מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1949, בשכונת מאה שערים בירושלים. משפחתי הייתה משפחה של סוחרי בדים.

אימי הייתה מורה בבית – ספר אלטשולר, אבי היה מוכר בדים.

בילדותי, אני זוכרת שפחדנו המון. הייתה אז תקופות של מלחמות עם הערבים. היה מאוד קשה בירושלים. היה לנו פחד עצום מהמלחמה. פחדנו מצלפים, מפיצוצים, כי גרנו ממש קרוב לשער מנדלבאום. שער מנדלבאום היה מעבר הגבול, בזמנו, בין ישראל לירדן.

המעבר היה בין הרחובות: שמואל הנביא ודרך סנט ג'ורג'. הרחוב שימש כדרך ראשית מירושלים לכיוון הר- הצופים. בזמן מלחמת העצמאות ניהלו הירדנים והישראלים קרבות קשים על השליטה בצומת ובאזור.

 

סיפרו לי בילדותי, שהייתה שיירה שנסעה לכיוון הר הצופים. השיירה הותקפה בדרך על ידי הערבים, שרצחו 78 נוסעים יהודים. באזור הזה גרה משפחתי ולכן מאוד פחדתי. אני זוכרת, שכל פעם ששמענו "בום", הייתי נכנסת מתחת למיטה וכולי פחד ורעדה.

המצב הכלכלי אז בארץ היה קשה מאוד. הייתה תקופת הצנע. הגבילו אותנו במוצרי מזון וצריכה בסיסיים.

כל משפחה שובצה לחנות מכולת קבועה, שבה היא קיבלה את מוצרי המזון הבסיסיים על- פי הקצבה קבועה.

היינו מקבלים מנות ומרכי יסוד על- פי תלושים שחילקו לנו. אני זוכרת, שהיה מחסור בדגים, עופות ובשר.

היינו לובשים את אותם בגדים כל הזמן. בבוקר לובשים ובערב מכבסים. היינו קונים נעליים פעם בחצי שנה.

היינו שואבים מים מהבאר, כל אחד במידה קטנה יכל לשאוב, בקושי הספיק לנו המים לבישול. המחסור לא גרם לנו להיות עצובים. היינו שמחים בכל מה שיש לנו והודינו לשם על כל מה שיש לנו וגם על המחסור. התפללנו שיבוא השלום ונחייה בשלווה ובנחת.

התחתנתי בגיל 19בשידוך שסידרה לי אחותי. נולדו לי 4 ילדים. עבדתי בהנהלת חשבונות, לפני שהיו מחשבים.

מאוחר יותר ביקשו ממני ללמוד ולעבוד עם מחשב וסירבתי. אז עברתי לעבוד בפקידות כקופאית בכל – בו וכמטפלת בילדים ומבוגרים.

 

שער מנדלבאום: "שער מנדלבאום או מעבר מנדלבאום (כתיב אחר: מנדלבוים) היה מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן, ומעבר הגבול היחיד בין שני חלקיה של ירושלים, בין השנים 1948–1967. השם "מנדלבאום" הוא על שם ביתם של בני הזוג אסתר ושמחה מנדלבאום (מנדלבוים) – בית שהיה סמוך למעבר, בשטח ההפקר בין ישראל לבין ממלכת ירדן".

 

תשע"ו