו מחוץ למחנה. איש מבין דיירי המחנה לא הציע פתרון ולא קמו לחפש פתרונות, אלה השלימו עם המצב, לא היה גם לאן לחזור, הבתים ורכוש שהיה ברשותם נמכר, כך ללא ברירה נשארנו תקועים ללא מוצא.

המצב הזה נמשך לאורך זמן ואיש לא מתעניין בנו. לאחר כחודשיים לא היה כבר שום דבר להיאחז בו, אובדן תיקווה מוחלט. לאור המצב שנוצר החלטתי כנער כבן 12 לנסות לשרוד בכל מחיר ולא להניח למשפחתי שעברה את חרפת הרעב עד לפני שנים מועטות לחזור ולהיות שוב באותו המצב.

שמתי לב שמסביב למחנה הסתובבו עדרי צאן, הלכתי לכיוון העדר לבדוק אם יש רועה, לאחר הליכה של מאות מטרים פגשתי נער שנראה בגילי רועה את הצאן. ילד בגובה שלי, שחרחר לובש ג'לביה לבנה יחף ולצידו תיק קטן מבד רקום שקשור סביב מותניו. שאלתי אותו אם הוא יכול לתת לי מעט חלב או משהו לאכול. דיברתי איתו בשפת הידיים כי הוא דיבר ערבית ברברית שאותה לא הבנתי, סימנתי לו בידי עם אצבעות כווצות לכיוון הפה בתנועה הלוך ושוב, הבין את כוונתי והוציא מכיסו תפוז ומעט לחם ונתן לי אותם. הודיתי לו ורצתי חזרה למחנה. מסרתי את התפוז והלחם לאימא שלי שחילקה בין כולם. למחרת שוב הלכתי לאותו כיוון לחפש את הרועה, הוא קיבל אותי בחיוך רחב והבנתי שחברתי רצויה לו, הלכתי אתו אחר המרעה לאט לאט ללא דיבור רק הלכנו אחרי העדר, בלי לשים לב הגענו לדיר בו הוא מכנס את העדר. עזרתי לו לכוון את העדר לדיר, לאחר סגירת שער הדיר ביקש שאבוא אחריו, בחשש מסוים הלכתי אחריו, הכניס אותי לביתו שהיה בנוי מחמר בצבע אדום חום והושיב אותי במרכז החדר על שרפרף מעץ עם ריפוד דק, קרא לאימו והציג אותי בפניה. עם הכיסוי על הפנים לא יכולתי לראות אם היא שמחה או כועסת. התקרבה אלי עד כדי שאוכל לראות את עיניה ואז הבנתי שהיא שמחה ועשתה קידה בראשה כאות "מרחבה" (ברוך הבא). היא הכינה לנו תה בתוך "בראד" קנקן תה מוכסף. נראה לי שהנער הסביר את מצבי. לאחר זמן מה חזרה עם חבילה בתוך מטפחת בד קשורה בארבעת הזנבות. לא ידעתי איך להודות לה, ובדרך חזרה למחנה לא התאפקתי ופתחתי את החבילה.  היה שם גוש גבינה לבנה, כיכר לחם מעט זיתים ושני תפוזים,  זה זירז את ריצתי למחנה. את החבילה מסרתי לאימי והיא ללא שאלות פתחה את החבילה חילקה מעט למשפחה ואת היתר החביאה שיהיה גם למחר. וכך עם הזמן הפכתי לרועה צאן. אהבתי את "המקצוע החדש" כרועה כי העסקתי את עצמי מחוץ למחנה המחניק, מצאתי חבר שאיתו לאט לאט מצאנו שפה למרות שלא דיברנו. באחד הימים לאחר שהחזרנו את העדר לדיר, אביו של הנער קרה לי אליו וביקש שאבוא אחריו, ללא היסוס הלכתי אחריו, מאחורי הבית היו שם תרנגולות שהסתובבו מאחורי הגדר, הוא נכנס לחצר התרנגולות והוציא מתוך קופסא שנראה ששם התרנגולות מטילות ביצים ומסר לי ליד 4 ביצים. כמעט והפלתי את הביצים מרוב התרגשות לאחר מיכן הוא נכנס הביתה ונתן לי עוד מזון כמו בימים קודמים. עם הזמן הצטברו כמויות מזון שאם לא נאכל אותם בקרוב הם עלולים להתקלקל, ואז אימי החליטה לתת חלק מזה לשכנים.

עם הזמן התברר לי שהכפריים שהיו קרובים למחנה נהנו מעודפי המזון ושנזרק בזמן שהמחנה היה מלא בעולים והם היו אוספים אותו עבור הכבשים שהניבו יותר חלב, והם זכרו זאת לטובה. ונראה לי שהם ידעו שיותר אין עולים ואנחנו נותרנו אחרונים ורצו לעזור כמחווה לימים ההם.

עברו עוד מספר חודשים והסוכנות עדיין לא יצרה קשר, הגברים ניסו לחפש עבודה בסביבות המחנה, חלקם מצאו עבודה זמנית בקטיף התפוזים אצל החקלאים בסביבה, חלקם נסעו לעיר הגדולה קזבלנקה  ומצאו שם עבודה והיו חוזרים בסופי השבוע למחנה. ואלה שלא שפר מזלם ומצאו עבודה נעזרו ע"י המשפחות שיוכלו לעזור.

עם הזמן התחבבתי מאד על המשפחה של הנער הרועה, כי הם הרגישו שהבן חוזר הביתה לאחר מרעה מאד שמח ומרוצה, והם החליטו בתמורה ללמד אותי מספר דברים שכדאי לי לדעת. ביום שישי אחד, האב ביקש מהבן שלו להודיע לי שאני לא ילך לרעות אלא להישאר איתו בבית. נשארתי בלי להבין מה רוצה האב ממני. לאחר שהבן הלך עם המרעה הכניס אותי הביתה, האישה הכינה תה מתוק ופיתה חמה עם חמאה שתיתי את התא ואכלתי מהפיתה הטעימה ואז האב ביקש שאבוא אחריו החוצה, הלכנו לאורך השדה עד שהגענו לתחילת שדה חרוש, הוא רתם את החמור למחרשה מעץ והחל לחרוש את השדה, לאחר שחרש מספר תלמים, ביקש ממני להחזיק את המחרשה וללכת יחד איתו לחרוש. לאחר מספר תלמים ביקש שאקח לבד את המחרשה. הוא החזיק את החמור מלפנים ואני מאחור מחזיק את המחרשה והתחלנו לחרוש, הוא לפנים ואני עם המחרשה מאחור, התלמים יצאו עקומים ואני נפלתי מספר פעמים. אבל האיכר היה מאד סבלני וחייך תוך כדי שהוא מלמד אותי להחזיק נכון את המחרשה ולדעת לגעור בחמור שיזוז או יעצור לפי הצורך. בסיום היום למדתי היטב את מלאכת החריש ולמחרת הייתי כמעט עצמאי לחרוש לבד את השדה. במספר ימים סיימנו את החריש. בתמורה קיבלתי 2 אפרוחים צהובים של תרנגולת, ביצים, תפוזים פיתות וחמאה.  עם הזמן למדתי לשתול ולזרוע ירקות, ואף לימדו אותי איך להכין פחמים. וכך בגיל צעיר הפכתי לפלאח מין השורה שיודע לרעות צאן, לחרוש שדות ולגדל ירקות. לאחר תקופה של מספר חודשים שהייתי פלאח הורי ביקשו שיותר לא אלך למשפחה הערבית שאימצה אותי, כי הרגישו שהם מנצלים אותי, למורת רוחי הפסקתי ללכת.

עם הידע שצברתי החלטתי שאני אגדל ירקות לבד בשטח שנמצא בשפע במחנה, תוך כדי חיפשו אחר שטח מתאים הגעתי לסוף המחנה ששם היו מבנים בנויים  נטושים עם דלתות עץ סגורות וחלונות עם שמשות שבורות. נכנסתי דרך חלון שהיה פרוץ לחלוטין, המקום היה חשוך במקומות שלא נכנס אור השמש, הלכתי לאורך הפרוזדור וראיתי חדרים  רבים עם שירותים בסוף הפרוזדור. אמנם המבנה היה מאד מוזנח אבל חשבתי שעם מעט שעות עבודה בניקיון ניתן יהיה להחזיר את המבנה לראוי למגורים היה גם ברז עם מים זורמים וחשבתי שזה יכול לעזור לי בגידול הירקות.                                                                                                                                                                                      נודע לי מאוחר יותר שהמבנה שימש לאכלוס ילדים מעליית הנוער לפני עלייתם לארץ. עם הבשורה הזאת באתי להורים וסיפרתי להם על המציאה, אחותי עליזה הגדולה ממני ב 4 שנים שמחה על האפשרות לעבור למגורים בתוך מבנה והייתה נכונות מצידה לבוא ולנקות את החדרים, ההורים חששו מהצעד הזה היות וזה היה מבנה שנמצא בסוף המחנה וחששו  לביטחונם. הצעתי שהיות ובמבנה קיימים חדרים רבים אפשר לעניין מספר משפחות שיהיו מוכנות לעבור יחד אתנו. וכך היה, פנינו לשלוש משפחות שהיו סמוכות אלינו ושייצרנו איתם יחסי שכנות טובים, והיה נדמה לי שהרעיון מוצא חן בעיניהם. ההורים והשכנים החליטו לבדוק את הנושא מקרוב.

למחרת הלכנו יחד איתם לסייר במבנה  עקרנו את הדלת שהייתה ממוסמרת עם מסמרים, חלק מהשכנים לא אהב את המקום אבל בסוף הסיור הוחלט שנעבור למבנה כל ארבעת המשפחות. אנחנו קיבלנו שלושה חדרים, אחד להורים, אחד לי ולאחותי ואחד שישמש מטבח ואחסון. שאר החדרים חולקו לפי אותו מפתח, חדר אחד לשני אנשים וחדר נוסף למטבחון המשפחה. לאחר החלוקה נותרו עוד חדרים ריקים ששימשו לחדרי משחקים לילדים. או משחקי קלפים למבוגרים. את דלת הכניסה תיקנו. חלונות ללא שמשות או שמשות שבורות שמו לוחות קרטון או חתיכות עץ. על ארבעת המשפחות על ילדיהם התגייסו לניקוי החדרים שקיבלו, אחר כך ניקוי המקלחת והשירותים המשותפים, ולבסוף את שאר החדרים הריקים.  המים לקחנו מהברז שהיה במקלחת ושימש אותנו גם לרחצה. רוב הברזים והטוש לא פעלו. ואז היינו מתרחצים כל משפחה ביום אחר בתוך אמבטיות פח שאת המים היו מחממים בתוך דוד עם פתיליה. לאחר שהכשרנו את המבנה, השמועה על כך שעזבנו את האוהלים פשטה בין שאר המשפחות שלא שותפו, ובקשו גם הם להיות במבנה, ללא ברירה ויתרנו על חדר המשחקים ועל המטבחונים והכנסנו עוד שלוש משפחות. בסמוך למבנה היה שטח של כחצי דונם שהיה נראה לי מתאים לגידול ירקות, גייסתי מספר נערים שגרו יחד אתנו במבנה, הסברתי להם מה אני מתכוון לעשות בשטח ושלכל המשפחות יהיו ירקות טריים ישר מהשדה. ההתלהבות הייתה גדולה, חיפשנו כלים מהם ניתן יהיה לעדור את השטח, אלתרנו מכל משבא ליד, התחלנו לעדור את השדה שיהיה מוכן עד שנמצא זרעים של ירקות. הנערים עדרו במרץ בסוף כל יום היינו צריכים לטפל בידיים הפצועות כתוצאה מעיבוד השדה. למרות הכאבים והפצעים הנערים היו מרוצים וההורים עוד יותר ושמחו שילדיהם עסוקים במשהו שיכול להיות מועיל.

