מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

שמי אסתר חונדיאשוילי, נולדתי בעיירה קטנה בשם סצ'חרה שבגאורגיה למשפחה יהודית מסורתית. רוב משפחתי חיה באותה העיירה ובאותו רחוב, כך היה מקובל באותה העת. אבי רפאל היה איש טוב, בקיא בתורה וידע את כל ההלכות, אמי רוסיקו הייתה אישה חמה ואוהבת. אבי רפאל ואמי רוסיקו התארסו בגיל 18 בזמן מלחמת העולם השנייה.

לאחר מספר חודשים מיום האירוסים אבי התגייס לצבא האדום ולחם בו במלחמת העולם השנייה נגד הצבא הגרמני. הוא היה מפקד פלוגה, באחד הקרבות העקובים מדם, הנאצים טמנו דינמיט בשטח בו נלחמו זה בזה ואבי דרך על מוקש. כמעט כל הפלוגה נהרגה, אבי נשאר בחיים אך נפצע באורח קשה. הנאצים עברו לידו על מנת לוודא הריגה, אך בעקבות המצב הקשה ואיבוד הדם הרב הוא איבד את ההכרה וכך בעצם ניצלו חייו, משום שהם חשבו שהוא מת. בעקבות מקרה זה נאלצו לכרות לאבי את רגלו, הוא אושפז בבית חולים ברוסיה ומשם שלח לאמי מכתב. במכתב הוא כתב: "רוסיקו שלי, אני בבית חולים ברוסיה, נפצעתי במהלך המלחמה, כרתו את רגלי. האם את עדיין מקבלת אותי כמו שאני? אם כן, אחזור לביתנו בגיאורגיה. אם אינך מקבלת אותי, אני אשאר כאן ברוסיה." אמי השיבה לו במכתב חוזר: "אני מקבלת אותך כפי שאתה, אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך מאוד."  לאחר שהשתפר מצבו הבריאותי הוא שב לגאורגיה אל אמי. כעבור חודש הם התחתנו, במהלך השנים נולדו להם ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. אני הבכורה מבין ארבעתנו. להוריי היה מאוד חשוב לתת לנו שם גאורגי וגם שם יהודי. לי קראו אסתר, והשם הנוסף שלי הוא: נני. כשנכדתי נועה נולדה, בתי וחתני רצו לכבד אותי וחיפשו שם עם האות נ', ולכן נבחר השם נועה. כך גם האות שלי בשם וגם האות ה', כדי שאלוהים ישמור על נכדתי האהובה נועה.

כשהייתי ילדה קטנה סבי נהג לספר לי שיבוא יום בו נעלה לירושלים, כלומר: נעשה עלייה לארץ ישראל. באותה תקופה המבוגרים קראו לארץ ישראל בשם "ירושלים".צחקנו מדבריו מפני שבאותה התקופה לעלות לירושלים היה בלתי אפשרי, גאורגיה הייתה בשליטתה של ברית המועצות ולא ניתן היה לעלות לארץ ישראל. לא האמנו שנעלה לארץ ישראל ולמרות זאת תמיד בער בליבנו הרעיון, הזקנים היו מלבים את הרצון לשוב לארץ האבות ואנחנו הילדים היינו חשופים לסיפורים שונים. בתור ילדה, דמיינתי איך תיראה ארץ ישראל ואיך זה לחיות במדינת היהודים. למדתי בבית הספר עשר שנים בסך-הכל. באותה תקופה זה מה שנדרש. עשר שנות הלימוד כללו גם את בית הספר היסודי וגם את התיכון. כילדה הבכורה במשפחה הייתה על כתפיי אחריות רבה. שמרתי על שלושת אחיי הקטנים, עזרתי לאמי בעבודות הבית, למדתי תפירה וכך גם סייעתי להוריי בפרנסת המשפחה. גרנו בבית גדול בעל חצר ענקית, מגוון של עצי פרי ושלל פרחים.

