מאגר סיפורי מורשת

אל תעזבני לעת זקנה

העלייה

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה (העיר הלבנה) בשנת 1950 ילד רביעי לאמא רחל ואבא יעקב דרעי. (בחיפה התאימו להם שם המשפחה שנשמע יותר ישראלי – אדרי. עליתי לארץ עם ההורים וארבעת אחי (שלמה הבכור, אסתר, שוש ודני)  הגענו לבאר שבע בשנת 1954 לאחר שהייה קצרה במרסיי אשר בצרפת. האנייה עגנה בחיפה ובשעת לילה, עלינו על משאית ונסענו במשך שעות עד שהגענו לבאר-שבע.

המעברה בבאר-שבע

עם הגענו למעברה בלילה צוידנו במיטות מתכת, מזרון, שמיכות ועששית, בצריף של 18 מ"ר. התארגנו ללילה הראשון בארץ. "והופ" הפתעה הצריף ללא תקרה, השמיים מעלינו מעוננים וסיכויים לגשם. במהלך הלילה ירד גשם, נרטבנו כולם ואבא ואחי הבכור שלמה נרתמו ועם שתי שמיכות "ארגנו" לנו  תקרה.

בבוקר הראשון כמובן אבא ואמא על הרגליים מוקדם. אמא מארגנת את הצריף, ואבא יצא (רגלי) לנקודת ריכוז עירונית לניסיון להתקבל לעבודה. לקראת צהריים אבא חזר ובפיו בשורה משמחת – הוא התקבל לעבודה בעיריית באר שבע כעוזרו של הווטרינר הראשי – הוא עבד בעבודה זו במשך 35 שנה רצוף (ללא יום מחלה אחד) עד פרישתו לפנסיה.

במסגרת עבודתו בעירייה מלבד עזרה יד ביד לווטרינר, היה על אבא להתייצב כל יום חמישי בבוקר מוקדם (שלוש לפנות בוקר) בשוק הבדואי. בשוק הבדואי הגיעו כל שבוע בדואים למכירת עיזים וכבשים והסוחרים והקצבים בעיר הגיעו לקנות את העיזים והכבשים לשחיטה. בשעה שבע באותו יום היה על אבא להגיע לבית השחיטה העירוני לפיקוח על השחיטה מטעם הווטרינר העירוני.

אני תינוק בן 6 חודשים צולם בתאריך 06.1950 במרוקו

העדר שלנו

ידוע שליהודים אסור לשחוט בהמה שיש לה איבר שבור, ומשכך הבדואים מכרו בהמות אלו בפרוטות למי שמצא עניין בהן. אבא קנה לו עז ועיזה "פגומים" (יד/רגל שבורים) הביאם למעברה וגידלם עד אשר נולדו וולדות מהם. עברו השנים ומה"פגומים" הנ"ל ופגומים נוספים ו"הופ" היה לנו עדר עיזים וכבשים של כ-100 ראש.

טיפוח והגדלת העדר עזר לאבא ואמא לחיות ברווחה יחסית טובה. העדר שימש אותנו לצרכים שונים: חלב (גבינות), בשר, צמר לכריות ומזרונים, ועורות לשטיחים וכמובן מכירת חלקם למסחר.

אבא הטיל על אחי הגדול שלמה ואנוכי לרעות העדר בוואדי הסמוך למעברה – בניצוחה של "מאמא" אסתר (אישה ערירית שגרה במעברה).

משחקים במעברה

נהגנו לשחק במשחקי כדורגל – הכדור היה עשוי מסמרטוטים וגרביים. שחקנו במשחק "ים יבשה" – במשחק זה, מסמנים עיגול גדול על האדמה עם סכין, וכל ילד בתורו נעץ הסכין באדמה וסימן לו טריטוריה ששייכת לו כאשר הסימון מתבצע עם הסכין עומדים על רגל אחת ויד אחת מאחורי הגב ומסמנים הטריטוריה מהיקף המעגל עד מרכזו ללא תמיכה.

טירו טיר – מכינים עם מקל של מטאטא דגם קטן (7-10 ס"מ) של "טיל" ובאמצעות מחבט מאולתר חבטנו ב"טיל" למרחק ועל החובט היה להגיע לתחנה הבאה טרם המתחרים החזירו ה"טיל" לנקודת ההתחלה…

חמש אבנים- המשחק הידוע לכל ילד היום, אבל במקום אבנים מלוטשות וכדומה שיחקנו עם חמש עצמות קטנות מרגלי העיזים/ כבשים (מפרק הברך). קלאס- מקפצים על ריצוף שהיה בזמנו מרצפות גדולות על רגל אחת ולחלופין על שתיים.

לסיכום פרק המעברה

במהלך השנים משפחות ששפר גורלן עזבו המעברה לשכונות והמשפחות שנותרו מאחור (ביניהן משפחתי) פירקנו הצריפים המתפנים ובנינו לנו תוספות לצריף המשפחתי, כך שלעת ועברנו לשיכון היו לנו סדר גודל של ארבעה חמישה חדרים. היה שימוש נוסף שעשינו בצריפים המתפנים – עצים למכביר בל"ג בעומר למדורות גדולות במיוחד.

בשנת 1964 עברנו בשעה טובה מהמעברה לשיכונים מבלוקים שנבנו על ידי המדינה. (שיכון דרום חדש – להבדיל משיכון דרום ישן – העיר העתיקה של באר שבע). מכרנו את מרבית העדר והשארנו בן חמישה לשמונה עיזים לבנות שהכינוי להן היה "רבקות" ששמשו אותנו לחלב וגבינות.