לאחר מספר ימים השטח היה מוכן לזריעה. נדמה לי שעדרנו כ 300 מטר. טוב, מה עושים עכשיו ללא זרעים או שתילים של ירקות? זכרתי שהפלאח שאימץ אותי לימד אותי איך לשתול, וחשבתי לעצמי אולי הוא יוכל לעזור. הלכתי אליו וסיפרתי לו משעשיתי ובקשתי אם יוכל לעזור לי במתן זרעים לגידול ירקות, הוא בתחילה כעס על כך שאני לא בא אליהם יותר כי הבן התגעגע אלי, אמרתי לו שאחד ההורים שלי חולה ואני מטפל בו. לבסוף התרצה ולקח אותי למחסן שלו ששם הוא שמר על הזרעים ועל כלי העבודה שלו. נתן לי סוגים שונים של זרעים שאני לא ידעתי להבדיל מה כל זרע מצמיח וגם נתן לי מעדר ללא ידית, הודיתי לו וחזרתי שמח בריצה למחנה לא לפני שביקרתי את החבר שלי רועה הצאן. עוד באותו היום כינסתי את נערי המחנה שגרו יחד אתנו במבנה והסברתי להם מה יש לעשות ע"מ שתהיה לנו גינה עם ירקות. עשינו תורנות השקיה. וכך היה, זרענו את הזרעים בתלמים שעדרנו לפי סוגי הזרעים בלי לדעת מה יצמח מכל זרע. הנערים עמדו יפה בלוח התורנות והשקו את השדה כפי שהסברתי להם. היו ממלאים דלאים עם מים ועוברים בין השורות ומשקים, לקח כחצי יום להשקות את השטח. הנערים, כמוני  היינו דרוכים לראות איך הזרעים צומחים ומניבים ירקות. ראיתי שהנערים להוטים לעשות כל דבר רק שיהיו עסוקים היו  6 נערים בגילאים שונים שניתן היה להעסיק אותם, החלטנו שאנחנו נעשה פחמים כפי שלמדתי מהכפרי, הלכנו לפרדסים הסמוכים וליער שהיה קרוב למחנה וחיפשנו גזעי עץ שמתאימים לעשיית פחמים.  לאחר שאספנו כמות סבירה של גזעי עצים כרנו בור בעומק של מטר וברוחב של 70 ס"מ הכנסנו את העצים לבור, הדלקנו את העצים, ולאחר שהייתה להבה גדולה כיסינו באדמה את הגזעים והשארנו שני פתחים קטנים שיצא עשן מהם וייתן לגזעים לבעור, למחרת לאחר שראינו שיותר לא יוצא עשן פיזרנו את האדמה ולתדהמתנו הצלחנו במשימה, יצאו פחמים שחורים בכמות שלא שיערנו. חילקנו את הפחמים בין הנערים שהיו מופתעים כמוני מהתוצאה. מאותו היום הנערים חיפשו בכל הזמנות גזעי עץ וריכזו אותם בסמוך לבור שכרנו. הורי הנערים שראו שילדיהם מביאים פחמים החליטו גם הם להתגייס למשימה ולהביא גזעי עץ, ואחת לשבוע היינו ממלאים את הבור ועושים פחמים, אותם חילקנו כמעט לכל תושבי המחנה. וכך המשכתי להעסיק את עצמי תקופה ארוכה ועדיין אין שום סימן שמשהו משתנה בנושא העלייה, עדיין תקועים במחנה ואין מושיע.

אני כבר בן שלוש עשרה ומשהו, גינת הירקות כבר ירוקה ועוד מעט ינבטו הירקות, מידי פעם רואים פרח על הצמחים וזה הקפיץ את הנערים ואותי משמחה. לאחר כ 3-4 חודשים ראינו את הירקות הראשונים, גזר, צנון, כרוב, חסה וסוג של פטרוזיליה. היו גם חצילים. לא שיערתי עד כמה ההתעסקות סביב הגינה הייתה משמעותית עבורי ועבור הנערים שחיפשו תעסוקה. האפרוחים שקיבלתי מהכפרי גדלו ונהיו לתרנגולות שהטילו ביצים ובכל יום הטילו שתי ביצים. באחד הימים ראיתי שאחת התרנגולות לא יוצאת לחצר עם חברתה ויושבת בקופסה שהכנתי לה,  לאחר מספר ימים אני שומע ציוץ של אפרוחים, ארבע אפרוחים במספר צהובים שמתרוצצים סביב אימם. מאד שמחתי והזעקתי את הנערים שיבואו ויראו את הפלא. גן הירק המשיך לפרוח ולתת לנו ירקות שחילקנו בין הנערים.  היות ולא הייתה שום התקדמות בכל הקשור לעליה המשכתי לגדל ירקות ולעשות פחמים וגם תרנגולות הטילו ביצים בכמות גדולה יותר, כך זה נמשך עד כמעט סוף שנת 1956.

הקשר עם העולם החיצון כמעט ולא היה קיים למעט החדשות ששמענו מהגברים שעבדו בקזבלנקה וחזרו בסופי שבוע וסיפרו על הנעשה מחוץ למחנה. ונודע לנו שלאור תוצאות המלחמה שהערבים הפסידו בה, השלטונות במרוקו הקשיחו את עמדתם בנושא היהודים והעליה לארץ. לאחר שהצרפתים עזבו את מרוקו והמלך חסאן החמישי חזר לשלוט במדינה באחד הימים, בחודש נובמבר, 1956 ללא שום התראה מוקדמת הגיעו למחנה שני אנשים זרים שלא ידענו מי הם, ביקשו לכנס את ראשי המשפחות כדי לדבר איתם. החבורה התכנסה במבנה ששימש חדר אוכל בזמנו וסיפרו לנו שהם מהמוסד של מדינת ישראל ושרק לאחרונה נודע למדינה על הימצאותם של עולים במחנה קזבלנקה. ראשי המשפחה היו המומים מהידיעה שמדינת ישראל לא ידעה על הימצאותם של יהודים במחנה. לדבריהם, על המחנה נודע לסוכנות כאשר רצתה לסגור את המחנה שהיה כנראה בשכירות ולהחזירו לבעליו.  אנשי המוסד הודיעו לנו שלא לספר לאיש על הגעתם ועל הקשר שנוצר אתנו ושנמתין בסבלנות עד שיודיעו לנו על המשך הטיפול. קודם שמחנו על כך שסופסוף מישהו מודע לקיומנו, ומצד שני כעסנו מאד על כך ששנתיים איש לא התעניין בנו. ההרגשה הייתה שהיינו אבודים שנתיים על אי בודד והתגלינו באקראי ועוד מעט יבואו לחלץ אותנו.

זהו ! עולים!!??                                                                                                                              

בתחילת ינואר 1957 ולאחר ציפייה ארוכה לבואו של נציג המוסד שיודיע לנו על עלייתנו לארץ, הוא הגיע ללא הודעה מוקדמת. אחד מאותם האנשים שהיו כאן קודם והודיע לנו שביום מסוים בשבוע תגיע מונית שתיקח אותנו לנמל בקזבלנקה, נעלה על סירה וייקחו אותנו לעיר טטואן שבמרוקו ספרד. עם קבלת הידיעה שהנה אנחנו עולים לארץ, הלכתי להיפרד מהחבר הרועה שלי ומשפחתו ואמרתי להם שאנחנו חוזרים לעיר הולדתי סאפי. הוא נתן לי פסלון קטן שלא זיהיתי את הדמות וחליל רועים קטן. אביו לחץ בחוזקה את ידי ואמר תודה שהייתי חבר טוב לבנו. אמרתי להם תודה על מה שעשו למעני ובלעדיהם לא הייתי שורד את תקופת המחנה הנוראית.

איש המוסד עבר בין המשפחות והודיע להם בדיוק את מה שהוא סיפר לאבא, רק שכל משפחה תעלה בתאריך אחר, הוא הסביר שהיות שהגבולות חסומים לעליה ליהודים, הם מעלם אותנו באופן בלתי לגאלי דרך מרוקו ספרד, משם לגילברלטאר ,למרסיי שבצרפת, וממרסיי לישראל.

לאחר יומיים הגיע שוב אותו איש מוסד, נתן לנו חבילה עם שטרות כסף וביקש שנמתין בשעה שתיים עשרה וחצי בלילה מחוץ לשער המחנה אז תגיע מונית שתיקח אותנו לנמל קזבלנקה. בנמל ימתין אדם שיש לזהות אותו עם סימנים מיוחדים, "הוא יחבוש מגבעת בצבע שחור, יענוב עניבה ירוקה, ומטפחת כחולה תצוץ מכיס מקרונו", אל תדברו עם אף אדם ורק עם הזיהוי הזה ניתן לדבר איתו.

באותו היום הגענו לשער המחנה כבר בשעה שתיים עשרה בלילה עם שתי מזוודות לא גדולות במיוחד והמתנו לבוא המונית. המונית הגיעה באיחור של שעה, אבל הגיעה, העמסנו את שתי המזוודות בתא האחורי, אבי ישב ליד הנהג, אימי, אחותי ואני ישבנו בספסל האחורי. במשך הנסיעה לא הוצאנו הגה מהפה מפחד והתרגשות לעבר הבלתי נודע.

הגענו לנמל כשעה לאחר שעזבנו את המחנה, הנהג הוריד אותנו ליד הרציף שם עגנה סירת דייגים שדפנותיהה היו צבועות כחול שנראתה די לא יציבה ורעועה, המתנו לאיש עם הסימנים המיוחדים שבושש לבוא. לאחר כ 20 דקות הגיע האיש המיוחל, הורי בחנו אותו ובדקו שמדובר באדם עם הסימנים המיוחדים. לאחר בחינה חוזרת הוא הושיט את ידו לשלום לכולם. הוא דיבר בשפתינו ואמר לנו שבעוד כמה דקות נעלה לסירה שתיקח אותנו לטטואן במרחק שש שעות שייט, שם יחכה לנו אדם גם עם סימנים מיוחדים שייקח אותנו למשפחה יהודית שתארח אותנו למספר ימים. וכך היה, עלינו לסירת הדייג עם הדפנות הכחולות, ולאחר מספר דקות שמענו את רעש המנוע והסירה החלה לשוט. אחותי עליזה כבר בתחילת השייט הרגישה לא טוב והחלה להקיא, אני דווקא הרגשתי בסדר גמור ונהניתי מריח הים והרוח הנושבת על הסיפון. הורי ירדו לתחתית הסירה ואני לא יודע איך הרגישו במהלך השייט. לאחר כשש שעות של שייט בחשיכה מוחלטת הגענו לנמל בטטואן. נתבקשנו להישאר בסירה עד שיגיע משהו שייקח אותנו. לאחר כשעה המתנה בסירה, הגיח לפתע אדם הדומה לקודמו עם הסימנים שקיבלנו לפני עלייתנו לסירה.

איש המוסד עם הסימנים המיוחדים העלה אותנו  על מונית איתה הוא הגיע וביקש מהנהג לקחת אותנו לכתובת שמסר לו. כ 20 דקות נסיעה נסענו ברחובות טטואן, השעה כמעט 5 לפנות בוקר, הגענו לכתובת המבוקשת, הוצאנו את שתי המזוודות וחיכינו שמשהו יגיע לקחת אותנו למשפחה המארחת. לא עבר זמן רב והגיח מאחורינו בחור צעיר כבן 20 שאל האם אנחנו משפחת אביטבול. ענינו בחיוב וביקש שנבוא אחריו. עשינו כבקשתו, הליכה של 5 דקות הגענו לבית חד קומתי שקירותיו מבחוץ היו צבועים בכחול. הצעיר פתח את הדלת וראינו מול עינינו משפחה של 4 נפשות ממתינה לנו עם אוכל ומשקה כיד המלך. התיישבנו לאכול, האוכל הזכיר לנו את התבשילים של אימא שלי, היה מאוד טעים, שוחחנו עוד כשעה וביקשנו ללכת לישון למספר שעות. קיבלנו חדר אחד להורים אני ואחותי ישנו בחדר אחר, לא לפני שעשינו מקלחת חמה ומרעננת. התעוררנו לקראת השעה חמש אחר הצהריים.  מאז שהגענו לבית לא הורשנו  לצאת ממנו, הבחור הצעיר שהביא אותנו ביקר אותנו ושאל אם אנחנו זקוקים למשהו וישמח לעזור בכל דבר. ענינו בנימוס שהמשפחה המארחת קיבלה אותנו יפה והיא דואגת לכל מחסורנו, רק שאלנו אותו האם יש לו קשר עם האנשים שהביאו אותנו לכאן ואם ידוע לו מתי אנחנו נוסעים לתחנה הבאה. הוא ענה שאין לו קשר עם אף אחד רק שלפני מספר ימים פנה אליו אדם שהוא לא מכיר וביקש ממנו שיאתר משפחה יהודית שתסכים לארח אותנו למספר ימים תמורת סכום כסף עבורו ועבור המשפחה המארחת.  נתנו לו הוראות שבשום אופן שלא נצא מהבית עד שהנציג יגיע עם מונית שתסיע אותנו לתחנה הבאה.

