מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה כלפון, נולדתי בפתח תקווה בבית חולים בילינסון בי 21.03.1946לפני קום מדינת ישראל.

אני בת שלישית להורי, עליזה לבית קשטן וישראל פוקס. אחות ליפה שפירא ואפרים פוקס. שמי ניתן לי על שם שתי סבותיי שנספו בשואה, אהובה על שם סבתי מצד אימי, ולאה על שם סבתי מצד אבי.

הורי עלו לפני מלחמת העולם השנייה והשואה וכך ניצלו, אך לצערנו רוב משפחתם נספו בשואה. הורי הכירו בפתח תקווה. סיפור יפה מאד- הם היו רווקים צעירים חלוצים, שעלו לארץ כל אחד לחוד בעלייה השלישית, בשנות 1918-20. היו אז כמה גלי עלייה  בהם הרבה צעירים רווקים, הגיעו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה, מציונות כדי "לבנות ולהיבנות בה". שניהם גם דיברו עברית. אמי גרה אצל דודה בפתח תקווה. באותה תקופה כל הבתים היו חד קומתיים, עם חצרות בהם עצים תרנגולות ואפילו עיזים. בחצר היה ברז מים בכניסה. אבי שהגיע לארץ עם קבוצת עבודה שעבדה בבניין, בנה בית לידם, והיה מגיע לחצר כדי לשתות מהברז ולרחוץ פנים וידיים. ככה הכירו ואח"כ התחתנו.

גדלתי בפתח תקווה המושבה (אם המושבות)  ברחוב חפץ חיים, בבית עם חצר גדולה, ובה עצי פרי רבים, פרחים, לול תרנגולות ואני זוכרת כמה אהבתי לאסוף את הביצים מהלול, ולפעמים היו בחצר גם ברווזים ואווזים, והיה נהדר לחיות בה. כשנכדיי עברו לגור ביובלים נזכרתי בילדות שלי, היא הייתה מאד דומה לילדות ביובלים, ובמרחב הכפרי. רוב הבתים היו בני קומה אחת, אבל היו שלושה בתים בני שתי קומות, הבית שלנו היה אחד מהם. אני גדלתי כשהרי שומרון מולי, זריחות מדהימות כל בוקר, ושדות רבים מסביב, שהיו מגרש המשחקים שלנו, שיחקנו רוב הזמן בחוץ, הלכנו יחפים, והיינו מה שנקרא "ילדי טבע". הדלתות בבתים היו פתוחות אף פעם לא סגרנו, עברנו מאחד לשני בלי לטלפן קודם, כי פשוט לא היה טלפון. הבתים היו קטנים וצנועים לא היה לנו חדר לחוד, ישנו בחדר הכניסה שנקרא אז "ההול" ובסלון. שעורים הכנו על שולחן המטבח, ולא הרגשנו שחסר לנו משהו.

אני גדלתי במשפחה מבוססת כלכלית, ולא היה חסר לנו כלום. זוכרת היטב שאפילו לא היה כביש סלול בחפץ חיים, וכשהתחילו לסלול את הכביש, עמדנו כל הילדים ושרנו למכבש שסלל "המכבש הטיפש למה באת לקשקש" כי הוא השמיע רעש נורא. היו כמה בתי ספר במושבה והכרנו את כולם. היינו נוהגים לרדת למושבה, הייתה ירידה לרחוב הראשי, וכל מוצאי שבת אחרי הפעילות בתנועה, (הייתי בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת") היינו כולנו נפגשים ברחוב מוהליבר ליד קולנוע "הדר" וקנינו פלאפל אצל השמן, וגזוז בקיוסק. כל מוצ"ש היינו הולכים לסרט, ואם ההורים היו מרשים היינו הולכים פעמיים בשבוע לסרט, ברור שלא הייתה טלוויזיה בבית.