צולם בשנת 1965- אני בן 15 עם שניים מחבריי בבאר שבע – אני הימני בתמונה

בהגיעי לגיל 11 וחצי אחי שלמה "אירגן" לי עבודה כמחלק עיתונים למנויים. העיתונים שחילקתי היו: דבר. אומר. דבר לילדים. את העיתונים חילקתי בשעות: מ- חמש וחצי עד שבע וחצי בבוקר באמצעות אופניו של אבי ומיד רצתי לביה"ס לתפילת "שחרית"… ומשם לביה"ס. לאחר שנה רכשתי אופניים משלי… וכך חילקתי עיתונים עד גיל 14.

במהלך חטיבת הביניים (המחזור בראשון של חטיבות ביניים בארץ) הובחנתי כילד מחונן מטעם מכון הנרייטה סולד, אשר בתום החטיבה רכזו כ-60 ילדים מכל הארץ (30 מהזרם הדתי, ו-30 מהזרם החילוני) בבתי ספר תיכון מסוימים בירושלים בתנאי פנימייה. הזרם הדתי הלך לביה"ס ליפשיץ (אני) הזרם החילוני הלך לביה"ס בויאר (רעייתי אבלין).

לאחר התיכון התגייסתי לחיל האוויר כמכונאי מטוסי סילון.

לאחר שירות החובה, הוסבתי בשרות המילואים לשריון כאיש צוות בטנק (טען קשר) והשתחררתי משרות מילואים בגיל 45, והוספתי עוד חמש שנים בהתנדבות. השתחררתי משרות סדיר בגיל 21, ו"ירדתי" דרומה לדימונה ללמוד ולעבוד עם אחי הבכור שלמה

החתונה בבאר שבע בתאריך 3.6.74 – אבלין ואהרון

למדתי והתמקצעתי בעזרתו במקצוע הנהלת חשבונות. בגיל 24 התחתנתי עם רעייתי אבלין, ויחד נולדו הבנות:

13.7.2006 חתונת הבכורה איה-  עם כל "השבט"(אמא של יהלי)בחוות רונית

איה – אמא של יהלי, מתן ופלג. איריס – אמא של אסף, הילה ושיר. אורלי – אמא של עלמא ועיברי. אביחי – הרווק שלנו, החי כיום 201 בניו יורק.

נהגנו ונוהגים במסגרת המשפחתית שלנו לכנות הילדים הנ"ל כ"שלוש סוכריות ומקל". באותה שנה מלאו לי ארבע עשרה שנה ולאחי דני שלוש עשרה, וחגגו לנו בר מצווה במשותף במשעול המשותף לנו ולשכנים. במהלך עשר השנים במעברה אמא רחל ילדה שלוש בנות יפה, בת שבע, יהודית. ובשמונה שנים הבאות אמא ילדה את עדנה, נורית, ומשה.

במהלך השנים אמא רחל נרתמה לעזור לאבא בפרנסת המשפחה ועבדה בביתו של ראש העיר באר שבע ובביתו של הווטרינר העירוני במשק בית – ובתמורה נשות ראש והווטרינר תגברו באנגלית את אחיותיי.

לאחר הלימודים התגייסתי לחיל האוויר כמכונאי מטוסים בבסיס חצרים בדרום. בשנת 1973(מלחמת יום כיפור) הוסבתי לשריון בסיני כאיש צוות ושירתי במילואים עד גיל 47.

התחתנתי בשנת 1974 עם אבלין רעייתי בבאר שבע. נולדו הבנות איה, איריס, אורלי והבן אביחי – יהלי (הנכדה) הבת של איה.

את השנים במעברה ובשיכון עם עשר אחיי ואחיותיי והוריי אסכם במבט לאחור וממרום גילי (אני בן 70) …..

ילדות שמחה, מחבקת ואוהבת ומלוכדת והצדעה להוריי רחל ויעקב שגידלו אחד עשר אחים ואחיות לתפארת כולם השלימו מסלול לימודים כולל אוניברסיטה, הקימו משפחות, והתפזרו בארץ.

יהלי שואלת: שמעתם מוזיקה בשנים ההן?

כן, מכיוון ששלמה האח הבכור למד ב"מקווה ישראל". הוא  "הדביק" אותנו לשמוע ולשיר שירים עבריים של התקופה.

יהלי: ביטוי משפחתי  שאני שומעת לאורך השנים: קון חפיפה.(תזרימי).

מנהג קבוע במשפחה: כל יום שישי בערב סבא וסבתא התקשרו ומתקשרים לכולם (איה, איריס, אורלי ואביחי) להשמיע (ובשנים האחרונות בוידאו) גפן גם כאשר כ"א נמצא בקצה אחר של העולם.

הזוית האישית

סבא אהרון: לבקשת יהלי שאתלווה אליה לתכנית הקשר הרב דורי, נרגשתי מאוד להזדמנות להעלות על הכתב 70 שנות היסטוריית חיי שלי ומעט (שאני יודע) על משפחתי שלי. אך לגלות את המלכה יהלי שלי – זהו הפרס הגדול ביותר שזכיתי בו בפרוייקט חשוב זה. ילדה… רגישה, חכמה, חדה ובהירה בלשונה, בוגרת ועדינה עד דמעות. "חזרתי " ארבעים 45 שנה אחורה – "קופי של אמא שלה איה". אני מצדיע ומוקיר לפרוייקט חשוב זה והפרחים למחנכת ורכזת הפרוייקט קרן היקרה.

יהלי: שמחתי מאוד שסבא הסכים להצטרף לתכנית, ידעתי שאלמד עוד על סבא וצדקתי. הכרתי את סבא יותר טוב!