לאחר כחמישה ימים, שוב הבחור הצעיר מגיע והודיע לנו שמונית תגיע בעוד כשלוש שעות ותיקח אותנו לעיר סאוטה, במרחק של שעה נסיעה.  בחיבוקים ונשיקות נפרדנו מהמשפחה המארחת הם איחלו לנו נסיעה טובה ובטוחה וביקשו שננשק בשמם את הכותל המערבי (שלא היה עדיין בידינו). הכינו לנו צידה לדרך בתוך שקית נייר ויצאנו לרחוב רק כאשר המונית הגיעה לא לפני שקיבלנו הדרכה על האדם שימתין לנו בסאוטה  עם סימנים זהים לקודמו. הנסיעה לסאוטה הייתה בשעות אחר הצהריים וכעבור שעה הגענו לעיר. הנהג ביקש שנישאר במונית עד שיגיע משהו שייקח אותנו. המתנו במונית כ20 דקות ואז הגיע אדם גבוה כעמוד חשמל ושאל את אבא אם שמו מאיר, אבי ענה לו בחיוב וירדנו מהמונית. צעדנו אחריו והגענו למשפחה יהודית בת 5 נפשות, הורים, שתי בנות ובן בגיל ה18-19. התקבלנו בסבר פנים יפות, הכינו עבורנו שולחן מלא מכל טוב, הבנות התחברו מיד עם אחותי עליזה, המארחים פטפטו  עם ההורים, הבן הבוגר לא מצא עניין לדבר עם ילד בגילי, אז נשארתי לבד בחדר האורחים ללא מעש. ושוב חל איסור מוחלט לצאת מהבית והמארחים עשו כמיטב יכולתם להנעים לנו את השהות בביתם. ככל שעברו הימים שמתי לב שהבן מנסה להתקרב לאחותי עליזה, ועם הימים הם התחבבו מאד אחד על השני.

כעבור 7 ימי שהות אצל המשפחה המארחת, הגיע האיש הגבוה והודיע לנו שנארוז את המזוודות כי בשעות הערב אנחנו עומדים לשוט לכיוון מפרץ גיברלטר.

הבן הצעיר ששמע שאנו עומדים לעזוב התחיל בהתחלה לדבר בנועם על ליבה של אחותי עליזה שתישאר איתו והוא מבטיח לעלות לארץ מיד לאחר החתונה. משפחתו ומשפחתי היינו המומים וכל אחד ניסה לשכנעו שזה לא הזמן להציע הצעת נשואים שבעוד כמה שעות אנחנו צריכים לעזוב את המקום. ואז הוא עבר לטונים גבוהים ואיים שאם היא לא תישאר איתו הוא ילך לשלטונות וילשין עלינו שאנחנו עולים לארץ באופן בלתי לגאלי. הוא לא השתכנע למרות שאחותי אמרה לו שהיא תשמח להינשא לו כאשר יעלה הוא לארץ. בינתיים האיש הגבוה הגיע וסיפרו את המתרחש, הוא אמר לנו שלא לדאוג, אני לא יודע מה הבחור הגבוה עשה ומה דיבר עם הבחור המאוהב, אבל הוא השתתק והלך לחדרו בלי לומר שלום. נסענו לנמל סאוטה כעבור שעה קלה מצאנו את עצמו שטים לכיוון מפרץ גיברלטר, אני לא זוכר כמה זמן שטנו אבל זה לא היה ארוך במיוחד. ירדנו מהסירה ישר למונית שלקחה אותנו למחנה עם שורות של מבנים ענקיים כמו עם פח גג קמור. (הנגרים) הוכנסנו לאחד ההנגרים וראינו שורות שורות של מיטות ברזל ועליהם מזרן קש ושמיכות. האיש שהוביל אותנו שם אותנו ליד המיטות ואמר לנו שנשים את המזוודות על המיטות ושנלך לחדר אוכל לשתות משהו. עולים רבים כמונו היו שם בהמתנה עד שיגיע תורם לנסוע למחנה מעבר בעיר מרסיי שבדרום צרפת. חוץ מלהסתובב סביב עצמנו לא היה מה לעשות. ילדים שיחקו כדור רגל עם סמרטוטים קשורים, בנות שיחקו קלאס ואני השתעממתי, התגעגעתי לגינה עם הירקות שהשארתי אחרי במחנה קזה. נחמה מצאתי במחנה גיברלטר, מקום נקי, מסודר עם משמעת של לוח זמנים מאורגן ארוחות בזמן ומקלחות ללא הגבלה. כעבור חודש שהייה במחנה, שטנו באנייה גדולה עם עולים רבים עליה לכיוון מרסיי שבדרום צרפת, איבדתי את מספר הימים ששטנו, אני חושב שאלה היו בן יומיים לשלושה. מהנמל במרסיי עלינו על אוטובוסים שלקחו אותנו למחנה. לפנות ערב הגענו למחנה. כמו בגיברלטר שמו אותנו בהנגר ענק עם מיטות ברזל מזרוני קש ושמיכות.

עולים מכל העולם היו שם, נשמעו שפות רבות שלא הכרתי. אלפי בני אדם היו במחנה, זה הזכיר לי את התקופה שהייתי במחנה קזבלנקה בתקופה העלייה המסיבית בשנים 1954- 1956. היה לי הרושם שכול העולים נתקעו במחנה "ארנס" שברסיי. מחנה מוזנח ללא אמצעי היגיינה נאותים, חדר אוכל קטן ששימש אלפי עולים במשמרות, אוכל בסיסי ביותר שחזר על עצמו מידי יום, מספר תאי שירותים קטן מלהכיל כל הדרישה. השמיכות הסריחו משתן מזרונים מלאים בפשפשים, אנשים חולים שכבו יחד עם אנשים בריאים, קלקולי קיבה היה עניין שבשגרה. ברזיות רחצה היו מחוץ למבנה, לרוב לא היו מים חמים במקלחות, אנשים התרוצצו במחנה בחוסר מעש. לאחר שהבנתי היכן אני נמצא, חיפשתי עבודה בה אני יכול לקבל שכר ולקנות סיגריות לאבא שלי, כי לאחר שהובטחה הארוחה וקורת גג, נותרה הבעיה איך משיגים סיגריות לאבא?.  לאחר התעניינות במשרדי המחנה אמרו שאני יכול לקבל עבודה בניקוי שירותים, מחוסר ברירה הסכמתי לעבוד כמנקה שירותים. ציידו אותי בדלי עם חומר חיטוי בשם "ליזול" בצבע חום עד שחור עם ריח חריף מחניק. מטאטא וסמרטוט, עם הכלים האלה התחלתי לנקות את השירותים החל משעה שבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, כאשר סיימתי סיבוב ניקיון אחד חזרתי לנקות בסיבוב השני וכך עשיתי ממוצע 7 סיבובים ביום. בסיום יום העבודה קיבלתי סכום כסף שהספיק לקנות 18סיגריות ג'יטאן לאבא. וכך נמשך במשך כחודש עד שלא יכולתי יותר ועזבתי את העבודה. לא התביישתי מהעבודה שעשיתי אלא שעות העבודה והריחות הם שהתישו אותי.

באחד הימים יצרנו קשר עם אחי יהודה שעלה לארץ עוד בשנת 1949 סיפרנו על מצוקתו של אבא והבטיח שישלח כסף. ובאמת באחד הימים הגיע שליח מהארץ חיפש אותנו עד שמצא ומסר לאבא מעטפה עם חמש לירות ישראליות שאז זה נחשב להרבה כסף. באמצע יוני 1957 הודיעו לנו שאנו עולים לארץ בעוד כשבוע. לא ידענו גבול לשמחה, הלכתי במחנה זקוף כמו ברווז עם נוצות צבעוניות במשך כל השבוע. היום שכה חיכינו לו הגיע, אבא אמר שהינה ימות המשיח הגיעו ונוכל לנשק את אדמת הקודש בקרוב. לילה לפני יום העלייה לא הצלחתי להירדם. מחשבות רבות עלו בראשי, מזה הארץ הזאת שכל כך הרבה יהודים רוצים לעלות אליה? האם באמת זו ארץ חלב ודבש כפי אבא היה אומר? מה מחכה לנו בארץ הלו נודעת הזו? האם האחים יקבלו אותנו? היכן נגור? מה ההורים המבוגרים שלי יעשו בארץ? איך אני משיג את כל שנות הלימודים שהחסרתי? ועוד מחשבות נוספות המטרידות נער בן כמעט 14.

בבוקר השכם קמנו כולנו, התרחצנו בברזיות בחוץ סגרנו את המזוודות, הלכנו לחדר האוכל לאכול את הדייסה הלא טעימה שתינו תא וחזרנו להנגר לקחת את המזוודות. ראינו בדרך להאנגר כ הרבה אוטובוסים עם המנועים פועלים, המתינו דרוכים לקריאתו של מנהל העלייה להקריא את שמות המשפחות שיעלו לאוטובוס. המזל שלנו שהקריאו את השמות לפי סדר א' ב' ואנחנו היינו בין הראשונים שנקראו לעלות לאוטובוס. תפסנו את המקומות הראשונים בקדמת האוטובוס. המתנו עד שאחרוני המשפחות יעלו לאוטובוס. עם סיום הקראת המשפחות עלה לאוטובוס מנהל המחנה ואיחל לנו נסיעה טובה וקליטה טובה בארץ. הגברים באוטובוס התחילו לקרוא תהילים והנשים התחילו להשמיע צהלולים. האוטובוסים המלאים בעולים בדרכם לארץ המובטחת עוזבת את שערי מחנה "ארנס" שבמרסיי.

הגענו לנמל שם המתינה האנייה הגדולה "ציון" או "ירושלים" אני לא זוכר בוודאות. אט אט ירדנו מהאוטובוס והתרכזנו כקבוצה אחת על הרציף בסמוך לאנייה, לאחר זמן מה החלו להקריא שמות לפי סדר א' ב', והיינו בין הראשונים לעלות לאנייה. באנייה כיוונו אותנו לעבר תאי המגורים, התמקמנו בתאינו הקטנים עם שתי מיטות אחת מעל השנייה וחלון עגול הפונה לים.

האנייה הרימה עוגן והחלה לזוז. כולם עלו לסיפון לראות שאכן האנייה יוצאת לדרך. הדרך לארץ הייתה ארוכה 6 ימים. דמעות של שמחה ועצב בעיניהם של האנשים שעמדו על הספון, חיבוקים ונשיקות בין העולים וברכה לדרך צלחה במולדת החדשה.

בדרך לארץ המובטחת  אחרי קרוב לשלוש שנים 1954-1957                                                                                                                                                              

יצאנו מנמל מרסיי ביום ראשון בתאריך 2 ביולי 1957, הגענו לנמל חיפה ביום שישי בתאריך 7 ביולי.  ואני כבן 14 בחודש נובמבר.

שמים בהירים מעלינו, ומתחתינו ים כחול. מידי פעם נפעמנו לראות דולפינים קופצים מעל פני הים, קיוויתי מאד שילוו אותנו עד נמל היעד, אבל לצערי לאחר קילומטרים ספורים נעלמו, להפתעתי שוב חזרו ככל שהתקרבנו לנמל חיפה, אני לא בטוח שמשאלתי התמלאה ושהם ליוו אותנו ממרסיי עד חיפה. בכל מקרה מאד שמחתי לראותם.

לאחר ימים ספורים של שייט נתבקשנו לעלות לסיפון ולחגור חגורות הצלה, המלחים חילקו חגורות בצבע צהוב. לא הבנתי למה כל הרעש הזה, הים היה מאד רגוע ולא הייתה סיבה לכל ההמולה הזו, רק לאחר מעשה, התברר שזה היה תרגיל ומחויבים לפי נוהלי בטיחות. אנחנו כבר חמישה ימים בהפלגה, ילדים בכל הגילאים התרוצצו על הסיפון, מבוגרים ישבו מהורהרים עישנו סיגריה בשרשרת המתח היה ניכר על פניהם, נשים טיילו לאורך הסיפון ודברו עם נשים אחרות. לא מעט אנשים נשענו על מעקה סיפון האנייה והבנתי שאלה עדיין לא התגברו על מחלת הים. לפנות ערב של יום החמישי להפלגה, נתבקשו כל העולים להתאסף על הסיפון. לאחר שכולם היו, הופיע אדם בליבוש אלגנטי ודיבר בעברית, שרובנו לא הבנו, לצידו עמדו מתורגמנים בשפות שונות. האיש הודיע לעומדים על הסיפון שמחר נגיע לנמל חיפה בשעה 11 בבוקר ועלינו להכין את המזוודות ונהיה מוכנים עם המזוודות בשעה 10 על הסיפון. וממשיך להסביר, לאחר שנרד מהסיפון ימתינו לנו אנשי הסוכנות  עם רשימות ביד, כל מי ששומע את השם שלו ילך להירשם ולקבל תעודת עולה, תקבלו מספר אוטובוס שעליו תעלו לאחר קבלת תעודת עולה, האוטובוסים ייקחו אתכם לישובים בהם תגורו. אנשים שאלו שאלות ולא תמיד קיבלו תשובות. השאלה שעלתה לאוויר לרוב, הייתה לאיזה ישוב ייקחו אותנו?, בדרך כלל התשובה הייתה שאיש הסוכנות למטה יגיד לכם.