סיפור אהבה וחתונה

התחתנתי בגיל 21 עם בעלי, מיכאל חונדיאשוילי ז"ל. הכרתי אותו באחד הימים כאשר ישבתי יחד עם חברותיי בשכונה בה גרתי. הוא הגיע לבקר את המשפחה שלו, וכשראה אותנו משחקות הוא ביקש להצטרף אלינו למשחק. במבט לאחור נודע לי שרצה להצטרף למשחק רק על מנת לשוחח איתי ולהכיר אותי. בסוף המשחק כשחזר עם דודו הביתה הוא אמר לבן דודו: "היא תהיה אשתי" בעודו מצביע עליי. כעבור כמה ימים, הוא בא לביתי יחד עם משפחתו וביקש את ידי מהוריי, הוחלט שנתחתן וכעבור שלוש שנים אכן התחתנו. בתקופתי היה נהוג להמתין בין האירוסין לחתונה כדי לאפשר למשפחות לאסוף נדוניה לחתן והכלה. בשנת 1968 התחתנו בביתנו, כפי שהיה נהוג באותם הימים. כל המשפחה הגיעה וחברים רבים מהכפר הצטרפו לחגיגה. שנה וחצי לאחר החתונה, כשהייתי בת 23,  נולדה ביתנו העונה לשם: דלי (אמא של נועה). בתי דלי נולדה בתאריך 4.12.1969, בשיא החורף. הדרכים לבית החולים היו חסומות, השלג הגיע עד למותניים. בכל הכפר היו שתי מכוניות, אחת מהן הייתה של אבי (משום שהיה נכה כתוצאה מהמלחמה הוא זכה להקלות מהמדינה וזכה לרכוש מכונית לעצמו). הוא לקח אותי לבית החולים ושם זכיתי ללדת את בתי יחידתי. בתי הייתה ילדה נבונה, סקרנית, חייכנית ומקסימה. כאשר תכננו לעלות לארץ ישראל, היא הייתה כמעט בת שלוש, בדיוק כמה חודשים לפני הכנסנו אותה לגן, הגננת מאוד אהבה אותה. כשנודע לה שאנחנו רוצים לעלות לישראל היא אמרה לי: "אולי תשאירי לי אותה? אני אגדל אותה כבתי, אדאג לה לכל". כמובן שהדברים נאמרו בבדיחות הדעת.

העלייה לארץ וקשיי ההסתגלות

בשנות השבעים הייתה עלייה מאוד גדולה לארץ, משפחתי ואני מאוד רצינו לעלות לארץ ישראל. פתאום החלום שייחלנו לעצמנו וצחקנו עליו כילדים, הפך לרעיון אפשרי ואף מוחשי. ראשונים עלו בשנת 1971 הוריי ושני אחיי. בשונה מהיום, שאפשר לבחור את הטיסה שאת רוצה, פעם העלייה לארץ הייתה קשה מאוד, לא הייתה טיסה ישירה מגאורגיה עד ארץ ישראל. אני ומשפחתי (בתי ומשפחתו של בעלי) היינו צריכים לעשות דרך ארוכה ואף לוותר על כל רכושנו מלבד מה שיכולנו לקחת אתנו במזוודה. היינו מוגבלים מבחינת הכמויות שיכולנו להביא עמנו לארץ. לדוגמא: לא יכולנו להביא זהב רב, כתוצאה מכך החבאנו והבאנו דברים בסתר. התחלנו את הדרך מגאורגיה, הגענו בנסיעה למוסקבה שברוסיה, ממוסקבה נסענו באוטובוסים לפולין-ברסט, משם הגענו לוינה שבאוסטריה. מוינה הגענו לארץ ישראל. יחד עם אנשי הסוכנות הייתה גם גולדה מאיר (ראש הממשלה) אשר ניסתה להרגיע אותנו והסבירה לנו בשפה הרוסית שהכל יהיה בסדר.

