מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בשנת 1937 בעיר משהאד באיראן. בבית היינו ארבע אחיות ושני אחים. כדי לעשות קניות אימא שלי היתה הולכת לשוק. חופשות היינו מבלים באתרי בילוי בכל יום שבת. מבלים יפה מאד, היו עצי פרי, היינו עולים עליהם ואוכלים מפריים.

הזיכרון הכי טוב שלי מהילדות הוא שכל המשפחה היינו ביחד, יוצאים לטיולים ביחד. בשבתות היינו יוצאים לפיקניקים כל האחים והאחיות.

החינוך בבית היה יהודי. אבל אני למדתי בבית ספר מוסלמי. למרות שהיה גם בית ספר יהודי. היה לי הרבה חברות מוסלמיות שעד היום אני נזכרת בהן. הייתה תקופה יפה. אני הסתדרתי מצוין עם המוסלמיות. אמי לא הרשתה לי ללכת עלהן הביתה, ולאכול מהאוכל שלהן.

אבא שלי היה סוחר, עבר מעיר לעיר ומארץ לארץ. היה מוכר עורות וכל מני דברים. אמי הייתה עקרת בית במשרה מלאה.

באיראן אהבנו את השאה (שליט פרס) הפרסי. הוא שמר על היהודים. היהודים אהבו את המלך מאד.

עלייה ארצה

בהתחלה לא אהבתי את הרעיון לעלות לארץ. רציתי להמשיך ללמוד בבית הספר, עם האנשים שאני אוהבת. אבל הייתי חייבת ללכת עם הורי. עליתי לארץ בגיל 11, בשנת 1948. החוויה של העלייה לארץ הייתה קשה. הקליטה להורים הייתה קשה ביותר. אנחנו הפכנו למבוגרים, היינו צריכים לעזור להורים, היינו צריכים ללכת לעבוד. לדבר בשמם, כיוון שלא ידעו את השפה. אבי לא הסתדר בכלל, העלייה שברה אותו. למרות שהם מאוד מאוד רצו לעלות לארץ.

כשעלינו לארץ טסנו מאיראן והגענו ל"שער העלייה". אחר כך העבירו אותנו להרצליה למעברה.

הקשיים היו בכך שגרנו במעברה. בחורף היה קר וקשה. חיינו במעברה בהרצליה בצריף עם שירותים ומקלחת קולקטיביים לכולם(לנשים ולגברים). במעברה גרנו לפחות שנתיים. היינו צריכים להמתין במעברה זמן רב עד שקיבלנו שיכון.

היינו צריכים לעזור להורים מבחינת כסף, ולעזור להם בשפה לכן, אני התחלתי לעבוד בארץ בגיל 11 בעבודות כגון: קטיף תפוזים ותפוחים, מלפפונים, בכל עבודה כדי להרוויח כסף. אחר כך עבדתי בבית חרושת לייצור חוטי סריגה.

ההורים שלי רצו לעלות לארץ, אבל כשהגיעו לארץ, הם התאכזבו, כי התנאים של החיים בארץ  עם עלייתם, לא היו טובים. היה קשה לחיות במעברה בחורף. להורים בהתחלה היה קשה לחיות כאן, אולם בסוף אחרי המתנה במעברה עברנו לשיכון.

הזוית האישית

נועם שקד: נהנתי לעבוד עם סבתא רינה ולשמוע את סיפור ילדותה ועלייתה לארץ.