בערב בשעה הרגילה, הלכנו לחדר האוכל, הפעם חילקו אוכל יותר עשיר משאר הימים ששהינו על האנייה, וגם יין חילקו, לא לקח זמן רב והעולים פצחו בשיר באופן ספונטני. רוב העולים התחברו עם אנשים מאותו מוצא וכך לאורך כל ההפלגה שמעת שפות זרות שלא הכרת, וכך גם בחדר האוכל רוב העולים ישבו בקבוצות שיוך, באותו הערב בחדר האוכל זה הורגש במיוחד, החלה תחרות בין הקבוצות מי שר יותר יפה ויותר חזק. אבל שיר אחד היה מאחד את כולם, "הבאנו שלום עליכם". כששרו את השיר הזה נערות צעירות קמו לרקוד והצטרפו אליהם עוד עולים, השיר והריקוד הזה חזר על עצמו פעמים רבות כי זה השיר שאיחד את כל העולים מכל עולים מכל התפוצות.                                                             לאחר ארוחת ערב המרגשת  הלכנו לתאינו, וחשבנו, זהו, זה הערב האחרון על האנייה ומחר כבר נהייה בארץ.

לישון היה קשה, המחשבות התרוצצו וההתרגשות גברה על הרצון להירדם. חיכיתי שהבוקר כבר יפציע, התהפכתי במיטה הצרה פעמים רבות, רק לפנות בוקר נרדמתי,  ובשעה שבע העירו את כולם. כהרגלינו, התרחצנו והלכנו לחדר האוכל, חזרנו לתאינו לארגן את המזוודות ולהמתין שיקראו לעלות לסיפון לקראת הירידה מהאנייה.

דרוכים ונרגשים אנחנו ממתינים בתאים. לקראת השעה עשר בבוקר, נתבקשו כל העולים לעלות לסיפון. עלינו וראינו שרוב העולים ממתינים על הסיפון כל אחד עם המזוודות, נשים שהיו להם ילדים קטנים דאגו להחזיק אותם קרוב אליהם, הגברים רובם עישנו בשרשרת, ההתרגשות הייתה באוויר וציפינו לבלתי נודע.

בעוד שעות ספורות נגיע לארץ, אנחנו על הסיפון ממתינים, חלק יושב חלק עומד וחלק מטייל לו, אני נעמדתי ליד המעקה בתקווה ליראת  שוב את הדולפינים, איזו התרגשות הייתה כשלפתע משום מקום הגיחו מעל פני המים זוג דולפינים, ואחריהם עוד קבוצה שנראתה שוחה בתוך המים לצד האנייה. תוך כדי שאני עוקב אחר הדולפינים, אני שומע צעקות רמות, "ישראל!!, ישראל!!", כולם כאיש אחד מגיעים לקדמת האנייה וגם אני, אני רואה ברקע כמו צל ענק באופק הים, ככול שקרבנו יותר הצל נהיה ברור יותר. אלה היו הרי הכרמל שנראו מתנשאים מעל פני הים, כעבור כשעה האנייה החלה להאיט ואנחנו מתקרבים אט אט לעבר הנמל. התמקדתי בנקודה מסוימת על אחד ההרים שבאופק, היה שם משהו מבריק ומוזהב, ככל שקרבנו לחוף הבחנתי בכיפה מוזהבת בראש ההר, התפעלתי מהיופי הזה, חשבתי לעצמי איזו מדינה יפה שיש בה מבנים עשויים זהב, באותה מחשבה אמרתי לעצמי שאם במידה ויהיה לי רע, אברח למקום ההוא למעלה, מאוחר יותר התברר לי שזה מקדש של הדת הבהאים. האנייה מתמרנת לעגינה ברציף עד שהיא מתחככת עם הרציף שלאורכו היו גלגלי גומי, אחד המלחים זרק חבל עבה לכיוון מלח שעמד על הרציף שקשר את החבל לעמוד ברזל, וכך עוד מספר פעמים עד שנקשרו מספר חבלים לאורך הרציף. רוב העולים עברו לראות מה קורה על הרציף, עמדו שם אנשים, והאוטובוסים היו במרחק של כ 150מטר מהרציף. לאחר כחצי שעה, נתבקשנו להתכונן לרדת מהאנייה, כל אחד אחז בילדים הקטנים שלא יברחו להם ברגעים האלה, כל אחד והמזוודה שלו בידיים ממתינים לפקודה לרדת. סולם ברזל ארוך הוצמד ונקשר לדופן האנייה בחוזקה. העולים ממתינים בדריכות מאופקים ומתוחים לקראת הירידה. והינה הבקשה לרדת הגיעה לבסוף. נתבקשנו להישאר צמודים אחד אחר השני, לתת למשפחות עם ילדים קטנים לרדת תחילה. המשמעת הייתה למופת, ירדנו בסדר מופתי, לא נדחקנו ולא דחפנו, כל אחד בתורו ירד לרציף. כשהגיע תורנו לרדת ראיתי את אבא שלי עם עיניים אדומות, נראה לי שהוא בכה בסתר, כשראיתי את זה ניגשתי אליו והחזקתי לו את היד, והוא לפט את ידי בחוזקה כאומר, "עשינו זאת", אימי יחד עם עליזה היו מאחורינו כשירדנו מכבש האנייה, כשדרכנו על הרציף ראיתי לא מעט נשים וגברים משתטחים על הרצפה חלקם ממלמלים תפילה וחלקם בוכים. היות וראיתי שלא כולם עושים זאת אלא בודדים לא אני ולא אבי השתטחנו. אני מאמין שעל האנייה היו בין 500 ל 700 עולים, לא ספרתי אבל היו הרבה. קבוצות קבוצות , הוליכו אותנו לכיוון האוטובוסים, שם המתינו אנשים ממחלקת הקליטה, שביקשו להמתין לפקידי הסוכנות שירשמו וייתנו לנו תעודת עולה. כולם הסתדרו בתורים ארוכים ולאט לאט התקדמו לכיוון הפקידים שהנפיקו תעודת עולה בצבע צהבהב ובו רשמו את כל בני המשפחה. עם קבלת פנקס העולה קיבלו גם את מספר האוטובוס אליו הם צריכים לעלות. הגיע תורנו ונעמדנו מול פקיד הסוכנות והחל לשאול את פריטי המשפחה והוא היה רושם בפנקס כפי ששמע. ללא זיהוי מול תעודות כלשהם. וכך התברר לנו מאוחר יותר ששם המשפחה שנרשם בתעודת העולה שובש מאביטבול לאוחטבול, לא שמנו לב לכך במשך שנים, עד שיצאתי לגמלאות. עם סיום הרישום נתנו פתק עם מספר האוטובוס אליו אנו צריכים לעלות שייקח אותנו לישוב שבו נגור. הלכנו לכיוון האוטובוס ראינו חלק מהעולים מתווכחים עם איש הסוכנות שהיה אחראי על העלאת האנשים שקיבלו את מספר האוטובוס שלו. העולים לא רצו לעלות לאוטובוסים לפני שיגידו להם לאין הם לוקחים אותם, ואיש הסוכנות לא היה מוכן להגיד להם וגם הנהג מילא פיו מים, היו כאלה שבאו עם פתק שרשום להם את שם הישוב שהם רוצים שייקחו אותם, לא עזר לעולים, בסופו של דבר כולם עלו לאוטובוסים בלי לדעת את יעד נסיעתם. השעה כבר 5 אחר הצהריים, מאז ארוחת הבוקר באנייה לא בא דבר לפינו. איש הסוכנות כיוון אותנו לאוטובוס שהיה רשום עליו 7, היה גם 7/ב ו7/ג., אחרים מוספרו במספרים אחרים. ברגע שכל הנוסעים באוטובוס 7 התמלא יצאנו לדרך. בדרך מהנמל ראינו בתים בסגנון ערבי כפי שהיו במרוקו, אבל גם בתים מודרניים היו לאורך הכביש. ביציאתנו מחיפה נסענו לאורך חוף הים מספר קילומטרים, לכיוון דרום, הנסיעה באוטובוס לא הייתה נוחה במיוחד, כסאות מעץ, כביש משובש, רעבים ועייפים אנחנו נוסעים ללא הפסקה בנסיעה איטית להחריד, לאחר כשעתיים נסיעה הגענו לתחנת דלק, ירדנו להתרעננות, תא שירותים אחד היה לתחנה, לקח כעשרים דקות עד שהגיע תורי, לא היו תאים נפרדים לנשים וגברים, כולם באותו התא. ההפסקה הזו לקחה כשעה לערך. עלינו שוב לאוטובוס והמשכנו בנסיעה, השמש מתחילה לשקוע במערב, ולאט לאט מתחיל להחשיך, נשארתי ער כל עוד היה אור יום, לא רציתי לפספס מראות ונופים שלא הכרתי. אחרים שהיו באוטובוס מזמן נרדמו, תינוקות מידי פעם בכו, ראיתי חוסר נוחות מצד הגברים ונשים על הנסיעה הארוכה וללא ידיעת יעד הנסיעה, בכל פעם משהו ניסה להערים על איש הסוכנות שליווה אותנו שייגלה את יעד הנסיעה. הוא לא התייחס כאילו היינו אוויר.

רוב האוטובוס היו עולים יוצאי צפון אפריקה, למרות שבאנייה היו עולים גם מאירופה, לא שמתי לב לכך עד שאחד הגברים העיר על כך. חלק הבין שלוקחים אותנו לערים בדרום הקרובים לגבול עם מצרים כדי לשמור על הגבול. אחד אפילו אמר שלוקחים אותנו לשדרות כי יש לו קרוב משפחה שגר שם. בשעה מאוחרת בלילה הגענו למקום חשוך, באמצע שום מקום, ביקשו שהגברים במשפחה ירדו מהאוטובוס יבאו עם איש סוכנות לקחת מיטות, מזרנים ושמיכות. שהנשים והילדים יישארו באוטובוס. אני הלכתי במקום אבא שלי שהיה חולה ותשוש, ביקשו שאקח 4 פריטים מכל דבר ולצאת החוצה להמתין עד איש הסוכנות ייקח אותנו לבתים החדשים שלנו. לאחר שהוצאתי את כל הפריטים המתנתי כמו כולם בחוץ, הרגשתי שבכול מקום עליו אני דורך אני הולך על חול. בסוף לאחר שכולם המתינו בחוץ עם כלי השינה. הכריז איש הסוכנות בקול נרגש. "ברוכים הבאים לשדרות". צעקות וקללות מכל עבר נשמעו מהגברים , הנשים שהיו באוטובוס ירדו לראות על מה הצעקות, כשנודע להם במה מדובר הצטרפו למקהלה. לאחר דין ודברים כולם הלכו אחר איש הסוכנות ופיזר אותנו בין הפחונים, בפחונים הייתה פתיליה ולידה גפרורים, עליזה אחותי עזרה להביא את כלי המיטה מהמקום בו הנחתי אותם. ההורים נכנסו לפחון. היה כבר מאוחר ומותשים מהיום הארוך. סידרנו את המזרונים ע"ג המיטה המתקפלת שהוחלפה למחרת במיטת ברזל. והלכנו לישון עם הבגדים שלבשנו במשך כל היום. בלילה היה קר, השמיכות שקיבלנו לא הספיקו כדי לחמם.