עליתי לארץ עם משפחתו של בעלי בשנת 1973 ובלי בעלי, שבחר להישאר עם אחיו שהיה במצוקה על מנת לסייע בידו. בתי הייתה כמעט בת ארבע ואני הייתי סך הכל בת 26. כאשר הגענו לארץ שיכנו אותנו בקריית ביאליק ועד שבנו את הבתים גרתי יחד עם הוריי, בקריית ביאליק. לאחר כמה ימים שהיינו בארץ, ולא ידענו את השפה – התחילה מלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים תפסה את המדינה לא מוכנה בכלל, משום שהמלחמה החלה ביום הכיפורים עצמו.

במשך חודש שלם אני ומשפחתי (הורי, אחיי, ובתי) נאלצנו לחיות במקלט בחוסר ידיעה מה המצב. במקלט היו איתנו עוד אנשים רבים, חלקם היו יותר שנים בארץ, והם ניסו להסביר לנו מה קורה בחוץ. אני זוכרת שהיו הרבה אזעקות, ובתור עולים חדשים לא הבנו את המתרחש ופחדנו מאוד. כל פעם שנשמעה אזעקה התפללנו לה' שהכל יהיה בסדר ושהוא ישמור עלינו. עם סיום המלחמה הבנתי שלא הכל טוב במדינת ישראל, בטח לא כמו שהבטיחו המבוגרים בסיפוריהם על הארץ. לאחר זמן מה עברנו לגור רק אני ובתי. בדומה לגאורגיה שכנו אותנו ליד בית הוריי. בתי החלה ללמוד את השפה בגן הילדים אשר בו התחנכה ואני הלכתי ללמוד באולפן. לאחר כמה שבועות, הלכתי לעבוד במפעל לייצור כלי בית וכך לאט לאט למדתי עברית. עד היום אני לא מדברת עברית תקינה כל כך, משום שבזמנו לא היה לי זמן להתמיד וללכת ללמוד באולפן. הייתי צריכה לצאת לעבוד על מנת להתקיים. בחלוף השנים כאשר התבססתי כלכלית, עבדתי במפעל אלקטרוניקה שם הייתי מייצרת כל מיני מוצרים כגון: טלפונים של אותה התקופה ועוד מכשירים חשמליים. אמא של נועה המשיכה ללמוד עד שהתחתנה.

הזוית האישית

הנכדה נועה: נהניתי מאוד לראיין את סבתי ולעשות עמה את העבודה, למדתי המון על חייה ועל כמה שהיא אדם חזק, למדתי על כל הדברים שעברה בחיי ונהניתי מזמן האיכות לצידה. בזכות העבודה הזו הבנתי איזו דרך ארוכה היא ומשפחתי עברו כדי להגיע למדינה עליה הם חלמו כילדים. אני מבינה את החשיבות הרבה של משפחתי לעלייה לארץ ישראל, את המשמעות הרבה להקים בית במדינת היהודים ועד כמה זה לא מובן מאליו שיש לנו מדינה משלנו, בית לעם היהודי.

סבתא אסתר: העבודה הזאת תרמה רבות לקשר שלי עם נכדתי, למרות שאנחנו מאוד קרובות גם כך, הקשר התחזק אפילו עוד יותר. בזכות עבודה זו נכדתי למדה על ילדותי, נעוריי, משפחתנו, העלייה לארץ, החיים בארץ ועוד. בנוסף היה לי נעים לשתף ולספר על חיי. ביום יום שלנו אני נוהגת מדי פעם לספר לה לעתים סיפורים מן העבר, על החיים של פעם. ניתנה לי האפשרות להתרפק על זיכרונות העבר, להיזכר בדברים הנעימים והפחות נעימים שחוויתי במהלך חיי, לחשוף את הסיפור האישי שלי ושל משפחתי. השאלות ששאלה נכדתי היו מאוד ממוקדות וזה סייע לי להיות ספציפית ולא לזלוג לנושאים אחרים. במהלך הריאיון נתקלתי בקושי בזכירת התאריכים, נעזרתי במחברת שכתבתי בגאורגיה שם ציינתי אירועים חשובים בחיי עם ציון התאריך. אני חושבת שעבודה כזאת מאוד חשובה עבור הדור הצעיר, חשוב לדעת ולהכיר את העבר של המשפחה.