חברותי באותה תקופה היו מ"הרחוב"- השכונה, כפי שאז קראנו לזה. מהגן ומבית הספר היסודי. מהרחוב היו אלה וסימה וברכה'לה שגרו מולי, והיינו יחד בגן "בלומה". אח"כ הכרתי את נורית ורוחק'ה  בכיתות א-ב ,ואת חגית רותי וחנה בכיתה ח'. אנחנו קבוצה של חברות מאז ועד היום. מאחלת לכולם להמשיך להיות עם חברות ככה. מקושרות ותומכות מאד אחת בשנייה, במיוחד בשנת הקורונה, ההדדיות, החברות, הקשר הטלפוני והווטסאפ היו חשובים מאד.

מבית הספר אני זוכרת הרבה חוויות טובות. הכיתות היו כמו היום, אבל עם הרבה יותר תלמידים בכיתה. היינו בסביבות ארבעים תלמידים, בכל כיתה, וישבנו  בשורות, בשולחנות שספסל לשלושה היה מחובר אליהם.

למדתי בבית ספר "הס" של ילדי עובדים של הזרם הסוציאליסטי, ולכן לא עמדנו שהמורה נכנס לכיתה, ולא קראנו לו המורה אלא בשם הפרטי שלו, כמו שהיה נהוג בבתי ספר אחרים. הלימודים היו כמו עכשיו בכל המקצועות, אבל עכשיו אתם לומדים יותר מעניין, אנחנו למדנו המון חומר בע"פ. מה שהיה שונה זה שכל בוקר היה טקס בחוץ, המורה להתעמלות עשה איתנו כמה תרגילי כושר, הרמנו את הדגל לראש התורן, שרנו את התקווה. אם היה חג או אירוע מיוחד, היו מציינים אותו, שרים שיר שקשור בזה, ואח"כ נכנסים לכיתות.

בהמשך, למדתי בתיכון "בן גוריון", בסמינר למורים "שיין", באוניברסיטת תל אביב, ושירתתי בצבא במפקדת קצין הנדסה ראשי.

הכרתי את סבא עמוס דרך חבר משותף. שנינו למדנו באוניברסיטה, אך בשתי אוניברסיטאות שונות. הוא בבר אילן ואני בתל אביב. התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים.

החלומות שלי כילדה היו פשוטים מאד, אז לא היינו כמוכם חשופים לכל העולם, והכל התרכז במה שהיה לנו במקום. רציתי לרקוד ולהתעמל. רקדתי והתעמלתי בהפועל פתח תקוה, והייתי בלהקת הריקוד. הופענו הרבה על הבמות בעיר, בכל אירוע, ואני זוכרת במיוחד את הריקודים בתהלוכות של אחד במאי, וביום העצמאות שהיו במושבה. רציתי להיות מורה והגשמתי זאת, למדתי הוראה, אהבתי לטייל בארץ והכרתי את כל הארץ היטב דרך הטיולים.

חלומות על חו"ל לא היו בכלל אף אחד לא נסע לחו"ל, לא ידענו שאפשר בכלל.

אני מאד מתגעגעת לאמא ואבא שלי, שלמזלי זכיתי להנות מהם שנים רבות, כי היו להם חיים טובים עד גיל מבוגר מאד.

הייתה לי חברה טובה מאד מהגן סימה, והיינו מאד קרובות וקשורות שנפטרה ממחלה בגיל מאד צעיר. אני גם מתגעגעת לחיים הפשוטים והצנועים, ולחברות הקרובה בין האנשים, שהיו אז, והיום כבר כמעט ולא קיימים. אצלכם במשגב עדיין חווים את זה למזלכם.

הזוית האישית

 סבתא: מקווה מאד שהצלחתי להעביר לך ירדני, לא רק את העובדות אלא גם את ההרגשה, והחוויות שהיו לנו בילדותנו. מאד נהניתי לשבת אתך יחד, לשמוע את שאלותייך החכמות ,לספר לך על חיי, ולאפשר לנו ללמוד עוד אחת על השנייה, וכך להדק יותר את הקשר בינינו.