מרוב עייפות לא הצלחתי להירדם. עם בוקר, הגיעו מספר אנשים כנראה מהסוכנות, שהביאו איתם ארגזי קרטון שהיה בהם מזון מסוגים שונים, והודיעו לנו שבכל בוקר נקבל ארגז כזה עם האוכל, הביאו מגבות, ועוד שמיכה אחת נוספת, וגם את המיטה החליפו למיטת ברזל. שולחן לא היה, אלא ארגזי עץ ששימשו ככיסאות. ברגע שאנשי הסוכנות עזבו יצאנו החוצה לראות לאן הגענו. שורות של פחונים בוהקים בשמש קיבלו את פנינו, דיונות חול היו מפוזרים מאחורי הפחונים, ברז מים צמוד לאחד הקירות הצמודים לכניסה של הפחון. שירותים שהיו גם בתוך פחון עם בור עמוק באדמה משותפים לכל המשפחות. לא נאמר לנו מה קורה בהמשך, נתנו לנו מספר ימים ע"מ שנסתגל למקום, במשך היום לא ניתן היה לשהות בתוך הפחון מהחום החונק של הדרום, ואם יצאת החוצה רוח חמה עם חול קיבלו את פניך. אבי שהיה אדם חלש לא יכול היה לעמוד בתנאים הקשים האלה, והוא פונה לבית חולים באשקלון. שם שהה מספר שבועות.

אני לא יודע איך נודע לאחי יהודה שהגענו לארץ ושאנחנו בשדרות.  שבוע וחצי היינו בשדרות עד שאחי יהודה הגיע אלינו, ואמר לנו לארוז את המוודות כי אנחנו לא נשארים בשדרות. באותו היום לקח אותנו אליו הביתה למושב נחל ראובן שבעמק חפר. זה היה באמצע חודש יולי 1957. למושב הגענו בשעות המאוחרות, גיסתי טובה קיבלה אותנו בסבר פנים יפות, הכינה ארוחת ערב מאד טעימה ומשביעה. ישבנו עוד שעה ארוכה ואז הוחלט שאנחנו נישאר במושב עד שאבי יחלים ויחזור לאיתנו, ואיתו נחליט מה נעשה הלאה.

אבי חזר מבית חולים לאחר כחודש וחצי לאחר שהחלים משחפת.  התברר ליהודה אחי שאני בגיל 14 עדיין לא עשו לי טקס בר מצווה, את טקס בר המצווה עשו לי בבית הכנסת הקטן של המושב, כמעט ללא הכנה מוקדמת, אלא עשו זאת באופן סמלי, לא זרקו סוכריות ולא היו כל הטקסים שאני זוכר בילדותי. חזרנו לבית אחי לסעודה עשירה שסימנה את סוף הפרק של הבר מצווה. לראשונה לבשתי חולצה לבנה ומכנס חאקי קצר. דני הבן של יהודה היה אז כבן שנתיים ודפנה בת מספר חודשים. סול אחותי הגיעה לביקור כשבוע לאחר שהגענו למושב, חיים אחי היה מגויס לצבא ורק לאחר כחודש נפגשנו. עליזה אחותי עזרה לטובה גיסתי במשק הבית,

אהבתי את המשק של אחי יהודה ועזרתי לו ככל יכולתי בקטיף העגבניות, מלפפונים, תירס, ואף למדתי לקצור אספסת עם חרמש. היו שם פרות חולבות, עדיין לא הורשתי לחלוב אבל עזרתי לשפוך את החלב לכדים, היו גם תרנגולות שהטילו ביצים שעזרתי לאסוף. במיוחד אהבתי את הפרד בשם ג'ו שהיה במשק של אחי, משהו שלא הכרתי קודם, משהו כמו סוס וחמור שחברו יחדיו למשהו גדול וחזק במיוחד, היו רותמים אותו לעגלה שאספה את ארגזי הירקות שנשלחו לתנובה, הוביל חציר ונסענו גם לקחת בכל בוקר את החלב לתנובה   יום אחד כשאחי היה עסוק בשדה, והפרד היה קשור לעמוד עדיין עם הרתמה, מאד רציתי לרכב עליו ולא עמדתי בפיתוי, שמתי ארגז עץ בסמוך אליו, החזקתי בערמת השער שעל צווארו ולאחר מספר ניסיונות הצלחתי לעלות עליו. בתחילה הרכיבה התנהלה בסדר, הוא צעד בצעדים איטיים, יצאנו מתחום המשק ועלינו על הדרך הלא סלולה לאורך המושב. בלי אזהרה מוקדמת הפרד ג'ו החל לדהור בטירוף לא היה לי ניסיון קודם ברכיבה על סוסים ובוודאי לא על פרידות. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי שרוע על הכביש מדמם חבול וכואב, הפרד ג'ו ברח לכיוון לא ידוע. מיואש וכואב חזרתי למשק וחששתי לספר לאחי את אשר קרה. לבסוף אזרתי אומץ והלכתי לשדה ולספר לו שהפרד ג'ו ברח. מהפציעות שלי הוא הבין מיד שרכבתי עליו. לאחר בשבחן שמצבי לא קריטי, הלך לשכן שהיה ברשותו סוס וביקש ממנו להשאיל לו אותו לחפש לאחר הפרד. לאחר כ20 דקות חיפוש הוא איתר אותו באותו המקום שתמיד הוא מוצא אותו  כשהוא בורח, אצל אחד השכנים שחבילות חציר עמדו שם בחוץ והוא זולל להנאתו.

ננזפתי קשות על כך שלא ביקשתי רשות לרכב על הפרד ושלא הבאתי בחשבון את הסכנה הטמונה ברכיבה על פרד.

עברו ימים ושנת הלימודים בפתח. יהודה התעניין מה קורה איתי לגבי המשך הלימודים? ושאל אותי כמה כיתות למדתי?, אמרתי לו שאולי 4 כיתות סה"כ. ושאני לא זוכר שהיו לימודים סדירים לאורך התקופה הזו. אני זוכר שלמדתי בבית ספר "אליאנס" והמרחק מהבית לבית הספר היה 5-6 ק"מ, הייתי קם בשעות המוקדמות שעדיין חשוך, והולך לבית ספר ברגל ובדרך היינו נפגשים עם ילדים והיינו הולכים כקבוצה מפחד שהערבים לא יתנכלו לנו. את ארוחת הצהריים היו מחלקים בבית הספר, היינו חוזרים הביתה לקראת השעה חמש אחה"צ. נדמה לי שלא סיימתי את כיתה ד' כי התקופה שעזבנו למחנה קזבלנקה לקראת העלייה. התחלתי ללכת לבית הספר בתקופה שהייתי באימוץ אצל גיסתי סימון עד גיל 10.לאחר שיהודה אחי שאל באם אני מעוניין ללכת לבית הספר וללמוד, עניתי בחיוב.  באחד הימים, דפק אדם אחד על דלת הבית, אחי יהודה שפתח את הדלת הכיר את האדם שעמד בפתח. היה זה איש מטעם עליית הנוער שאחי יהודה היה אצלו לגבי שילובי בבית הספר. הוא בא לפגוש אותי  ע"מ לבחון אפשרות שילובי בפנימייה. בתחילה לא הבנתי מה פירוש פנימייה, הוסבר לי ע"י יהודה אחי שפנימייה זהו מקום בו לומדים לימודים רגילים ובנוסף לומדים גם חקלאות ועוד דברים רבים אחרים אבל נשארים ללון בפנימייה ואחת לזמן מה מגיעים לחופשה הביתה. נראה לי שיהודה אחי היה להוט לרעיון שאלך לפנימייה ולי לא היו אפשרויות נוספות שהעמידו אותם לבחירתי וההורים שלא הבינו בעניין  נתנו ליהודה להחליט עבורם, אמרו לי את שם המקום "נעורים" שהשם לא אמר לי משהו. קיבלתי את ההחלטה ללכת לפנימייה  כי הרעיון ללמוד לימודים רגילים וגם חקלאות קסם לי.

עד תחילת הלימודים בספטמבר המשכתי לעזור במשק של אחי. כל יום, לאחר הארוחה בוקר, הייתי יוצא למשק לנשום  את האוויר הצח, מרחבים של שדות ירוקים. הולך לרפת לעזור בחליבת הפרות. לאחר מיכן הולכים ללול לאסוף את הביצים, נותנים חציר לפרד ויצאים לשטח לטפל בשדות הירקות, עידור, איבוק אבקות  ד.ד.טי למניעת מחלות או קטיף. וכך זה נמשך עד למספר ימים לפני שאני נוסע לפנימייה.

כשבועיים לפני תחילת הלימודים הוזמנתי לפנימייה "נעורים" שבכפר ויתקין להכיר את המקום, נסעתי יחד עם יהודה אחי בשעות הבוקר המוקדמות לקחנו אוטובוס עד לצומת כפר הרוא"ה ומשם לצומת כפר ויתקין ומהצומת הגענו לכפר ויתקין, הליכה של מספר דקות והיינו בתוך הפנימיה. כבר בכניסה התפעלתי מהמרחבים הירוקים, דשאים, פרחים ועצים כיסו שטחים נרחבים של הפנימיה, מקום מטופח ויפה מאוד.  הגענו למשרדי הפנימיה, הגישו לנו תה ועוגיות. הסברו לאחי בעברית  והוא תרגם לי בצרפתית על הפנימיה הנהלים ובעיקר על המשמעת. נאמר לי שאשן בחדר אחד עם עוד שלושה חברים בגילי, מקלחת ושירותים משותפים, ורשימת פריטים שעלי להביא. לא בחנו אותי מה רמת הלימודים שלי, אמרו רק שאהיה בכיתה עם ילדים בגילי. מרוצה מהשינוי שעומד לקרוא בעוד כמה ימים , יהודה וטובה הכינו לי מזוודה עם בגדים שקנו לי ימים ספורים לפני כן, רובם חדשים, סנדלים תנכיים וכובע טמבל קטן. בתחילת ספטמבר שוב הייתי בדרך לפנימייה עם מזוודה קטנה ביד, כובע טמבל על ראש חולצה לבנה ומכנס חאקי. היה זה בספטמבר 1957.

הגענו למשרדי הפנימיה שם המתינו כבר מספר תלמידים מגיל 12 עד גיל 16. לאחר כשעה המתנה כשכל התלמידים החדשים הגיעו, הגיע אחד המדריכים של הפנימיה וחילק אותנו לקבוצות גיל. אני הייתי בקבוצה של בני 13-14. כבר בזמן ההתכנסות לפני החלוקה לקבוצות גיל לא שמעתי שום ילד שדיבר צרפתית או ערבית מרוקאית אלא שפה שנדמה לי ששמעתי אותה במחנה ארנס שבמרסיי, התברר לי שזו הייתה השפה הפולנית. כל מדריך חילק את הקבוצה שהוא קיבל בין בנים לבין הבנות, הבנות נלקחו ע"י מדריכה ואנחנו המשכנו עם המדריך. הגענו למבנים ארוכים בצבע צהוב בהיר בחוץ. כל ארבעה תלמידים קיבלו חדר, בחדר ארבע מיטות ברזל, שעליהם מזרונים המזרונים היו מכוסים בכיסוי צבעוני, לכל אחד חילקו ארונית ונתנו מפתח. בסוף החדר היה חלון גדול שכוסה בווילון. כל חניך בחר לו את המיטה ואת הארונית, אני ועוד אחד קיבלנו את המיטות הסמוכות לדלת הכניסה ושני האחרים קיבלו את המטות הקרובות לחלון. שוב הנערים מדברים בניהם בפולנית ואני לא יכול להיות שותף לשיחה, בתחילה ניסה אחד הנערים לדבר איתי הוא הבין מיד שאני לא  מבין את שפתו והניח לי. אמרו לי שלא כדאי לי להבליט במיוחד על היותי יליד מרוקו, כי ישנה שמועה שהם אלימים והם מסתובבים תמיד עם סכין בכיס ואין להם בעיה לדקור כל אחד שלא מוצא חן בעיניהם  והם תמיד משיגים את מבוקשם בצעקות ובאיומים. אני אישית מאז עלייתי לארץ לא נתקלתי בתופעה הזו ובוודאי שלא הכרתי את התופעה הזו בארץ מוצאי מרוקו.

היות ודיברתי צרפתית רהוטה במבטא פריזאי, העדפתי לדבר צרפתית במקומות. לאחר כשעתיים התארגנות, המדריך צעק מבחוץ לצאת החוצה לארוחת צהריים, הלכנו אחריו, הגענו לחדר האוכל, מקום מרווח, שולחנות לבנים וכסאות מסביב להם.  מסביב לשולחן ישבו שמונה חניכים, ומתינו עד כל החניכים יגיעו לארוחת צהריים. התכנסו קרוב ל 150 מכל השכבות, חניכים חדשים יחד עם הוותיקים.

