מאגר סיפורי מורשת

אני סבא של שון מכיתה ו'1. נולדתי בברית המועצות בתאריך 22.06.1937. גרתי בעיר ששמה רוסטוב נה דונו (דון – נהר גדול שעליו נבנתה העיר רוסטוב). לאמי קראו אסתר, לאבי קראו יעקב ושמה של אחותי – רוזה. אמא עבדה בראיית חשבון ואבא בתפקיד של מנהל מחלקת כלכלה בעירייה. בשנת 1941, ביום הולדתי, התחילה מלחמת העולם השנייה בברית המועצות כשהגרמנים פלשו לעיר שלנו. אני, אמא ואחותי עלינו על רכבת ונסענו לאוזבקיסטן לעיר קוקנד. בדרך ספגנו מתחים כבדים מתותחים ומטוסים.

חיינו באבאקואציה במשך זמן רב. היה רעב גדול. היה שוק קטן ובו קנינו מעט אוכל. לא היו לנו גם דברים אישיים, כי כשעזבנו את הבית הכול נשאר שם. אבא שלי נלחם במלחמה והיינו מקבלים מכתבים ממנו. אמא עבדה במפעל כפועלת פשוטה, ולפעמים היא לא אכלה והביאה לנו את האוכל שהייתה מקבלת. כשהגרמנים ברחו מהעיר בה נולדתי, מרוסטוב, חזרנו הביתה. מהבית לא נשאר הרבה, כי נפלה לידו פצצה. לא היו חלונות והדלתות והקירות היו שבורים. לא היו מים חמים. הכול היה קרח. זה היה באמצע חורף. בחוץ היה קר מאוד, מינוס 10 מעלות. וגם השכנים הספיקו לגנוב ממנו דברים אישיים ורהיטים. אחר כך ניסינו להחזיר חלק מהדברים שלנו מהשכנים.

סבא בוריס יחד עם רוזה אחותו

אמא חזרה לעבוד בראיית חשבון ואחותי סיימה את האוניברסיטה במקצוע ספרות ולשון וגם הלכה לעבוד. אבא חזר מהמלחמה. הוא  לא סיפר סיפורים על מה היה שם. הנאצים הרגו הרבה מקרובי המשפחה שלי. המצב היה קשה מאוד. לאחר מלחמה דברים השתפרו, אבל לא להרבה זמן. בגיל שמונה התחלתי ללכת לבית הספר. זה היה בית הספר של בנים בלבד. ולמדתי גם לנגן על כינור.

יום לפני יום ההולדת ה-15 שלי אבא שלי נפטר, זה היה בשנת 1952. הייתי עצוב מאוד והיה לי מאוד קשה.

 אבא יעקב ואמא אסתר

נעורים ברוסטוב, ברית המועצות

היו לי חברים רבים והם גם חיו ברוסטוב. שיחקנו במשחקים מסוכנים כי לא היו הרבה דברים למשחקים. שיחקנו למשל: ציליקה – משחק עם בולי עץ, לפתא, מחבואים, וקופסת שימורים – לוקחים קופסת שימורים, שמים באמצע מעגל וזורקים אבנים עד שהיא נופלת, ואז מישהו צריך למהר להרים אותה ולשים במקום בזמן שממשיכים לזרוק אבנים. פעם אחת קיבלתי כך אבן במצח ועשו לי תפרים אחר כך.

בזמן החופשי שלי ציירתי, ניגנתי בכינור ובניתי צעצועים מכל מיני דברים. לא היה שם לבית הספר, אבל היה לו מספר – 65. היו הרבה מקצועות שלמדתי למשל: מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, אסטרונומיה, ביולוגיה, היסטוריה, בוטניקה ועוד הרבה מקצועות. לא היה לנו חדר אוכל בבית הספר וכל אחד הביא אוכל משלו. אני אהבתי את כל המורים ובמיוחד את המורה לגרמנית ומתמטיקה.

קצת על השורשים היהודים: תמיד בחגים יהודיים היינו הולכים לבית הכנסת. מאוד אהבתי לקבל "חנוכה גאלט", הייתי מקבל כמה פרוטות והייתי יכול לקנות לי ממתק קטן (ממתקים היו מצרך מאוד חסר בימינו אז). בפסח היינו קונים בחשאי מצה בבית הכנסת.

נעוריי 

המוסיקה שהייתה בתקופת הילדות שלי היא קלאסית וג'אז. לא היו הרבה שירים בתקופה זו, רובם היו של צבא למשל: תקומי ארץ גדולה. היו הרבה ריקודים, למשל: פולקה, טנגו, בדיגס, ואלס מזורקה.

אהבת חיי

לראשונה פגשתי את אישתי ז'אנה בקונצרט. ברגע שראיתי אותה אמרתי לחבר שלי "אני מתחתן איתה". הקשרים שלי ושל אשתי עם הילדים שלנו טובים מאוד. הבן שלי הלך לאומנויות לחימה והבת שלי למדה לנגן על פסנתר וניצחה בתחרות יופי בבית הספר. היום הבן שלי עובד כמהנדס אלקטרוניקה  בפיתוח בחברה רפואית. הבת שלי עובדת כמהנדסת מכונות בפיתוח מכשור רפואי פולשני. לבן קוראים יעקב ולבת  קוראים ליליה.

סבא בוריס וסבתא ז'אנה

העלייה לישראל

הגעתי לישראל עם אשתי ובתי בשנת 1994. בני היה כבר בישראל שנה, הוא עלה בתוכנית לנוער היישר לקיבוץ. רציתי לעלות לישראל קודם לכן, אבל לא יכולתי בגלל העבודה הסודית שלי. אחרי כמה זמן עברתי לעבודה אחרת, עבדתי בה כמה שנים ואז עלינו לארץ. כשעלינו התיישבנו בנשר. התחלתי ללמוד עברית כבר ברוסטוב ואשתי בארץ. שנינו למדנו שפה חדשה ועבדנו קשה. קליטה בארץ חדשה בגיל מבוגר (57 אני ו-49 אשתי) אינה פשוטה. גם מבחינה חברתית, כלכלית ונפשית. בני התגייס חצי שנה אחרי הגעתו לארץ ובתי למדה בבית הספר.

דבר מצחיק שאני זוכר: עלינו יחד עם הכלב שלנו. הכלב היה מכוסה בהרבה פרווה (היה חורף) וכשיצאתי אתו לטיול ילדה שאלה אותי אם זה דוב רוסי.

הזוית האישית

הנכד שון: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים מסבא שלי ומרגיש שהתקרבנו יותר בזכות התוכנית של הקשר הרב דורי למדתי עליו דברים נוספים למרות שידעתי כמעט הכול היה נפלא.