על השולחנות היה פרוס לחם שחור, מלחיה ופלפליה, בקבוק קטן של שמן, מפיות נייר לבנות וסכו"ם. לאחר שכולם התיישבו, ביקשו לעמוד, מנהל בית הפנימייה נכנס ותפס מקום בראש חדר האוכל, יחד עם עוד מנהלים. לאחר שהתיישב, הורשנו לשבת. נתבקשנו לשמור על השקט, כי המנהל רוצה להגיד מספר מילים. הוא דיבר בעברית ובירך את החניכים החדשים וגם את הוותיקים בשנת לימודים מוצלחת. ואז הגישו לנו אוכל. אוכל טעים ובשפע. המגישות היו נחמדות והיה מורגש שהם מאד רוצים שתנהיה מרוצים. חזרנו לחדרים, ובשעה ארבע הפעמון מצלצל והודיעו לנו להתכנס בלובי של חדר האוכל שם מחלקים ארוחת ארבע שזה כולל שתיה מוגזת "גזוז" תה ועוגה. לאחר ארוחת ארבע קבוצות קבוצות ישבו על הדשא ושוחחו בניהם, ואני לא מצאתי קבוצה שאוכל להצטרף אליה, ישבתי בצד עד שאחד המדרכים הבחין והתיישב לידי. ניסה לפתח איתי שיחה אבל לא הבנתי דבר,  שאל מאין באתי ואמרתי שאני ממרוקו, הוא פקח זוג עיניים לרווחה כתוהה מה אני עושה כאן?. ועם הזמן הבנתי את ההשתהות שלו, התברר שאני הצפון אפריקאי היחיד בין כל התלמידים החדשים שהגיעו לפנימייה והיתר כולם עולים מאירופה בעיקר מפולין.

על הדשא ישבו רוב החניכים בקבוצות לפי מוצאם עד לארוחת הערב ,בשעה שבע. שוב נקראנו להיכנס לחדר האוכל, הארוחה הייתה טעימה ומשביעה. בשעה שמונה וחצי בערב התכנסנו במועדון, שם השמיעו מוזיקה ישראלית של אז עד השעה תשע וחצי, הלכנו לחדרים מרוצה מהיום הראשון לשהייתי בפנימייה.

השכמה בשעה שש וחצי, מתרחצים ומוכנים ללכת לחדר האוכל בשעה שבע. חזרנו לחדרים לאחר כחצי שעה, המדריך הגיע ולקח אותנו לכיתות לפי חלוקה לגילאים. שולחנות כתיבה עבור שני תלמידים, כסאות בגובה בינוני, לוח שחור גדול ולפניו שולחן למורה. חלונות גדולים עם וילונות בצד אחד של הכיתה. החניכים התיישבו כל אחד בחר לו חבר או חברה לשבת לידו. ישבתי בסוף הכיתה עם תלמיד שלא הכרתי קודם. חם בכיתות, מזגנים לא היו אז. נתבקשנו לקום לכבוד המורה. ביקש שכל אחד יציין את שמו מאיזה ישוב הגיע ומאיזו מדינה הוא עלה, כולם ציינו את שמם משולחן הקרוב לדלת ולפי הסדר כל חניך ציין את שמו ומאין הוא הגיע. לתדהמתי כל החניכים היו עולים מפולין ורק אני לבד יליד מרוקו. למורה היה ידוע שכל החניכים הם עולים מפולין ולא הבין איך אני יליד מרוקו הגיע לכיתה הזו?. נשארתי בכיתה הזו למרות הטעות כי כנראה לא הייתה אפשרות אחרת. בשנה הראשונה ללימודים לא הבנתי דבר מהלימודים, כי לתלמידים עולי פולין המורה היה מסביר בעברית שאותה לא הבנתי ומסביר להם בפולנית שאותה גם לא הבנתי. היות והשפה המדוברת בין התלמידים הייתה פולנית התחלתי ללמוד פולנית יותר מעברית. כאשר היינו מקבלים להכין שעורים בחדרים, הייתי שובר את הראש איך אני עושה אותם נכון. לא פעם המורה שראה את תוצאות השיעורים  היה מתרגז וקורע את המחברת לעיני שאר התלמידים. הרגשתי לא  אהוד ולא מקובל בעיני החניכים ובמיוחד בעיני המורה לעברית. אחי ואחותי סול באו לבקר אותי בפנימייה לאחר שלושה חודשים, לא סיפרתי להם על חוסר ההתקדמות שלי בלימודים, רק אמרתי להם שאני מאד מרוצה מהמקום ולא חסר לי

בתום כחצי שנה לימודים, ראיתי שאני לא מתקדם לשום מקום והזמן של הלימודים הוא מבוזבז. המורה לעברית המשיך להשפיל אותי פעם אחר פעם, עד שהתפרצתי עליו בצרפתית ואמרתי לו שאתלונן עליו בהנהלה. התלמידים נדהמו מהתעוזה על זה שהרמתי קול על המורה, עזבתי את הכיתה בבכי והחלטתי ללכת להנהלת בית הספר שהיה סמוך למשרדי הנהלת הפנימיה, דפקתי על אחת הדלתות ופתחתי. קיבלה אותי אישה שראתה אותי בוכה, הושיבה אותי על כסא והביאה לי כוס מים להירגע. בקול עמוק אבל רך, שאלה אותי למה אני בוכה, ראתה שאני מתקשה להסביר בעברית ביקשה מאחת המנקות שעבדו בניקוי המשרדים שדיברה צרפתית לתרגם לה מה מציק לי. הסברתי לה על המורה לעברית איך הוא משפיל אותי פעם אחר פעם ושאני רוצה ללמוד אבל אני מתקשה היות ורוב הזמן השפה המדוברת בכיתה היא פולנית וזאת בנוסף לכך שהרבה שנים לא למדתי וקשה לי עם החומר הנלמד. אני לא יודע מה היה תפקידה של אותה גברת בהנהלת בית הספר, הרגשתי שהיא כעוסה מאד, ביקשה שאשאר בחדר יחד עם המנקה המתרגמת, המנקה כנראה עולה מאלג'ריה הביאה לי עוגייה וכוס תה לעודד אותי. כעבור דקות ספורות נכנסה הגברת ועוד אדם לבוש בבגדים פשוטים, חולצה כחולה בהירה מכנס חאקי ארוך ללא עניבה וללא כובע. זיהיתי אותו כמנהל בית הספר שבירך אותנו מספר חודשים לפני כן. הוא לקח כסא והתיישב לידי. ביקש מהמתורגמנית שתשאל אותי מה מציק לי ולמה אני לא בכיתה. המתורגמנית שכבר ענתה לשאלות האלה לאישה לפני כן ענתה לו בלי לשאול אותי. הוא נראה כעוס מאד. ואמר לי לחזור לכיתה לאחר שיעור העברית. מאז אותו היום לא ראינו יותר בבית הספר את אותו המורה לעברית. התלמידים הבינו שזה כנראה בגללי. מאז הדברים השתנו לטובה, הביאו מורה לעברית לא ממוצא פולני ודיבר רק עברית.

מי שלא הבין היה תלמיד שיידע עברית עוד בחוץ לארץ שתרגם, אבל לעתים רחוקות. בשאר המקצועות התקדמי מעט מאד בעיקר בחשבון רמת הלימודים תאמה לכיתה ח'-ט' ואני לא קיבלתי את היסודות ברמה הזו. אבל לפחות בשאר המקצועות היסטוריה, גאוגרפיה, תנ"ך וציור הייתה התקדמות, התחלתי להרגיש שווה בין שאר החניכים. עד סוף השנה הראשונה הייתי מרוצה מרמת הלימודים לרבות השפה העברית שיותר שמעתי והבנתי מאשר דקדוק וכתיבה נכונה. עם הזמן רכשתי ידידים שכבר יכולנו לדבר בעברית אמנם לא שוטף אבל יכולנו לנהל שיחה. בהפסקות היינו משחקים כדור רגל ואהבתי להיות השוער. אהבתי את קבלת השבת בחדר האוכל, היינו מגיעים כולם בנים ובנות בחולצות לבנות. רב אחד היה עושה קידוש על היין, לא בסגנון שהכרתי בילדותי, ומברך על החלות שהיו מונחות על השולחנות, כוסות קטנים היו מלאים ביין, שלאחר הקידוש היינו שותים מהם. עם סיום הברכות כל התלמידים שרו שלושה ארבע שירי שבת בליווי פסנתר שעמד בקצה הרחוק של חדר האוכל. המלצרים והמלצריות היו החניכים הבוגרים שעשו תורנות חדר אוכל לפי תור, הביאו צלחות מרק עוף עם פתיתים, אח"כ צלחות עם תפוחי אדמה אפויים וחתיכת עוף מבושל.

סלטים היו כבר מונחים על השולחן, לבסוף קינוח בצורת צלוחית עם פודינג מקפץ, חלק אדום חלק צהוב. עם סיום הארוחה היינו נשארים יושבים על מקומתנו ושומעים הרצאה מפי מנהל בית הספר. ובערב מתכנסים במועדון לריקודי עם, משחקי חברה למיניהם. אהבתי מאד את ערבי השבת במועדון, השתלבתי יפה בכל אירועי החברה במיוחד ריקודי עם , קיפצתי בריקוד הקרקוביאק, בהורה הייתי אלוף, ובשאר ריקודי העם לא נשארתי יושב על הספסל. בנות בגילי החלו להזמין אותי לרקוד, ומאוחר יותר נבחרתי לשמש כרקדן בלהקת המחול של הפנימייה. ואפילו קיבלתי חולצה שחורה רקומה בשני פסים לאורך החולצה נדמה שקראו לזה חולצה רוסית. אהבתי מאד את קצב הריקודים. בשבת בשעה עשר, היינו מתכנסים בחדר האוכל, יושבים סביב השולחנות עם שתיה קלה, ומשמיעים לנו מוזיקה קלאסית, כידוע אני לא באתי מהרקע הזה. ולא שמתי לב שכל שאני שומע את המנגינות אני יותר מתחבר למוזיקה הזו.

לאחר כל קטע מוזיקאלי המורה לשירה הייתה מסבירה לנו, מי חיבר את המנגינה ומה היה הנושא. כמעט ולא עניינה אותי מי כתב ומה היה נושא אלא שקעתי לתוך הצלילים הרכים שנשמעו ברקע, התחבב עלי בעיקר מנגינות מלוות בכינור, היו קטעים וכמעט בכיתי כשנשמעו צלילי הכינור המעט בכייני ומלווה בפסנתר, עד היום אני שומע מוזיקה קלאסית ומאד נהנה ממנה, אמנם לא שומע באופן קבוע אבל כשזה מושמע ברדיו אני לא עובר לתחנה אחרת. וכך היינו יושבים בשקט ומאזינים למוזיקה קלאסית עד שעה אחד עשרה וחצי. עם סיום האירוע שוב היינו מתכנסים קבוצות קבוצות ויושבים על הדשא. הפנימייה הייתה ממוקמת בחלק המערבי של כפר ויתקין ובית חירות וגבלה עם חוף הים. לא פעם בזמן שרציתי להתבודד עם עצמי הייתי הולך לכיוון הים ויושב לי על הצוק שהשקיף לים. שם הייתי מבלה כשעה ויותר וחוזר לחדרי. לא פעם פגשתי על אותו הצוק חניכים נוספים, ואז היינו מפתחים שיחה ולא פעם נשמעים סיפורים של ילדים מאירופה על הסבל שהם והוריהם עברו בשואה. לי היה קשה להבין את גודל האסון ותמיד חשבתי שהתלאות שאני עברתי איש לא עבר.

ילדי השואה לא דיברו כמעט על שעברו הוריהם והם ודחקו זאת, גם כשהמורים ביקשו לשמוע מהתלמידים מעט על עברם הם התעלמו מנושא השואה ודיברו רק קליטתם בארץ מאז שהגיעו. בפנימייה לימדו גם חקלאות ועוד מקצועות אחרים כמו נגרות, חרטות ומכונאות. אני בחרתי להיות רפתן. הלימודים התחלקו לשלושה ימי לימוד ולשלושה לימודי מקצוע, וגם הכיתות חולקו לפי ימי הלימודים והמקצועות, הכיתה שלי בימי ד' עד ו' ושאר הכיתות מ א' עד ג'. התלמידים שלמדו חקלאות, היו יוצאים בשעה מוקמת עם סוס רתום לעגלה מספר תלמידי יושבים על העגלה, היתר היו יושבים על עגלה רתומה לטרקטור נהוגה ע"י המדריך. אני שבחרתי להיות ברפת, הייתי מתעורר בשעה ארבע לפנות בוקר הולך לרפת שהייתה רחוקה מהפנימייה כק"מ אחד, היינו שלושה חניכים שביקשו להיות רפתנים, המדריך היה מקבל אותנו, מסביר מה תכנית העבודה ויישר ניגשנו לעבודה. הפרות עמדו לאורך הרפת כשראשיהם בתוך וו שלא יוכלו לצאת ממנו.

פניהם לחזית הרפת, הנערים פיזרו חציר לאורך הרפת לפני הפרות. הרפתן המדריך היה עובר בין הפרות ומסדר אותן לפני החליבה, ואנחנו משתרכים אחריו רואים ולומדים את הפעולות, תחילה הוא רוחץ את העטין ואח"כ את הפטמות עם דלי וסמרטוט ומצמיד לפיטמה צינור שנדבק בווקום לעטין, ומהצינור נמשכו שני צינורות האחד עם ווקום שייצר יניקה והשני אליו נאסף החלב לתוך צנצנת זכוכית גדולה, פעולת היניקה הייתה מלווה בפעימות קצביות. וכך הלאה קרוב ל 100 פרות משני צידי הרפת, 50 פרות בכל צד. בשעה עשר יוצאים להפסקה שכללה ארוחת בוקר. את החלב שנאסף במכלי הזכוכית היינו מרוקנים לתוך כדים של 20 ליטר וממתינים למכלית של תנובה שהייתה שופכת את החלב בתוך מיכל נירוסטה גדול. עם סיום החליבה היינו עסוקים רק בניקיונות, שטיפת כלי החליבה, פינוי הזבל הובלת הפרות לחצר עד שעת ארוחת צהריים בשעה אחת.  לאחר כחצי שנה של חצאי שבוע ברפת, הגענו לדרגת רפתנים חולבים, כל הפעולות שהרפתן המדריך היה עושה בהתחלה עשינו בעצמנו. עם הזמן הפכנו לרפתנים מקצועיים, עד כדי כך שהמדריך היה נעלם למספר שעות ואנחנו ניהלנו את הרפת. תחזקנו את הרפת לשביעות רצונו של המדריך, ידענו לעזור גם בפרות שהמליטו. פרה שהייתה בימייה אחרונים להריון, היו מפרידים אותה משאר הפרות ומבודדים אותה במקום מוצל בחצר. ברגע שכרעה להמליט, היא הייתה נשכבת על צידה וגועה, אז ידענו שהיא עומדת להמליט, בדרך כלל שני נערים עם המדריך היו עוזרים לפרה להמליט, ברגע שנשפכו המים מהשליה היינו ממתינים עד שזוג רגליים יוצאות החוצה, כל נער מחזיק ברגל אחת  ובכל פעם שהפרה הייתה מתאמצת היינו מושכים בעדינות את הרגליים של העגל וכך כל פעם מעט עד שהראש התחיל לבלוט החוצה, ברגע זה הרפתן היה מחזיק את הראש ומנקה לעגל את הריר מהפה ומהאף וממתין עד ללחיצה הבאה של הפרה, לפעמים זה נמשך שעה ולפעמים שעות.

לא היינו עוזבים עד לסוף ההמלטה. עם סיום ההמלטה היינו מנקים את העגל עם חציר יבש ומעבירים אותו מיד למבנה מיוחד שמיועד לגידול העגלים. מניקים אותו עם בקבוק זכוכית שבראשו פיטמת גומי עם חור גדול. מסיימים את העבודה בשעה אחת, הולכים לחדר, מתקלחים מריחות הרפת והולכים באופן חופשי לחדר אחר ארוחת צהריים, הולכים לנוח עד שעה 4, מתכנסים על הדשא חבורות חבורות. לחופשות היינו יוצאים בפסח ובראש השנה. בשאר החגים היינו מבלים בפנימייה וגם בחופש הגדול שאותו אהבתי במיוחד, הפנימייה הייתה מארחת קבוצות נערים ונערות מכל מיני מוסדות והייתה לי ההזדמנות לכיר נערים ונערות בגילי ובילינו יפה מאד, במיוחד בערבים שהיינו מקיימים תחרות ריקודי עם באמפיתיטרון  שהיה בנוי מקשת ענקית המתנשאת לגובה עשרות מטרים מעל הבמה. ואני עם החולצה השחורה הרקומה בריקמה רוסית הייתי מקפץ על הבמה כאיילה. לראשונה למדתי על החגים לפי מסורת הישראלית, בשירה, בסיפור ובריקודים. וכך זה נמשך במשך חצי שנה הראשונה, במחצית השנה השנייה עברתי לעבוד בפלחה, בימים ראשון עד שלישי. חצי שבוע לומד וחצי שבוע בשדה. וכך זה נמשך עד סוף שנת הלימודים הראשונה. למעשה למדנו לימודים בסיסיים רק חצי שנה ובחצי השנה השנייה למדנו חקלאות. כך שבסופה של שנה למדנו בסה"כ כחמישה חודשים בקיזוז שבתות וחגים. לתלמידים שזה עתה הגיעו לארץ הרבה לא למדנו, המצב חזר על עצמו בשנה השנייה. ניסיתי להשתלב וללמוד נגרות ללא הצלחה. שובצתי בניגוד לרצוני לעבוד בלול, לא אהבתי בלשון המעטה. אבל בכל זאת עשיתי מאמץ שהנטל לא ייפול על שאר התלמידים, אז לא היו לולים אוטומטיים היינו מפזרים תערובת בתוך תעלות עשיות פח לאורך הלול, מזרימים מים מברז שהיה במקום ואוספים ביצים לתוך תבניות. ריח הזבל היה מחניק בעיקר בקיץ.

בזמן שהיה לי זמן פנוי, החלטתי שאני מגדל ירקות מאחורי מבנה החדרים שלנו. עדרתי ונקשתי את העשבים, בקשתי ממספר תלמידים שעבדו בפלחה, שיביאו שתילים מהשדה בו הם עבדו. הביאו לי בעיקר שתילי חסה וכרובית. לא לקח הרבה זמן ותלמידים אחרים התחילו לצחוק עלי על שאני עושה את הדבר יוצא הדופן הזה. כעבור מספר ימים משהו ידע לעקור את השתילים ממקומם. הניסיון הזה לא חזר על עצמו פעם שנייה.

בחופשת ראש השנה הראשונה, הגעתי למושב נחל ראובן לאחי יהודה. להגיע למושב באוטובוס הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. מכפר ויתקין נוסעים באוטובוס עד לצומת כפר הרוא"ה ומשם יש להמתין לאוטובוס לפעמים שעות. לא פעם עשיתי את הדרך מצומת כפר הרוא"ה למושב ברגל כ 13 ק"מ. בימים חמים זה לא היה קל. עם הזמן למדתי שזה לא נורא לנער בגיל  15 לעשות את הדרך הזו ברגל. ונהניתי ללכת לאורך השדות, המושבים והקיבוצים שפגשתי בדרך עברתי דרך הקיבוצים "גבעת חיים איחוד" ו"גבעת חיים מאוחד" משם דרך מושב אליכין  לנחל ראובן, מאוחר יותר השם הוסב ל"גן ישיה)", עם רדת הערב הגעתי למושב, עייף אבל מרוצה. התברר לי, שהורי שגרו יחד עם אחי, עברו לגור באחד הבתים במושב. הבית הושכר לתקופה מסוימת עד שיימצא פתרון קבוע להורים. לאחר מספר חודשים, הם עברו לגור בכפר חרוצים שליד בני ציון וסמוך למושב בצרה שם אחותי סול גרה. להורי גיסי יואב היה מוסד לחולי נפש בשם "גן שלמה" וגיסי ואחותי סול עבדו שם. משפחת אחותי סול גדלה והחליטו לקנות בית גדול יותר באותו הכפר. הבית הישן הועבר להורי, תמורת משכנתא שתמומן ע"י העבודה של אימי ושל אחותי עליזה במוסד לחולי נפש, אימי עבדה במתפרה, ועליזה טיפלה בחולים. וכך שבביקור שלי בפסח הלכתי לבקר את ההורים בכפר חרוצים. בית קטן מאד 2 חדרי שנה מטבחון ושירותים. אולי בגודל 50 מ"ר ושטח אדמה ארוך וצר בגודל של דונם שנשק לפרדס תפוזים. בכל מקרה שמחתי שלהורים יש סוף סוף בית משלהם, אימי ועליזה עובדים ואבא מצא תעסוקה בשטח האדמה שהיה לו שם בשפע.

באחד הטיולים מטעם הפנימיה "נעורים" 

סיימתי את הפנימייה לאחר שנתיים ואני כבר קרוב לגיל כמעט שבע עשרה, שבסיכומו למדתי רק שנה אחת כי למדנו ועבדנו חצאי שבוע, כשברקע בחצי שנה הראשונה היו קשיי קליטה. יצאתי מהפנימייה לא עשיר בלימודים אבל נהניתי מהאווירה החדשה ובעיקר מערבי ההווי, ריקודי עם, שירה עברית ובעיקר מתקופת היותי ברפת. עם "הידע העשיר" הזה יצאתי לחיים חדשים.

הגעתי להורי בכפר חרוצים למספר ימים עד שאחי יהודה הגיע וביקש שאחזור למושב לעזור לו במשק. עשיתי זאת בשמחה כי אצל ההורים לא היה מה לעשות למרות שהוצע לי ללכת לעזור בבית החולים לחולי נפש "גן שלמה" דחיתי זו באדיבות כי לא ראיתי את עתידי שם. לאחר כשלושה חודשים, התקבל מכתב שהיה במעטפה חומה שעליו היה רשום לכבוד אוחטבול דוד, יהודה הבין שזהו מכתב מהצבא. התברר שזהו צו לעריכת בדיקות רפואיות לפני הגיוס. לאחר כחודש התייצבתי בפני רופא בקליניקה הפרטית שלו שהכתובת הייתה כתובה  על הצו זה היה בתל אביב. חזרתי למושב בידיעה שאני צריך לעשות עוד בדיקות רפואיות עד גיוסי לצבא. עם סיום הבדיקות שנמשכו כשלושה חודשים התייצבתי לוועדה רפואית שקבעו לי פרופיל 97. כלומר קושר קרבי, המתנתי במתח ליום הגיוס, וזה הגיע לאחר חודשיים, הגיע צו שעליו היה רשום שעלי להתייצב בלשכת הגיוס בתל השומר בתאריך עשירי למאי 1959.

התגייסתי לחטיבת גולני והוצבתי בגדוד 12, לאחר טירונות מתישה של חצי שנה, ולאחר אימון שדה של כשבועיים ליד "ערבה" שבמשולש. המ"פ ביקש שאתייצב אצלו לשיחה. הגעתי בשעה היעודה למשרדו המ"פ ובשיחה הודיע לי שהיות והוא מתרשם ממני כחייל אחראי וממושמע הוא המליץ עלי לצאת לקורס חבלה בבה"ד 14 שבצריפין.

בלי להבין את המשמעות להיות חבלן, יצאתי לקורס בבה"ד 14 שנמשך 4 חודשים.  למדנו לטמון מוקשים, ואיך לפרק מוקשים ולנטרל אותם, להכין מלכודות. איך לעבור בשדה מוקשים וכמובן מה הסכנות הטמונות באי נקיטת אמצעי זהירות שחלילה לא יתפוצץ המוקש או המלכודת בפרצוף.

כמובן שאז לא היו כל אמצעי המיגון הקיימים היום.

עם סיום קורס החבלה, חזרתי לגדוד 12,והוצבתי למחלקת המסייעת בתפקיד חבלן המחלקה. הגדוד ויחד עם המחלקה שלי יצאו לאימון קיץ בצפון שנמשך כחודש. אימונים קשים בשמש הלוהטת, מסעות למרחקים ארוכים עם פצועים מדומים על אלונקות, ושעות אימוני לילה ארוכים וקשים.

בתום האימון חזרנו לגדוד, שוב קורא לי המ"פ ומודיע לי שאני הולך לקורס חובשים קרביים בבה"ד 10 בצריפין, היות ואני יודע לכתוב ולקרוא לטינית" (דיברתי וכתבתי צרפתית). הקורס נמשך חצי שנה. למדתי מה זה אנטומיה , איך לטפל בפצועים בשדה קרב להזריק אינפוזיה, לחבוש פצעים להוביל פצועים. קורס מאד מעניין ומאתגר.

בתום הקורס חזרתי לגדוד כחובש קרבי במחלקה המסייעת. הגדוד היה בפעילות בט"ש (ביטחון שוטף) בגבול סוריה ישראל במוצב "סוסיתא" מעל הכנרת. שם השקפנו על כל הנעשה מעבר לגבול הסורי. שהינו קרוב לחודש במוצב "סוסיתא" היה משעמם. לאחר כשבועיים אימון בגדוד, יצאנו שוב לבט"ש בהר הצופים שבירושלים ( אז היה אסור לחיילים להיכנס למתחם של האוניברסיטה, רק לשוטרים במדים היה מותר להיכנס. אז הלבישו אותנו במדי שוטרים והשקפנו מעבר לגבול הירדני. היינו שם קרוב לחודש.

לאחר סיום הבט"ש בירושלים חזרנו לגדוד ויצאנו לחופשה רגילה של שבוע ימים, אבל  לפני שאני מקבל את הפס שוב קורא לי המ"פ ומודיע לי שאני מסתפח לאחת היחידות של חטיבת גולני בתפקיד חובש כי החובש של אותה היחידה השתחרר לאחר גמר השירות. מחזור קורס חובשים קרביים עומד להסתיים בעוד מספר שבועות, ברגע שהיחידה תקבל חובש את חוזר לגדוד. לא אמר איזו יחידה ולכמה זמן הסיפוח. קיבלתי צוו סיפוח יחד עם פס חופשה.

עם סיום החופשה הרגילה התייצבתי במפקדת החטיבה שישבה אז במחנה בן עמי ושאלתי את השומר היכן יושבת היחידה שרשומה בצוו , הראה לי את הכיוון הכללי ובקשתי התייצבתי  אצל שליש היחידה.

התברר לי שהיחידה שהגעתי אליה הייתה סיירת גולני, לא ראיתי חיילים לבושים במדים צהליים, רק אנשים עם מכנסיים קצרים, נועלים סנדלים גופיה או חולצה רגילה וכובע טמבל על הראש. לא שמעתי מעולם על היחידה הזו וגם לא ידעתי לאן סיפחו אותי.

עם הזמן למדתי להכיר את האנשים והאופי המיוחד של היחידה הזו. "החיילים" והמפקדים היו חברים וללא המשמעת הקשוחה כמו שבגדוד (דוד רוקני היה אז רס"ר המחנה  של גדוד 12 בתקופה שאני היית בגדוד, אסור לך להיות קרוב אליו, כי מיד במבט חטוף אחד מדד אותך מלמעלה למטה עד שהיה מגלה פגם בליבוש או בצחצוח הנעליים או חלילה לא היית מגולח, כי הייתה מועמד למשפט או לעבודות רס"ר), בסיירת המפקדים הלכו ללא דרגות כמו גם החיילים, אווירה מאד משפחתית, שפת הדיבור שונה ממה שהכרתי עד עכשיו, שפה נקייה ללא קללות או גידופים, הפעילות המבצעית היתה ברמה מאד גבוה, הלילות בהם היו עוברים את גבולות מדינות האויב היה עניין שבשגרה. האימונים והמסעות היו מפרכים ומתקיימים בכל תנאי מזג האוויר, לא שמתי לב שעברו כמה חודשים ואני עדיין "מסופח" באתי כחובש מחליף למספר שבועות נשארתי בסיירת שנתיים עד לסוף השרות הסדיר, עם הזמן קודמתי בדרגות וגם במעמד, עברתי לסיירת רכובה   ע"ג ג'פים, זה נתן לי סיפוק כי חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה במקום המסעות הרגליים שהיו ללא סוף.

כשמונה חודשים לפני השחרור השתתפתי במבצע נוקייב שברמת הגולן, טיפלתי בפצועים רבים,במבצע הזה נהרגו 7 חיילים ובניהם  רס"ר הבסיס של הסיירת חנן ז"ל שלימים התברר שהסורים חטפו אותו תוך כדי הלחימה.       לקראת יציאתי לחופשת שיחרור, נקראתי למפקד הסיירת שביקש ממני לשקול אפשרות לחתום קבע בסיירת בנימוק שאני הצטיינתי כחובש וכלוחם ביחידה וטיפלתי בפצועי מבצע נוקייב.

אמרתי לו שאשקול זאת בכובד ראש ואחזיר לו תשובה בהקדם. חזרתי מחופשת סוף שבוע לבסיס והודעתי למפקד הסיירת שאני מוכן לחתום קבע בסיירת למשך שנה.

בתום שנת הקבע בסיירת שוכנעתי לחתום עוד תקופה של שנתיים ולקבל עלי להקים את המרפאה של בא"ח 1,(בסיס אימונים חטיבה 1) מחזור הטירונים הראשון הגיע בטרם הקמתי את המרפאה, קרוב  ל 500 טירונים הגיעו במחזור הראשון, איתרנו מבנה ישן ושמנו ציוד רפואי במקביל להקמת המרפאה במבנה מרווח שלימים ישמש את הטירונים בצורה נאותה. עד להקמת הבא"ח החיילים עשו את הטירונות בגדודים.  כל מחזור טירונות היה חצי שנה,

כשנה לאחר שחתמתי קבע בסיירת, הכרתי את שוש ולאחר שנתיים התחתנו.

בשנת ב 25.8.1965 התחתנתי עם שוש.  ונולדו לנו 4 ילדים.

לאחר החתונה התגוררנו תקופה של שנתיים בנהריה ולאחר מיכן עברנו לגור בכרמיאל שהיינו בין הראשונה להקמת העיר.

בתום 14 שנה בגולני שבהם שימשתי כחובש גדודי בכל מיני יחידות של החטיבה לרבות גדוד 12, סיירת, בא"ח 1, גדוד 51, בסיס מכים ג'וערה, וחובש גדודי בדוד 12.  בתקופה זו השתתפתי בשתי מלחמות, מלמת ששת הימים ומלחמת כיפור, בשניהם הקמתי תאג"ד (תחנת איסוף גדודי) ו פח"ח (פלוגת חר"פ חטיבתי) במלחמת ששת הימים בקונטרה ובכפר חדר כאשר חטיבת גולני כבשה מחדש את החרמון  וטיפלתי בפצועים רבים.

ביקשתי לסיים את שירותי בקבע ולצאת לחיים האזרחיים. ושוב שוכנעתי לקבל תפקיד ביחידת מודיעין 8200. ביקשתי לבחון את הנושא מקרוב וחתמתי קבע לשנתיים לאחר הבטחה שאצא לקורס אח חדרי ניתוח בבית חולים רמב"ם שנמשך שמונה חודשים,

כמובטח לאחר סיום קורס אח חדרי ניתוח התייצבתי ביחידה 8200 בתפקיד קצין ארגון רפואה של יחידות המודיעין. בתפקידה זה השתחררתי מהצבא לאחר 12 שנה ביחידה 8200,

ב מאי 1985 השתחררתי סופית משרות קבע לאחר 26 שנות שירות בגיל 42.

עם שחרורי מצה"ל התקבלתי לעבודה במפעל לתרופות "אביק" שבנתניה בתפקיד מבקר איכות של כל תהליך היצור והאריזה של התרופות. לאחר שנתיים בתפקיד נבחרתי ליו"ר ועד העובדים של המפעל. לאחר 4 שנים בתפקיד מבקר איכות  ולאחר שתי קדנציות בתפקיד יו"ר ועד עובדים, הייתי בין החותמים על רכישת אביק ע"י טבע.

לאחר 4 שנים כמבקר איכות הוצע לי לקבל תפקיד של מנהל משק של מפעל אביק/טבע יצאתי לגמלאות בגיל 67. לאחר 24 שנות עבודה באביק/טבע.

50 שנות עבודה הגיעו לסיומן.

מאז יציאתי לגמלאות אני מתנדב במספר ארגונים,

ארגון "ליונס" , זהו ארגון מתנדב לעזרת האוכלוסיה החלשה בעיר, שימשתי כנשיא המועדון וכמזכיר אני עדיין מתנדב במועדון. בין המשימות שלקחתי על עצמי להתנדב ולעזור, הייתה בני הנוער של הקהילה האתיופית. פעמיים בשבוע פגישה עם בני הנער מהקהילה האתיופית ומלמדים אותם מה זה להיות ישראלי ללמד אותם את הווי וחוויה הישראלית בלי לבטל את המסורת והתרבות האתיופית.

לאחרונה המועדון עסוק בלגייס משאבים לקניית מכשיר לגילוי מוקדם של עין עצלה מקרב ילדי הגן.

אני מתנדב בטלוויזיה הקהילתית שבה מצלמים אירועים שמתקיימים בעיר והמגזין משודר בערוץ 98 בטלוויזיה הקהילתית.

קישור לטקס הענקת תעודת הוקרה כמתנדב מצטיין בצוות.

לפני כשנה נבחרתי כמזכיר סניף "צוות" (ארגון גמלאי צה"ל). לפני מספר ימים נבחרתי כמתנדב מצטיין של מחוז דן מטעם צוות ארגון גמלאי צה"ל.

מתנדב במל"ח בשעת חירום.

לסיכום,

למרות שנולדתי בתקופה הקשה ביותר שהורי היו לאחת המשפחות העשירות בעיר סאפי שבמרוקו, הידרדרו עד לפת לחם במלחמת העולם השנייה. אני נולדתי בתקופת השפל. פרק העלייה לארץ והתמודדות היומיומית בהישרדות כנער שעזב את הבית בגיל אחד עשרה וחצי והגיע לארץ בגיל 14, בתלאות ובעוני מחריד והמלחמה שלי לשמר את המשפחה שלי ולדאוג למחייתם בעודי נער ועד שהגענו לארץ. הלימודים בכפר ויתקין שלא שיפר את לימודי, אבל לימד אותי פרק בלימוד החקלאות וגם נתן הרגשה של בית חם ואוהב.

השרות הצבאי לרבות השרות בסיירת גולני, מהם למדתי דרך הרגליים להכיר  ולאהוב את הארץ לאורכה ולרוחבה וגם מחוץ לגבולות הארץ.

השתתפתי במבצעים ובמלחמות.

עברתי קורסים שהעשירו את הידע שלי לרבות קורס אח חדרי ניתוח שנמשך שמונה חודשים. תקופת עבודתי במפעל התרופות אביק בנתניה והקידום המהיר שלי שם, נותן סיפוק. והיום לאחר 50 שנות עבודה ויציאתי לגמלאות  והתנדבויות שלי, אני נהנה מכל רגע ומסתכל לאחור בגאווה.

הגאווה שלי היא במשפחתי, אשתי, שוש הייתה גננת מצליחה ומאד עזרה לפרנסת הבית. בשלנית מצוינת. מתנדבת בארגון ויצו בתפקיד אחראית על מועדוניות  של הרווחה בהם עוזרים לילדים למשפחות קשות יום בהכנת השעורים.

הבת הבכורה איריס, עובדת בחברת אלקטרה בניין, בתפקיד מנהלת רכש ולוגיסטיקה. אם לשני ילדים מדהימים הבת סתיו סיימה בהצטיינות עריכת דין והיום עובדת באחד המשרדים הנחשבים של עורכי דין בתל אביב. הבן של איריס בן בוגר מכון וינגייט ומאמן אישי בכושר גופני.

הבן שלום (סולו) ילד מוכשר למד בכוחות עצמו גרפיקה ממוחשבת, נהיה במאי קולנוע הפיק וביים שלושה סרטים דוקומנטריים , "לא נפסיק לרקוד", "האמנם משחררת" והאחרון "יותר מאלף מילים" עם הצלם המפורסם זיו קורן. לאחרונה נסע לארה"ב לקידום פטנט שהמציא בנושא טעינת סמארטפונים.

הבן גלעד, נמשך לנושא הקולינרי, למד בבית ספר תדמור, והיום הוא שף באחת המסעדות באמסטרדאם.

הבת מורן. נשואה, אם לשני ילדים מדהימים עידן ואופיר. עובדת בחברת בניה בנושא תיאומים ורישיונות.

אני ואשתי שוש מבלים את רוב זמננו בהתנדבויות לקהילה, מתוך צורך לתת ולא לקחת.

לבסוף אני רוצה לציין לשבח את התלמידה המקסימה אליזבט גרבר על ההקשבה והתעניינות בסיפור ושיתפה פעולה לכתיבת פרק זה בחיי.

תודה ליוטא מדמוני המחנכת שליוותה את הכיתה קשר בין דורות. תודה למערכת החינוך על הפרויקט.

הכותב דוד אביטל בשיתוף התלמידה אליזבט גרבר.

יוני 2017

הזוית האישית

אליזבט ילדה מקסימה קשובה וסקרנית ההתמדה שלה להגיע למפגשים הראה על רצונה לדעת וללמוד על אודות תקופות אחרות שאלה שאלות רבות בעיקרון התמקדנו בכל המפגשים רק בסיפור כי בנושא המחשב אני מתמצא היטב.